רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 19
מבער לחרכים – יום שישי — 19.6.1953, השעה: 12.30
מבעד לחרירים שהותירו כדורי הירדנים במלחמת השחרור בחדר־האוכל של גבעת־שרה, מנצנצות קרני השמש על השולחנות הישנים. אוכלים ברעש רם; כל חדר־האוכל — תכונה, שקשוק סכו״ם. החברים הותירו את חורי־הכדורים, אות לזיכרון ולמאבק. צהריים — השמש חודרת מבעד לחרכים ופוגעת בראשים במין משחק־ריצוד. עוד כמה שעות — חושך. לארוחה הקלה יש גבינה וגם ביצה ועגבנייה אדומה כדם חתוכה לארבע. בערב תהיה ארוחה בשרית — ארוחת שבת. על השולחנות כולבויניקים. הם מתחילים להתמלא. התורנים עוברים. נכנס שטרן. מחשבה ראשונה: כולם מביטים בי, כולם נועצים בי עיניים: יודעים שלא התקבלתי, יודעים שרוצים לסלק אותי. בעצם כבר סילקו. עוד מעט גם לחדר־האוכל לא ייתנו להיכנס, ירעיבו אותי. הוא עומד תקוע בפתח. מישהו עובר ודוחף אותו בגבו. הוא ממצמץ, הסנטר נשמט. שונא שנוגעים בי. תמיד חייבים לחפור בך, לדעת ולגעת. הוא ניגש לאחד השולחנות ומתיישב, שופך מן הקנקן הברזילי קפה כהה לכוס ומורח לעצמו פרוסה במעט גבינה. בקצה השולחן — פלחי עגבניות, אבל אין כוח להושיט את היד ולאסוף אותם. אץ חשק לכלום. הכול מביטים בי. צריך ללעוס, צריך לגמוע. הסכין המורחת צונחת על השולחן, וכתם של גבינה נמרח לאורך המשטח. היד הרועדת אוחזת בכוס. הוא מביט לתוכה — פנימה. נדמה לו שבתחתית הכוס הכהה הוא רואה תערובת של מיני חרקים, שרצים. הוא דוחף את הכוס בשאט־נפש ממנו והלאה, וזו משפריצה על החבר שמולו, ״הלו, אתה בסדר, קצת זהירות,״ מביט בו החבר במבט מאיים, שערותיו אחוזות בשברי־האור. כולם כמו עטופים הילה של קדושה, כאשר האור נשבר מבעד לאותם חרכים. אווירא דארץ־ישראל מחכים? למרות שכולם מדברים, נראה שהם אינם מפיקים קול. הלב דופק חזק. נקישה־נקישה־נקישה. מישהו עובר ואוסף את הסכין הפזורה על השולחן. הוא לוחש בשקט זעום:
״נוח, אוי לך אם תראה את פרצופך בערב, בקבלת שבת,״ וקורץ בעינו.
לא שבת ולא חג — גויים גמורים.
עוד כמה שעות תשקע השמש, יעבור היום. על הקירות, בסמוך לחורים שהותירו כדורי הירדנים, מתנמנמים זבובים שקופי־כנפיים
— יגעים ושמנים, ומחשבה אחת אחרונה: השטן — כולו עיניים.