רן יגיל סופר ועורך
נקישה 22
המשך עדותו של נוח שטרן — בהן צדק
קראתי במעשה על הבעש״ט, כי האיש הקדוש הזה אמר, שהשער אל האור הגנוז הוא האותיות של התורה הקדושה! ולכן, אפילו אינו לומד תורה לשמה, לבסוף לומד לשמה. הרי האור הגנוז חבוי מאיתנו. אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון — אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא. שאלו החסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורחות חייהם.
וזה הבעש״ט, כבוד השופט. הדלתות, הפתחים לאור הגנוז, מצויים באותיות הקדושות, ולכן אני קורא כל יום פרק בתורה, סליחה, בתנ״ך. כל יום פרק, בכוונה רבה, ומתפלל שלוש פעמים ביום, הכול על־פי דין תורה. להוסיף מלבושים של אור וחופה של אור, דרך למידת התורה, ולא להסתפק אך ורק ברמזים, אך ורק בנצנוצים של יופי.
המוח האנליטי שלי לא יכול לקבל את המיסטיקה כפי שהיא, בבחינת אל תחפש במופלא ממך, כבוד השופט, מבחינה זו אני דומה לכם,
שטרן פורש זרועותיו על אולם בית המשפט,
אדונים נכבדים, דומה לכם מאוד. תמיד־תמיד מחפש לחקור את סיבת הדברים, לייסד אותם על המושכל. סדר־סדר. זה יש עִמי עוד מן הימים של האוניברסיטה בקנדה ובארצות הברית. החקרנות הזאת שאי אפשר להיפטר ממנה, להבין במוח הקטן שלנו,
שוב פורש ידיים,
את הדברים עד הסוף. לנסות ניסיונות שבהן נחבר את הכול. אז הלכתי לאנציקלופדיה בריטניקה באנגלית, ושם מציתי שהנקישה הנשמעת על־ידי תדיר, תופעה ידועה היא: שזו פעולה של ״רוח הפרעה״, ושטייסים באווירונים גם הם לפעמים שומעים זאת. הנקישה ששמעתי לעתים קרובות, נשמעה ממש בחדר, על ידי — על השולחן,
שטרן נוקש על הדוכן,
על מקלט הרדיו,
שטרן נוקש על הדוכן,
הייתי אומר — בקול העולה מן העץ,
שטרן נוקש על הדוכן בשלישית.
כששמעתי שהורודצקי חולה הקצרת נהג לנקוש שלוש נקישות על קיר העץ הסמוך לשכנים שלו, הסוקולובים, ואלה היו מייד עם שלוש הנקישות חשים לעזרתו בשל מחלתו, הבנתי לפתע את הקשר: הבנתי לפתע את העימות ההכרחי שנוצר עם הורודצקי, והבנתי שהעימות הזה הוא אינו בחירה שלי, גם לא של הורודצקי, הייתה כאן התערבות מוכחת בעליל של גורם אחר שפלש וטרף את רצונותיו ורצונותיי, הקיצור — עוד גורם. הנקישות לא באו מבחוץ אלא מפנים החדר, מפנים החדרים. הן לא היו תוצאה של משהו גלוי לעין. חיכיתי להן ושמעתי לפתע סדר מסוים, הן באו בשלישיות שלוש־שלוש, כך, בכל אופן, נראה לי. החלטתי שכאן כדאי להתחיל לתור אחר החוקיות ואחר סיבת השברים שלוש־שלוש. והתחלתי לרשום אותן באופן יותר מסודר: מאוחר יותר את רמזי־האור, ואז את שניהם. ציפיתי למצוא את הקשר בין השניים. חשתי, ועדיין אני חש, שיש קשר חזק. בסיפור שרציתי לכתוב היה אמור להיות לזה ערך: בספרות נוהגים לכתוב, ״בא אור השמש,״ או ״יצאה חמה מנרתיקה״, או כל כיוצא באלה. הפרוזאיקונים הריאליסטיים אוהבים לפתוח את הפסקה בתיאור הבוקר העולה או הערב היורד. לפעמים יש ביניהם מקוריים שעושים את זה טוב כמו ישראל זרחי או אחרים, אבל בסך הכול זה מבנה משעמם. רציתי שבסיפור שלי יהיה תפקיד אחר לאור ולקול, בעיקר לקול, תפקיד של על־זמן, משהו שמעל הזמן, לא רק מעבר מיום אחד לאחר, זמן חדש בפרוזה אני מבקש באמצעות האור וגם הקול. משהו כמו בתיאטרון, שהכול מולך, חזותי, אפקטים של אור ושל קול בו־זמניים.
רני היקר!
בנקישה הזאת הפלאת לתאר את עולמו הרוחני המורכב, הפואטי והמיסטי של נוח. אפשר ממש לראות את הניצוצות המסעירים את נפשו.
תודה!
רוחה היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה שלך. באמת ובתמים חיממת את לבי. סופשבוע נעים ושבת שלום. רני