רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 17
השיחה השלישית בין שטרן להורודצקי, ליד הספרייה, רבינוביץ נוכח —
״ניכנס לרגע?״ שואל שטרן.
״אפשר גם כאן,״ לוחש הורודצקי ובועט באבן קטנה עם השפיץ של הנעל. את הידיים הוא טומן בכיסים. השמש מרצדת בתוך עיניו הצבּיות והעייפות.
״תראה נוח, כבר סיפרתי לך שסוקולוב מפיץ עלינו שקרים. הוא טוען ששלשלנו כספים לכיסינו, רבינוביץ ואני, והכול עשינו כדי לקדם את רבינוביץ שיגיע להיות ראש המועצה האזורית — הבלים, אני אומר לך נוח, הבלים! סתם קנאה של חבר שהגיע מקסימום לדרגת אחראי רכבים וציוד מכָני אחרי כל־כך הרבה שנים של חברות. נעזוב את זה. את השומרים הוא מסית ומנסה להבעיר את כל הקיבוץ.״
״נו, ואיפה אני בכל העניין הזה?״ שואל שטרן.
רבינוביץ מתקרב מקצה השביל. הוא מביט לצדדים ומיטיב את הכובע שעל ראשו, מצית לעצמו סיגריה ומתקרב אליהם. ״שלום נוח, שלום דוד.״
״שלום ש־לום,״ אומר הורודצקי, ״אני בדיוק מדבר עם נוח בעניין ה־עניין.״
״דבּרו, דבּרו, לא אפריע לכם.״
״ובכן אפוא, אנחנו חייבים לעצור אותו, החבר שטרן — פשוט חייבים!״ אומר דוד הורודצקי, ושלום רבינוביץ, מזכיר הקיבוץ, מהנהן. ״עכשיו יש לנו הצעה בשבילך,״ אומר הורודצקי, ומוחה נחלי־זיעה ממצחו. הוא מביט ברבינוביץ. זה נראה שאנן, מפזר עשן וחוזר למוץ מן הסיגריה בנחת. ״יש לנו הצעה בשבילך, נוח, הצעה שלא תוכל לסרב לה. היא תביא אותך רחוק. אנחנו רוצים לקדם אותך, כאן, בתוך הקיבוץ. אנחנו, רבינוביץ ואני, מודעים לכישוריך. אנו רוצים שתגיע להנהלת הסמינר שלנו, תתקדם. אבל בתמורה יש לנו בקשה,״ הורודצקי מכחכח בגרונו, מחכה לעזרה מרבינוביץ. זה מפריח טבעות עשן אל השמים הכחולים. היום יפה כל־כך. ״יש לנו בקשה…״ חוזר הורודצקי על דבריו ורבינוביץ מחייך. ״אנחנו רוצים לעצור את סוקולוב.״
״כלומר…״ אומר שטרן ופרצופו מאדים, ״מה זה אומר, דוד?״
״אנחנו מעוניינים למנוע ממנו לפעול לתקופת־מה.״
״כלומר…״ אומר שטרן ונחיריו מתרחבים. השפם נרעד.
״אנחנו צריכים שמישהו לא כל־כך מוכר בקיבוץ, אחד מבחוץ, יפגע בו. לא חלילה אנושות, רק לכמה חודשים, עד שהעניינים יתבהרו.״
רבינוביץ מהנהן וחוזר למוץ מן הסיגריה.
״לפגוע בנחום סוקולוב?״
״כן, פציעה קלה. כמה מכות חזקות, רגל שבורה.״
שטרן שותק.
״מה אתה אומר, נוח?״ אומר הורודצקי, ונחלי־הזיעה כבר מתעלים דרכם ממרכז גבו אל חריץ העכוז. היום בהיר, היום יפה. רבינוביץ ממעך את הסיגריה על השביל.
״מה אתה אומר, נוח?״ חוזר הורודצקי.
שטרן מביט על הנוף, לעבר הכפר הערבי שמנגד. אחר־כך הוא מביט בהורודצקי וברבינוביץ.
״לא די לנו שאנו מוקפים אויבים, באים אתם ומוסיפים על שונאינו. כל התככים והנכלולים הללו שלכם, בני הכפר ובני העיר, נמאסו כבר עליי. זה טוען כך וזה טוען כך. מוקפים אויבים משלושה עברים, ורבים. הנה, האוויר הצלול הזה של ירושלים הוד־דקודשא, גם הוא מחליא כבר כמו האוויר של מישור החוף. הכול בשל עסקנותכם: מי אמר אווירא דארץ־ישראל מחכים? אה?״
הורודצקי מופתע, מביט בעיניו הצבות לעבר רבינוביץ ושואל, ״מה הוא רוצה?״
״מה אני רוצה? מה אני רוצה? לעבוד. עובד אדמתו ישבע לחם; ולא לשחק בכל מיני שטיקים־שמיקים של כבוד ויוקרה. אותי לא קונים עם חברות או ניהול סמינר, החבר הורודצקי; וגם אתה, החבר רבינוביץ, המחריש מתוך פחד, או מטעמים של חישוב.״ רבינוביץ מחייך לעבר שטרן חיוך מחפיר של בוז ומדליק לעצמו עוד סיגריה.
״זייט מצליח!״ אומר הורודצקי, ״מה בסך הכול מבקשים ממך כאן? היית בצבא. אתה יודע מה זו אלימות. מה מבקשים כאן? שסוקולוב יבלה כמה חודשים בהדסה ושייתן לעבוד כאן בשקט?״ רבינוביץ מחייך ומהנהן: הוא מיטיב את הכובע על ראשו. הורודצקי ממשיך, ״אתה ואני דומים, שטרן. אין בינינו מחלוקת. אוהבי־ספרים — אוהבי־ספרים: רווקים — רווקים; חיים את הרגע, מי יודע מה יילד יום. אין לנו מה להפסיד. בשל הדמיון בינינו, חשבתי שנמצא שפה משותפת.״
״אין שום קשר בינינו,״ אומר שטרן, ״אתה עבד נרצע, חיה מכוערת שמשחקת את משחקי האדם, ואני לא! אז מה אם אתה ערירי כמוני, או אוהב ספרים; כל נפשך בתוך מעשיו המכוערים של האדם, טומאה, ואני מחוץ לזה.״
רבינוביץ נראה כמי שמאבד עניין בשיחה. הוא יונק עוד כמה יניקות מן הסיגריה וממעך אותה ברגלו. כעת הוא עומד שלוב ידיים, גם הורודצקי ממהר לשלב את ידיו על כרסו הקטנה.
״מה אתה אומר, שטרן, זו הפעם האחרונה שאני מציע, אחרת…״
רבינוביץ קורץ להורודצקי, וזה מסיים את המשפט, ״אחרת תצטרך לעזוב את גבעת־שרה.״
״אעזוב. אינכם מאיימים עליי.״
״אם כן תעזוב. אין ברירה,״ אומר הורודצקי.
רבינוביץ מוציא כמה שטרות מכיסו ומושיט אותם בניחותא לידו העצבנית, הרועדת, של הורודצקי. הורודצקי מושיט אותם לשטרן. שטרן מהסס, אך לבסוף מושיט יד לשטרות: הורודצקי מושך את ידו לאחור, אצבעותיו הנקניקיות אוחזות בשטרות, ״אתה תעזוב מחר. אין ברירה. חבל נוח, חבל. רצינו לעזור לך: ויתרה מזאת, אם תדבר עם מישהו על הצעתנו, ניאלץ ללכת איתך בקרי. אני מבטיח לך שנרדוף אותך: נרדוף אותך עד חורמה! זכור אפוא, השיחה הזו בינינו לא התקיימה כלל.״
״לא התקיימה.״
שטרן חוטף מידיו של הורודצקי את השטרות וטומן אותם בכיסו. פרצופו מאדים.
״ומחר אתה עוזב.״
״נראה.״
״לא, מחר!״
״נראה,״ אומר נוח בעצבנות, ובאגרופיו הוא כבר חש את הגירוד. קוצים בקצה האצבעות, במקום שבו הציפורניים צמודות אל העור. נמלים של דם.
״נראה.״
״לא נראה ולא שמנראה. מחר, לכל היותר מחרתיים, אתה עוזב!״ צורח הורודצקי.
״שששששששששששש,״ רבינוביץ שם את אצבעו על שפתיו.
״ששששששששששששששששששש,״ נשמעת השריקה במרחב הפתוח.
״הטבע הורודצקי,״ אומר שטרן, ״יש בו משהו שמשגע אותך, שהופך אותך לחולני. יותר מדי יופי שכזה גורם לך לרצות להיות אלים, לגעת בכיעור. הנה, הגרמנים, ארצם יפה היא, הכול רק ירוק ואגמים, הרים וצמחייה, וראו מה הם עשו לנו ולעולם. אתם אותו דבר. יותר מדי טבע ויופי, יותר מדי שקט כאן בזמן האחרון. יש שקט — אתם מחפשים עניין. אני אעזוב בעוד שבוע.״
״לא, מחר,״ מתפרץ הורודצקי, ועיניו מעלות דמעות עצבים קרות, ״מחר! ולא, תרעב. אפילו לחם מעופש ומים סרוחים לא תקבל כאן.״
״שששששששששששששששש,״ רבינוביץ משים ידו על פיו, אחר אומר, ״הירגע דוד, הירגע. אם לא מחר, אז מחרתיים, ואם לא מחרתיים, אז בעוד שבוע. זה בסדר, נוח. קח שבוע, שקול את ההצעה. אם תחליט לעשות מעשה, הרווח כולו שלך ושלנו, ובחשבון סופי גם של סוקולוב,״ הורודצקי פורץ בצחוק מכוער, ורבינוביץ מחייך, ״ואם תוך שבוע לא תעשה את המעשה הנדרש, אני וידידי הורודצקי, באופן אישי, נדאג שאתה תעזוב את הקיבוץ: אולי נכפות אותך ונעלה אותך על משאית אל מעבר לגבול, לירדן.״