רן יגיל סופר ועורך
נקישה 17
מתוך עדותו של שלום רבינוביץ — בשבועה —
הייתי מזכיר הקיבוץ בגבעת־שרה עד לפני חודשיים. טיפלתי בבקשות אנשים להתקבל כחברים, גם בחברנו היושב כאן. הוא פנה אליי להתקבל לקיבוץ. נו, אמרתי לו שעליו לכתוב לנו מכתב. אני רוצה להבהיר שקיבלנו אותו רק באופן זמני, זה היה בערך שישה שבועות לפני המקרה. המטרה הייתה שישמש כמורה בסמינר של איחוד הקבוצות והקיבוצים, כמורה חלקי כמובן. כשבועיים לפני המקרה הודעתי שאיננו מקבלים אותו. הייתה לי תחושת בטן לגביו. אמרתי לו שעליו לעזוב את המקום. הוא היה צריך לעזוב את המקום כבר באותם הימים, הוא הבטיח שיעזוב. אני חוזר ואומר, באותו היום היה צריך לעזוב ולא עזב. נוח שטרן קיבל גם כסף להוצאות, רק שיעבור ויעזוב.
שטרן מאדים.
המקרה קרה בשבת לפנות בוקר. בערך בשעה ארבע ושלושים בבוקר נקראתי על ידי חנוך סוקולוב שצעק, ״צא החוצה, הרגו את הורודצקי,״ או ״חנקו,״ אינני זוכר בדיוק. קפצתי החוצה. מול הדלת שלי עמד סוקולוב והחזיק את הנאשם. בתוך ההמולה בא גם השומר, מסרנו אותו לשומר ורצנו לחדר של הורודצקי. ריקה הייתה שם וטיפלה בו. אנשים החלו להתקהל בצריף של הורודצקי ומחוצה לו, ואני טלפנתי למשטרה. המשטרה הופיעה מייד, כלומר אחרי כמה דקות. לקחתי את השומר לתוך החדר של הורודצקי, ואת שטרן מסרתי לידי השוטרים. אחר־כך, בערך אחרי רבע שעה או חצי שעה, הלכתי עם אנשי המשטרה, השומר ושטרן, לחדר של שטרן. כשנכנסנו, דלק החשמל בחדרו והפיץ מעין אור מוזר. אני זוכר שהסתנוורנו. על שולחנו של שטרן מצאנו ניירות, ספרים, ובין היתר גם את המחברת הזאת. אחד השוטרים שהיה איתי לקח הכול, כולל המחברת. החדר של הורודצקי נשאר במצבו, והמשטרה עשתה תרשים.
את נוח שטרן ראיתי בקיבוץ לעִתים קרובות. היה חובש ברט על ראשו בצבע כחול כהה, נעליים כבדות ובגדי חאקי — לצווארו מטפחת, כאילו הוא יוצא לצוד פילים באפריקה ולא מבקש להצטרף לחיי קיבוץ. בכלל, לשטרן היה מעין אורח־חיים שעל פי התדמית. אני מניח שרצה לראות עצמו כפְּרוֹלֶטָר ולכן חבש את הברט הכחול על ראשו.
שטרן לוחש דבר־מה על אוזנו של קלר.
קלר: אתה משוכנע שעד לפני חודשיים היית מזכיר הקיבוץ? (שתיקה).
סליחה, טעיתי בנוגע לחודשיים — עד לפני חמישה חודשים בערך הייתי מזכיר הקיבוץ, אך מה זה משנה, בזמן המקרה הייתי המזכיר. לאחר המקרה השעיתי עצמי לזמן־מה, אך לא מזמן התמניתי לראש המועצה האזורית. המקרה של שטרן כמעט עלה לי במחיר הקידום והפעילות הציבורית.
מלכתחילה התקבל נוח שטרן לניסיון, לניסיון בלבד: כל העניין היה במטרה שיהיה מורה חלקי, חלקי בלבד, בסמינר. חשבנו שהוא מורה וסופר, וככזה הוא מתאים לתפקיד זה. שטרן לא הביא איתו שום המלצות, נו מה, אפשר להבין: אבל הוא הביא איתו את כוח השכנוע שלו, ובקסם האישיות שלו נשבינו — מֶקח טעות. הסמינר כבר נפתח, אך נוח שטרן משום מה לא התחיל את תפקידו בסמינר. הוא התעקש לעבוד כמה שבועות כחבר מן השורה, וזה לא נראה לנו, כי כבר אז חשדנו בכשרים. הוא נראה מוזר. עניין של הרגשה. ובכן אפוא, שטרן לתפקידו החינוכי שלמענו בא, לא נכנס. אנחנו התחלנו לחקור על אודותיו, במשך הזמן התבררו עוד כמה דברים, והמועצה האזורית לא קיבלה אותו. אני רוצה לציין שלוּ היה מתקבל, היה מתקבל לניסיון בלבד, ובמשרה חלקית. לצערי, לא נכחתי בוועדה כשהחליטו שלא לקבלו, אבל הודיעו לי על כך. אני רוצה לדייק: נוח שטרן לא הציב תנאי מוקדם האומר כי ברצונו לעבוד בסמינר, לא! הוא אומנם ביקש לעבוד בתור מורה, אבל לא היו לו שום תנאים בכלל, ואנחנו גם לא לקחנו על עצמנו שום התחייבויות שכאלה, לא התחייבנו לכלום. מובן ששטרן ידע על קיום הסמינר. הוא התגורר במרחק שתי פסיעות ורבע משם. אני רוצה להוסיף, כי היו נימוקים די משכנעים שלא לקבלו.
כאשר הודעתי לו שעליו לעזוב, נהגתי בו לפנים משורת הדין, כפי שנוהגים עורכי־הדין הנכבדים לומר. נתתי לו שהות של שבוע־שבועיים, עד שימצא מקום אחר. הצעתי לו גם חופשה כדי שילך לחפש מקום בירושלים ובכדי שיטפל שם בענייניו: אף נתתי לו מדי פעם כספים, שהרי פרוטה שחוקה לא הייתה בכיסו.
שטרן מאדים.
מהודעתי חלפו־עברו להם שניים־שלושה שבועות, ונוח שטרן במקומו עומד, דבר לקיר ולמנורה. אני רוצה לציין שבמשך הימצאו בקיבוץ לא נגע נוח שטרן באף אחד לרעה, להפך, הייתה הרגשה שהוא מתרחק, מתבודד: ושיחותיו, איך לומר, שיחותיו ושיטוטיו הליליים, איך לומר, לא היו בסדר. היו לו שיחות מוזרות, וזה הֵפֵר את שלוות הקיבוץ. אני חוזר ואומר, כי לא היו לו סכסוכים עם החברים, ככל הידוע לי, ולא שמעתי על כל סכסוך עם הורודצקי, עד המקרה כמובן. אילו היה סכסוך, היה כבר צריך להגיע לאוזניי. אתם יודעים — קיבוץ. לכן כשנוח שטרן עמד מולי עם דם על החולצה, נדהמתי! ורק שאלתי איך זה הגיע: נוח שטרן הביט בי במבט מזלזל, העיניים שלו הפכו נמוכות כאילו התחבאו בתוך השפם, חה, כאילו אני עצמי מסתיר איזה סוד מפניו: ולא ענה, הביט כך ולא ענה, פשוט לא הגיב. יותר לא דיברתי איתו אחרי המקרה. כמדומני דיברתי איתו ביום שישי, יום המקרה, באותו היום היה צריך לעזוב ולא עזב, ושאלתיו מדוע, וכמדומני ענה לי שביום אחר ילך. ייתכן ביום א׳ או יום ב' אינני זוכר, רק אמרתי לו טוב.
מוזר האיש, מוזר. למה כוונתי? בלילה, איך לומר, היה יוצא לשיטוטים ליליים כשבידו נייר טואלט. הוא התעקש על איזה שהוא מיחוש־בטן, אך הגליל לא היה מתמעט. נראה שסחב אותו איתו רק לשם תירוץ. הוא שוטט על פני הקיבוץ משירותים לשירותים, כאילו היו אלה תחנות שבדרך. לעתים היה חוזר לחדרו, שוהה שם כמה דקות, ואז שוב היה יוצא לדרך, מביט בכוכבים, השד יודע במה. והשיחות היו מוזרות. בשיחה אחת אמר למישהו שאם ייתנו לו גדוד אנשים קטן הוא יכבוש את ארץ הלבנון…
נוח שטרן: – קם – זה שקרן זדוני.
מה זאת אומרת? את השיחה הזאת שמעתי במו אוזניי, ועוד אחרים היו נוכחים. היו לו דברים לא נורמליים. ראינו בעבודה ביום ובשיטוטים בלילה דברים א־נורמליים, ובגלל זה הגענו למסקנה שאיננו יכולים לקבל אותו. נו, איך לומר, לא נעים, השיחות כבר לא היו נורמליות. למשל, שאלתי אותו למה החדר שלו אינו מסודר, והתגובה לא הייתה נורמלית — קיבלתי תשובה לא לשאלה ששאלתי, משהו בנוסח: אני יכול כבר לגור ככה, אני נמצא עכשיו כבר מחוץ למחנה.
נוח שטרן: שקרן מתועב, אתה פושע!
אתם מבינים, הוא בכלל ענה על דברים אחרים, יותר מפעם אחת. לשמחתנו, בתחילה חשבנו שהתקבל אדם בעל השכלה ויכולת, נו מה תגידו לזה…
שטרן מוצא בכוח מן האולם.