בננות - בלוגים / / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 12
רן יגיל

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 12

 

   

רמז אור 12
 
השיחה השנייה של נוח שטרן עם דוד הורודצקי –
 
שטרן צרר כמה בגדים בסדין לבן ויצא מן הצריף. השמש בחוץ היכתה בו. הוא היה לבוש במכנסי חאקי ובחולצה קצרה. הלחיים גלוחות למשעי, וכל פניו רעננים ומתוחים לקראת הבוקר החדש. לחברי הקיבוץ הייתה זו כבר שעת צהריים, אמצע היום. הילך על שביל העפר כשהצרור על גבו, בעט מדי פעם בהנאה ילדותית באיזו אבן מזדמנת. צריך לתת כמה לבנים לכביסה, חשב לעצמו, ואחר־כך לנסוע לירושלים להסדיר שם כמה עניינים בבנק. שנא מאוד לנסוע לבנק באוטובוס ורצה כבר לחסל שם את החשבון. בכל פעם שנאלץ לעמוד בתור או לבוא במגע עם הפקידים השונים, חש אי־נוחות ומחנק. עכשיו כחבר קיבוץ, חשב שיוכל סוף־סוף להיפטר מן החשבון הפרטי, הקטן והארור, שרק הלך וסיבך אותו עם אנשים צרים שכלל לא רצה מגע עִמם. ״חבר קיבוץ,״ לחש לעצמו, ״זהו, אני חבר קיבוץ.״
״חבר עוד לא, אך אולי מועמד לחברות.״ הוא הסתובב באחת, מניין בא הקול? השמש סִנוורה, ולרגע לא ראה דבר. מישהו נקש בכתפו האחת, זו שנשאה את צרור הכבסים. הוא הנמיך מבטו, ועיניו נתקלו בעיניים צַבִּיּוֹת ועצבות — הורודצקי.
״הבהלת אותי,״ אמר.
״ראיתי אדם מדבר אל עצמו, ואמרתי מייד להושיעו,״ אמר הורודצקי בחיוך, אבל עיניו נשארו מימיות.
״נו מילא,״ אמר שטרן. הורודצקי היה לבוש חגיגי: מכנסיים ארוכים וחולצה לבנה וקצרה, שקווי הגיהוץ ניכרים בה. לרגליו נעל נעלי־שבת, ובידו אחז חבילה עטופה בנייר.
״מה קרה?״ שאל שטרן, ״שבת היום? פסח היום? יש איזו הרצאה בחדר־האוכל באמצע יום העבודה?״
״לא,״ אמר הורודצקי בחיוך, וצידד מבט כמי שעִמו סוד. ״אז למה אתה לבוש כמי שהולך ליום־ההולדת של דוד בן־גוריון?״ שאל שטרן. הורודצקי, בדרך כלל, היה מך ומוזנח, והמראה שעשע את שטרן.
״בעניינים כאלה לא צוחקים,״ העיר הורודצקי, וניכר היה בקולו שנעלב. ״אני הולך לפגישה עם רבינוביץ ומשם לריקה סוקולוב. יש לה היום יום־הולדת.״ הוא נופף בחבילה, וניתן היה לראות בבירור שזה ספר.
״או, מזל טוב,״ אמר שטרן והוסיף, ״בוא נתקדם, אני צריך להגיע למכבסה ומשם לעיר.׳׳
״למכבסה, או, גם אני לשם. ריקה כובסת היום, אבל קודם עליי לעצור אצל רבינוביץ לשיחה. אתה ודאי שמעת.״
״מה שמעתי?״
״מה, אינך יודע במה מדובר?״
״לא.״
״נו טוב, אספר לך. לטענת החבר חנוך סוקולוב, טענה שקרית וזדונית מאין כמותה, רבינוביץ העלים כספי־קיבוץ, שיועדו לכל מיני ענפים ופיתוחים. את דברי־ההבאי האלה חנוך כבר פלט לכמה חברים בכמה הזדמנויות, והוא טוען, הריקא הזה, שלא אחז ספר בידו מאז לימודי התיכון, שאני שותף לעבירה הזו. נו מה תגיד?״
שטרן שתק.
״מה תגיד?״
שטרן שתק. אחר אמר: ״דוד, המצב האישי כל־כך פגום והמצב הפוליטי כל־כך ארעי, שהכול בכול מכול מדכא ומעורר אותי חליפות. לכן אני חסיד גדול של העתיד. לא בשביל זה באנו לכאן לארץ אבות, בשביל כל הפויילע שטיקלעך האלה.״
״זה בדיוק מה שאני אומר,״ אמר הורודצקי ונקש על כתפו של שטרן. שטרן זז לאחור.
״ברור שחנוך מנסה להכשיל את רבינוביץ, כי הוא אינו רוצה שזה יתקדם ויהא ראש מועצה, פשוט קנאה: אבל למה הוא גורר אותי לכל העניין? אז מה אם אני מקורב לרבינוביץ, זו סיבה להכפיש? לנאץ? לחרף?״
״איזה ספר קנית לריקה?״ שאל שטרן ומצמץ בעצבנות. ידיו הלחות שמטו את שק הכביסה על השביל.
״מניין אתה יודע שזה לריקה?״ הוא הורה באצבעו הנקניקית על החבילה.
״אמרת שיש לה יום־הולדת, וחיברתי אחד ועוד אחד.״
״הבנתי.״
״נו, אז איזה ספר קנית לה?״
״לא לא, נַחֵשׁ אתה איזה ספר קניתי לריקה.״
השניים נשתתקו לרגע והביטו זה בזה. ״אין לי מושג קלוש. בוא נתקדם, אני קצת ממהר.״ קולו של שטרן הפך עצבני, הוא מצמץ שנית בעיניו, והשפם נרעד. ״בוא נתקדם,״ חזר על האמירה.
הורודצקי אחז אותו בזרועו. ״נחש, קדימה, נחש!״ שרק בקולו.
״נו, הספר שכולם קונים היום, ׳דרך גבר׳ ליגאל מוסינזון,״ פלט שטרן והכתיף את הצרור על הכתף הימנית.
״צדקת. בחיי?! ממש א גרובּער־יונג מיט אַ קָאפּ פון אַ מיניסטער.״
״יופי. זו ספרות לבני אדם, על כל פנים כך נראה לי. תאמר לריקה, לכשתסיים את הקריאה, שתשאיל לי אותו, בסדר? בעצם הנח לזה, אני אבקש זאת ממנה.״
״נראה שגם היא נדבקה בחיידק והפכה כרוכה אחר הסופרים החדשים. קראה את שמיר, ולפני יומיים ניסתה לדבר עִמי בזה.״ הוא הקיש באצבעותיו השמנמנות והקצרות על החבילה.
״אבל למה אתה לוחש, דוד? מה, אנחנו גונבים פה משהו?״ אמר שטרן, ואישוני החרוז שלו ברקו.
״לא גונבים כלום, אך הרי זה ברור: הספר אינו רצוי כאן. מוסינזון עצמו סולק מן הקיבוץ בגללו. ספרות אסורה טוב יהא לה שתצניע לכת בימי צנע אלה.״ פרצופו נראה מדושן עונג מכפל־הלשון שהפיק.
״יהא כך,״ אמר שטרן. הוא הניח בשנית את הצרור הלבן על שביל העפר בייאוש ומשך בכתפיו הכואבות. משהו בטון הדיבור הלחשני של הורודצקי דיכא אותו מאוד.
״שמעתי כי ריקה מטפלת בך יפה,״ אמר שטרן וחייך בקושי.
״מה שמעת?״
״שמעתי.״
״מה שמעת, נוח?״
״שמעתי שאתה חולה קצרת, והיא אחות במקצועה! ומכיוון שאתם דרים בשכנות זה לזו, בכל פעם שיש לך התקפה, היא באה ומטפלת בך.״
״אנשים הולכי רכיל,״ סינן הורודצקי מבין שיניו, ״לא חשוב,
זה נכון. מה שסיפרו לך על אודותיי זה נכון. חשבתי לגמול לה על כל הטובה שהיא עשתה עמדי.״
״יפה.״
״תגיד נוח,״ הורודצקי נגע עם החבילה בכתפו המיוזעת של שטרן, ״מהי דעתך בעניין נשים?״
״למה אתה מכוון?״
״היית נשוי?״ האצבע הנקניקית הורמה וחפרה בכתף של שטרן, ״ספר לי.״
״לא. מעולם לא הייתי נשוי.״
 ״רווק נצחי אפוא? כמוני.״
״רווק נצחי.״ שטרן הכתיף את את הצרור בשלישית והחל להתקדם.
הורודצקי עיכב בעדו. כף היד השמנמונת אחזה בסדין הלבן שהוכתם בעפר. שטרן נעצר. ״ונשים באשר הן, ידעת הרבה?״ שטרן מצמץ והתקדם, משחרר עצמו מאחיזתו של הורודצקי.
״אין זה מעניינך, דוד!״
״ובכל זאת…״ היכה הורודצקי על הצרור וטפח לו טפיחה הגונה על השכם, שטרן החל למצמץ, והלסת נשמטה.
״היו כמה בעבר,״ קבע באחת.
״כך סברתי,״ אמר הורודצקי, ״כך סברתי. בכל זאת לא כולם ראו עולם כמוך, נוח. שמעתי שבקנדה למדת, לא פחות ולא יותר, ושהצטיינת באוניברסיטת הרווארד. אומרים שגם בבריגדה עשית חיל, מסע שכזה על כל רחבי אירופה. ובכן אפוא, שיערתי כי בחייך היו לא מעט נשים.״
״היו מעט,״ אמר שטרן. הזיעה כיסתה אותו באחת, והעיניים לא פסקו מלמצמץ. שלוט בעצמך, שלוט.
״תגיד לי, נוח.״ האצבעות הנקניקיות הורמו באוויר וחרגי חמה נצנצו ביניהן.
״אל תיגע בי, אתה שומע,״ הצרור צנח והתגולל בעפר. ״דוד, תפסיק עם זה, אני לא סובל שנוגעים בי. הפסק זאת! אתה לא יכול להבין את זה? אל תיגע בי וזהו. מה אתה ממשש אותי כל הזמן כאילו הייתי איזה חפץ. הפסק זאת, הפסק זאת מייד!" שטרן האדים כולו והשפם הסתמר.
״איזה זעם,׳׳ אמר הורודצקי המופתע, ופיקת גרונו המדולדלת נרעדה.
״כן, זעם. יש בי זעם. נו, אז מה. עם הזעם הזה אפשר להזיז הרים, האמן לי. לו הייתי אני מפקד בצבא, לו היו נותנים לי חיל בן מאה חיילים, הייתי כבר מרחיב את גבולות הארץ וכובש את ארץ הלבנון באחת. יש בי זעם, יש, זה אומר שאני חי, לא כמוך, מת מהלך בין ארונות ספרים.״
״כמי שעבר חצי עולם והחליף מאות דירות שכורות, היה בעשרות מסגרות ודיבר בשבעים לשון, אתה עצמך אינך סיפור הצלחה גדול כזה, שטרן. כישורים יש לך לא מעט, אבל יכולת התמדה אין.״ הורודצקי צמצם את עיניו הצבּיות והרכות למול השמש כשהוא מתנשף.
״מניין אתה יודע?״ צעק שטרן.
״הא ראיה, המקום שבו אתה עומד כרגע, מולי, כשהצרור המטונף הזה חוצץ בינינו. נודה על האמת, נוח, אין זה מקום נכבד במיוחד.״
״נכון,״ אמר שטרן בשקט וכפף עצמו בעייפות לעבר הצרור.
הורודצקי התכופף אליו, מתנשף ומשתדל לא לגעת בו, למרות שרצה מאוד להיתמך בדבר־מה, כי חש שהוא עומד לאבד את שיווי המשקל. ״אם כך, אתה מוזמן לדבר עם רבינוביץ ואיתי,״ הוא לחש, ״אנו רוצים לדבר איתך באיזה שהוא נושא הקשור במועמדות לחברות, בסדר, נוח ?״
שטרן הרים את אישוני החרוז שלו, ואלה נתקלו בנחיריים השעירים והנושפים של הורודצקי. הבל פה של חיה מכוערת.
״מתי? ואיפה?״ שאל.
״מחר, בשמונה בבוקר, בספרייה,״ אמר הורודצקי. ״אל תעמיד פני תם, יש לנו הצעה שתקדם אותך. עזוב את הצרור. אקח אותו במקומך לכובסות, חבל על הזמן, סע לך לירושלים וסדר שם את ענייניך.״ הוא יישר בקושי רב את גבו, גרר אחריו את הצרור המטונף וטיפס את שלוש המדרגות המובילות לדירה, כשהוא קורא, ״רבינוביץ…״

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

נקישה 7

רמז אור 7

נקישה 8

רמז אור 9

רמז אור 11

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל