הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
הוא עמד לו בפאתי קרחת היער, ממש בתפר, היכן שהסבך דליל והעצים נמוכים. קטן הרבה יותר מששיערתי – מגיע לי בקושי עד למותן – הוא קטף עם החדק זרים של עלים, לפעמים יצא לו ענף קטן, הכניס לתוך פיו ולעס. בקושי הבחין בי מתקרבת, כדרכם של פילים, האוכל העסיק אותו הרבה יותר.
סביבו התגודדו הפילים הבוגרים יותר, בני שנתיים לערך, חלקם גבוהים ממני, השנהב כבר מתחיל לצמוח ואיך לומר בעדינות, רחבים הרבה יותר. הפילים הם בהחלט הוכחה חיה לכך שסלט הוא לא בהכרח דיאטה. ניגשתי לשימבה וליטפתי את ראשו, פלומה דקה על מצחו ועוד פלומה עוטפת את החדק – תינוק. על גבו היתה מוטלת שמיכה כדי להגן עליו מפני הקרינה הקשה של השמש בקו המשווה. לשימבה הקטן אין עדיין עור של פיל.
תוך דקה הייתי מוקפת בפילים הגדולים, הם דחקו לעברי את החדק, רחרחו אותי מכל כיוון, ביקשו לבדוק אם מדובר באויב או בידיד. הם מגיניו הגדולים של שימבה, הם אמצו אותו אל ליבם, והוא זקוק, ממש זקוק לאהבתם. והם, הגדולים, במיוחד הפילה לננה, מנהיגת השבט, מעניקים לו ליתום הקטן חום ואהבה בשפע. ככה הם הפילים, דואגים זה לזה ואצלם החלש זוכה להגנה מכולם.
משעברתי את מבחן הפילים הבוגרים ואיכשהו בשפת הפילים הם נתנו את האישור, ניגש אלי גם שימבה בכבודו ובעצמו וסוף סוף הושיט לעברי את החדק – אלה הם כללי הנימוס אצל הפילים – ואני נטלתי את החדק הרך, החמקמק והמוזר הזה בידי, קירבתי אותו אל שפתי ונשפתי לתוכו. וכך, בהבל פה אל חדק, היתה זו באמת תחילתה של ידידות מופלאה.
והקטע הזה מוקדש לך שירה בתודה
http://www.sheldrickwildlifetrust.org
איזה יופי של דבר!
ותודה לך…
הסיפור מחמם את הלב.
הלוואי וכולנו נלמד להגן על החלש והחלש ילמד להיות כאחד בינינו.
מזכיר לי את הסיפור שמספרים, כיצד מאלפים את הפיל שלא לברוח: מרגע הולדתו קושרים אותו בחבל דק ליתד באדמה. כשהוא גדל הוא למד שאין לו טווח גדול במיוחד והוא מתרגל להיות על יד היתד. בהמשך מנתקים כליל את החבל והוא נשאר בקרבתו.
שמחתי שהפילון אצלך גדל בטבע, ללא כבלים וחבלים.
דינה,
הסיפור שלך על הכבלים ממש מזעזע ואת צודקת כמובן. שימבה גדל בטבע חופשי, ללא כל כבלים, ממש כמו שצריך. ויום אחד, לכשיגדל ויוכל לדאוג לעצמו, ישוב לחיות חופשי ומאושר בין פילי הפרא המופלאים של אפריקה.
הלוואי ובני האדם היו נוהגים כפילים.
תיאור מרגש מאוד מאוד. והזכיר לי בית יתומים לפילים שהייתי בו בהודו. ואני מקווה שהצילום יעלה בקרוב, כי הוא כל כך מרגש, ושימבה כזה תינוק מותק שבא לאמץ אותו מיידית.
אין על פילים. יש בהם איזו אנושיות פילית כזאת, ובפילונים איזו תינוקיות פלומתית שבא לתת לחדק שלהם יד וללכת איתם למגרש משחקים ואחר כך לכסות אותם בשמיכה מצוירת בציורים צבעוניים.
התיאור שלך מלא אהבה פילית ורוך פילי עד שבא להיכנס פנימה ולהניח לחי על שימבה ולשיר לו "אמא אמרה לי דני".
נעמי שלום, בעקבות הסיפור המקסים שלך שקראתי גם בעיתון, החלטתי גם אני להתעניין יותר ולברר פרטים במטרה לאמץ פיל. אשמח אם תצרי איתי קשר ותוכלי לעזור לי בעניין כיוון ולא מצאתי פרטים לבד. בתודה, הדס אורבך.
תודה הדס, ממש התרגשתי מהתגובה שלך. הוספתי את האתר של בית היתומים לפילים בבלוג על המפגש הראשון עם שימבה ואת יכולה למצוא אותם בגוגל.
בהצלחה