בננות - בלוגים / רונן בלומברג / האחות הטובה – סיפור קצר
אלכימיה מילולית
  • רונן בלומברג

    יליד 1977 ראשון לציון, בוגר בית הספר של החיים. ב-2009 הוציא לאור את ספר שיריו "שירים שבורים" בעריכת עמוס לויתן. ב-2011 הוציא לאור את ספר סיפוריו "הדחויים" בעריכת יובל גלעד, שניהם ב"הוצאת גוונים". ב-2013 הוציא לאור את ספר שיריו השני "המשוגע בעליית הגג" בעריכת יובל גלעד בהוצאת עיתון 77. ב2016 הוציא לאור את ספרו הרביעי "שירי כוכב קורס" הוצאת עיתון 77 ובעריכת יובל גלעד. עוסק בכתיבה יוצרת וביבליותרפיה, כותב שירה ופרוזה. מתנסה בכתיבת תסריטים בתור תחביב, מפרסם מיצירותיו באתר עמותת "אנוש".

האחות הטובה – סיפור קצר

"האחות הטובה"

 

סיפור קצר מאת רונן בלומברג.

 

אחת לחודש הייתה סיגלית מבקרת את אחיה המאושפז במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה. היא הייתה מביאה לו ארבעה פקטים של סיגריות מהסוג הזול מצית ובקבוק גדול של קוקה קולה דיאט. כל יתר המאושפזים היו מקנאים ביובל אחיה ותמיד היו אומרים לו "הלוואי עלינו אחות כמו שלך מבינה ותומכת".

היא הייתה באה בדרך כלל במוצאי שבת שעתיים לערך לפני סיום שעות הביקור והם היו יושבים בסלון המחלקה ושותקים הרבה. בדרך כלל אחרי חצי שעה היה מסיימת סיגלית את הביקור והולכת לה.

 

"יובל אפשר קצת מהקולה?" היו שואלים אותו אחרי שהיא הייתה הולכת והוא היה מסכים בדרך כלל לתת קצת מהדיאט קולה אבל לא מהסיגריות.

 

אחרי הביקור בנסיעה הביתה הייתה סיגלית מקללת את מזלה ואת העובדה שהיא נאלצת לבקר את אחיה הדפוק בבית המשוגעים המטונף הזה וכל רצונה היה להגיעה כמה שיותר מהר הביתה כדי שתוכל להתקלח במים רותחים ולזרוק לכביסה את כל בגדיה ולחטא את עצמה מהמיקרובים והטינופת שנדבקו בה באותו מקום מגעיל ומטונף. היא יכלה להריח את הטירוף והשיגעון שהיה ספוג בקירות ושאחיה היה ממולא בו.

 

בעלה שהיה עובד בכיר בחברת היי-טק משגשגת היה נישאר לשמור על הילדות וכשהייתה חוזרת הם כבר היו ישנות במיטותיהם.

"נו מה שלום הפסיכים?" היה שואל חצי בהלצה חצי בהקנטה בעלה דן כשהייתה חוזרת והיא הייתה מתעצבנת.

"יש מים חמים?" הייתה שואלת אותו בקול עצבני ומזהירה אותו "אל תתחיל עם השטויות שלך"

"כן יש הדלקתי את יכולה להיכנס"

 

היא הייתה מתקלחת כשעה וחצי במים חמים אש מסבנת את גופה וחופפת את ראשה טוב טוב כמה וכמה פעמים ולבסוף תמיד הייתה מתיישבת באמבטיה תחת זרם המים החם מחבקת את רגליה מניחה את ראשה על ברכיה ובוכה בכי תמרורים בשקט. היא הייתה אז בוכה מהרבה סיבות שהיו מעורבבות ביחד לגוש אחד גדול של עצב ותיסכול. היא בכתה על עצמה ועל אחיה ועל הוריהם שכבר עברו לעולם שכולו טוב היא בכתה על כך שלמעשה נאלצה לגדול כבת יחידה בגלל שאחיה היה תמיד חולה במידה כזו ואחרת. היא בכתה כי פחדה מהשיגעון של אחיה ומהאפשרות שגם היא עלולה להשתגע ולאבד את שפיותה או שחמור יותר מכך שבנותיה או צאצאיה יחלו באחת מאותן מחלות נפש ארורות וכרוניות שעוברות בתורשה.

 

בעלה היה ניכנס לו בשקט לחדר האמבטיה מבלי שהייתה שמה לב ומכבה את המים.

"די מתוקה" היה לוחש לה "את כבר נקייה" ונותן לה חיבוק ואז הייתה היא קוברת את ראשה בחיקו וממשיכה לבכות

"אני לא רוצה לבקר אותו יותר" הייתה לוחשת לו "אני לא רוצה ללכת לשם יותר"

"אני יודע מתוקה" היה לוחש לה "אני יודע אבל רק עוד קצת וזהו"

"כבר ארבע שנים אתה אומר רק עוד קצת"

"כבר דיברתי עם העורך דין והמסמכים מוכנים כל מה צריך הוא שהטמבל יחתום עליהם ואז לא תצטרכי יותר ללכת לשם"

"ומה יקרה אם הוא יסרב לחתום?" שאלה בחשש

"יש גם לזה פיתרון נדבר עם הרופאים שלו שם ובעזרת העורך דין נשכנע שופט למנות אותך לאפוטרופוס שלו ושלום על ישראל ואז לא תצטרכי לבקר אותו יותר"

"ומה יהיה איתו אז?" הייתה תמיד שואלת

"משרד הבריאות וביטוח לאומי כבר ידאגו לו" היה תמיד עונה.

 

בלילה של אחרי הביקור הייתה סיגלית חולמת את אותו חלום. היא ואחיה כילדים קטנים נשארים לבד בבית הוריהם שהלכו להם לאן שהוא והיא בתור האחות הגדולה צריכה לשמור עליו אולם הוא כל הזמן בוכה לה ומתגעגע לאבא ואימא והיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא בוכה יותר ויותר עד שהיא מתעצבנת ומתחילה להכות אותו ואז לפתע ראשו נופל ארצה כראש בובה והוא מת ממכותיה ואז תמיד הייתה קמה בפחד שהנה רצחה את אחיה. היא הייתה קמה מיד מהמיטה ומרגישה שהיא חייבת לשטוף את ידיה והולכת לכיור חדר האמבטיה ומשפשפת בסבון ומים את ידיה. לפעמים בעלה היה מתעורר ורואה אותה כך ואז היה נפלט לו משפט קר ואכזרי שהיה מטריף אותה.

"מותק אם תמשיכי ככה בסוף עוד תיקחי כדורים כמו אח שלך"

 

יובל היה בין הראשונים במחלקה לקום בבוקר ולשתות לו תה מעגלת התה שהצוות היה מוציא בחמש בבוקר. גם משה שהיה מוותיקי המחלקה היה קם לו מוקדם בשביל עגלת התה. כך שניהם היו מתחילים את יומם ביחד עם כוס תה חם וסיגריה בפינת עישון.

"משה כמה שנים אתה כבר מאושפז?" שאל אותו יובל בוקר אחד

"אני? כבר שמונה שנים למה?"

"אני כבר ארבע שנים פה" ענה לו "ועוד מעט אשאר כמוך לבד לגמרי בעולם"

"אבל יש לך אחות שבאה לבקר אותך" אמר לו משה

"היא עוד מעט תפסיק לבוא לבקר אותי"

"למה אתה אומר ככה?" שאל נדהם משה "אחותך תומכת בך ומבקרת אותך בקביעות"

"עזוב אותך משטויות משה סיגריות מצית וקולה אני יכול לקנות בעצמי" ואז החל יובל לספר למשה מה שלא ידע כמעט אף אחד.

 

הוריהם של סיגלית ויובל היו אנשים עובדים שחסכו כל חייהם בכל מה שאפשר ובערוב ימיהם הצטברו אצלם הרבה כסף ורכוש אותם השקיעו בנדל"ן. כאשר נפטרו לפני כחמש שנים בערך בצוואתם הורו למכור את כל רכושם ואת סכום הכסף הגבוה לחלק בשווה בין שני ילדיהם.

"אחותי בסך הכול רוצה שאחתום לה על מסמכים שיהפכו אותה לאפוטרופוס שלי כדי שגם החלק שלי בירושה יעבור אליה ואל בעלה – בגלל זה היא עושה מאמצים מזויפים למצוא חן בעיני הכול בשביל שאסכים לתת לה את החלק שלי ואז היא ובעלה ישליכו אותי לכלבים."

"איך אתה מדבר על אחותך?" נזף בו משה "משפחה זה הדבר הכי חשוב שיש לאדם ואתה במקום להגיד תודה לאחותך מתחשבן איתה וחושד בה חשדות"

"אלה לא חשדות. אני ואחותי מעולם לא היינו קרובים אלא יותר כמו זרים. ובעלה מעולם לא סבל אותי ושניהם בקושי היו מדברים איתי כל השנים האלה אפילו בתור ילדים אחותי אף פעם לא היה לה זמן עבורי"

"אז עכשיו זה הזמן הכי טוב להתחיל לדבר עם אחותך ולהתקרב אליה" אמר לו משה "וגם אם אתה צודק זה לא משנה כלום היא ואתה אחים ולכן היא לא תשליך אותך לעולם לכלבים. אם תבקש ממך לחתום תשמע לעצתה ותחתום גם ככה הכסף לא יביא לך בריאות העיקר שלא תריב עם אחותך על רכוש ושטויות כי אחותך היא המשפחה היחידה שנותרה לך"

"אתה מתכוון שעדיף לוותר בשביל לא להישאר לבד"

"בדיוק" ענה משה

"אבל מה יקרה אם אוותר ובכל זאת אשאר לבד?"

"אם כך לפחות תוכל להתנחם שעשית את כל מה שיכולת כדי לשמור על הקשר עם האחות היחידה שלך. תראה יובל אני יודע מה זה אומר להישאר לגמרי לבד. כל המשפחה שלי באדמה כבר ואין איש שמבקר אותי יותר ותאמין לי כל הכסף שבעולם לא שווה את זה"

 

עבר חודש ובמוצאי שבת הגיעה סיגלית לבקר את אחיה. היא הביאה לו את הסיגריות המצית והקולה בשקית והוא אמר לה תודה ולקח אותם לחדרו לשים בארונו ואז ישבו שניהם כמו תמיד בסלון.

היא הייתה קצת מתוחה מהרגיל.

"הכל בסדר אחותי?" שאל אותה

"כן כן" אמרה מהר

הם שתקו רגע ועיניה הסתכלו בעצבות על מרחבי המחלקה "המקום הזה מדכא" אמרה לבסוף

"נכון מאוד" אמר לה "לכן אולי אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל דווקא בגלל שהמקום הזה עצוב ומדכא הביקורים האלה שלך אותי פה עושים לי כל כך טוב. אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך כל פעם שאת מבקרת אותי"

"באמת?" שאלה מופתעת "לרוב אתה בקושי אומר משהו כשאני פה"

"זה נכון ודורש שיפור. תיראי אני יודע שאני הרבה פעמים קצת אטום או שתקן אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך ושלא אכפת לי ממך ושאני לא מעריך את כל מה שאת עשית ועושה בשבילי"

היא כמעט נפלה מהכיסא "מה?!… אה יובל החליפו לך איזה תרופה? אף פעם לא שמעתי אותך מדבר אלי ככה"

"נכון מאוד וזה מה שהכי עצוב וכואב לי שאנחנו אח ואחות אבל עד היום הזה בגלל המחלה שלי ובגלל כל מיני שטויות היינו רחוקים זה מזה. תביני את כבר ארבע שנים באה כל חודש לבקר אותי במקום העצוב והמדכא הזה ורק עכשיו נפל לי האסימון למה את עושה כל זאת"

"באמת? למה?" שאלה עדיין לא מאמינה לאוזניה

"בגלל שלמרות הכול את לא מוכנה לוותר עליי ואת נלחמת עם עצמך כל חודש לבוא למקום הזה שכל כך מפחיד אותך וכל כך עושה לך רע על הנשמה רק בשביל לשמור על הגחלת של קשר איתי. תביני אני רואה עלייך כמה קשה לך להיות פה ובכל זאת את ממשיכה לבוא לפה"

סיגלית נשארה אותו מצאי שבת עם אחיה עד לסיום שעת הביקור. יובל הצחיק אותה דיבר אליה חייך אליה הראה לה ציורים שצייר בריפוי בעיסוק הם יצאו טיפה מחוץ למחלקה וטיילו בגינות ובשבילים של הבית חולים. הוא ביקש אם תוכל להביא לו תמונה של האחייניות שלו כדי שיוכל לתלות על קיר חדרו או אולי לשים בארנקו. יובל היה פתאום לאדם אחר שונה לגמרי ממה שהיה עד כה. היה זה כאילו לפתע בפעם הראשונה בחייה היה לסיגלית אח אמיתי אח כפי שתמיד רצתה שיהיה לה. היא שכחה לגמרי מהפחד שלה מהשיגעון ומהמקום והתמסרה להנאה של שיחת נפש עמוקה עם אדם אשר הכיר אותה כל חייה אך עד כה היה נוכח נפקד.

לקראת סוף שעת הביקור נזכרה סיגלית במשהו שהעציב אותה.

"אה יובל יש לי פה מסמכים שהייתי רוצה שתחתום לי עליהם אלה מסמכים ש…"

"כן אני יודע ציפיתי לכך כבר הרבה זמן" אמר לה בחיוך "אלה מסמכים שהופכים אותך לאפוטרופוס שלי"

"כן אתה יודע בקשר לניהול הכספי ולרכוש ו…" לפתע השתתקה ודמעה החלה לרדת מעיניה

"הנה יש לי פה עט שהכנתי במיוחד לכך תני לי את המסמכים ואחתום לך"

הוא לקח מידה את המסמכים והתכוון לחתום כשלפתע עצרה בו.

"רגע יובל… אתה לא רוצה לחשוב על זה קודם?"

"על מה יש לחשוב?" אמר לה "אני חולה וצריך מישהו שידאג לי וינהל נכון את כספי כך שצרכיי ייענו ולא אחסר ומי מתאים לכך יותר אם לא את אחותי היחידה והיקרה"

"אבל מאיפה הביטחון שלך שזה הפיתרון הכי טוב בשבילך…" שאלה חלש ובעצב

הוא לקח את ידה והביט לתוך עיניה בחיוך "את אחותי ואני סומך עלייך ומאמין בך. את לא תזרקי אותי סתם לכלבים כי בסופו של דבר את אדם טוב והטבע שלך הוא טוב ולכן אני חותם" אמר וחתם על המסמכים וכשנפרדו בשער הכניסה של המחלקה נפרד ממנה בחיוך ונשיקה על הלחי.

 

אחרי שהלכה אחותו הלך יובל לפינת העישון ושם פגש את משה.

"נו איך הלך הביקור?" שאל אותו משה

"שמעתי לעצתך" אמר לו יובל "עכשיו ניראה אם תבוא בחודש הבא"

"עשית מה שיכולת עכשיו זה כבר לא בידיים שלך"

 

סיגלית יותר לא באה לבקר את אחיה בבית החולים. היא גם לא ענתה לו יותר בטלפון כשהחל לצלצל אליה בבהלה לשאול לאן נעלמה ומדוע אין הוא יכול למשוך יותר כסף עם הבנקט שלו מהכספומט שעמד באופן קבוע בצרכנייה שמחוץ לשער בית החולים ושממנו היה רגיל למשוך כסף ולהצטייד בסיגריות ומצרכים קלים… יובל נתקע ללא כסף וללא סיגריות וללא שום פינוקים שהיה רגיל אליהם חוץ מהקפה המגעיל של בית החולים וסיגריות שהיה משנורר מיתר המאושפזים…  כעבור כמה שבועות נודע ליובל שחשבונו הועבר לניהול בקרן החסויים של האפוטרופוס הכללי ומעתה והלאה לכול משך חייו יצטרך להתקיים מ320 שקלים בחודש וכי על כול הוצאה חורגת מכך יצטרך להגיש בקשה מיוחדת ל"קרן החסויים משרד האפוטרופוס הכללי" ולקבל אישור מיוחד…

 

"אכלתי אותה אחותי וגיסי השליכו אותי לכלבים כפי שידעתי שכך יהיה" אמר יובל בחיוך עצוב למשה בפינת העישון ומשה בג'סטה של השתתפות בצער שלף מהכיס קופסת סיגריות ומצית ונתן ליובל "ברוך הבא למועדון המנודים והעזובים" אמר משה והוסיף "אני מקווה שאתה לא כועס עליי או מאשים אותי"

"לא" אמר יובל בעיניים עצובות "אני לא מאשים אף אחד אפילו לא את עצמי כי אני יודע שגם אם הייתי מסרב בתוקף אחותי וגיסי כבר היו מוצאים דרך להשתלט על החשבונות והנכסים בעזרת עורכי הדין שלהם והרופאים ובית המשפט וכוליי… אחרי הכול ממתי משוגעים כמונו זכאים להיות בעל רכוש כסף ונכסים? ממתי אנו זכאים בכלל שמישהו יאהב אותנו אהבה לא אנוכית או אינטרסנטית וידאג לנו מתוך אכפתיות… אי אפשר לצפות ממי שמעולם לא אהב אותך ומעולם לא היה לו אכפת ממך באמת ושתמיד ראה רק את עצמו שפתאום בגלל שהתחלת להתחנף אליו הוא יהפוך את עורו וישנה את הרגליו… למדתי לקח משה"

"לקח?" התפלא משה "ספר מה הוא אותו לקח?"

יובל עיניו היו רטובות מדמעות "הלקח הוא פשוט לעולם אין לקחת את האהבה בעולם הזה כמובנת מאליה כי ברגע שנפנה את ראשנו ממנה לשנייה אחת היא תיעלם לנו לעד דווקא כשנצטרך אותה יותר מכול…"

 

סוף.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונן בלומברג