בננות - בלוגים / רונן בלומברג / פעם היה להם אכפת – סיפור קצר לכבוד שבוע הספר העברי
אלכימיה מילולית
  • רונן בלומברג

    יליד 1977 ראשון לציון, בוגר בית הספר של החיים. ב-2009 הוציא לאור את ספר שיריו "שירים שבורים" בעריכת עמוס לויתן. ב-2011 הוציא לאור את ספר סיפוריו "הדחויים" בעריכת יובל גלעד, שניהם ב"הוצאת גוונים". ב-2013 הוציא לאור את ספר שיריו השני "המשוגע בעליית הגג" בעריכת יובל גלעד בהוצאת עיתון 77. ב2016 הוציא לאור את ספרו הרביעי "שירי כוכב קורס" הוצאת עיתון 77 ובעריכת יובל גלעד. עוסק בכתיבה יוצרת וביבליותרפיה, כותב שירה ופרוזה. מתנסה בכתיבת תסריטים בתור תחביב, מפרסם מיצירותיו באתר עמותת "אנוש".

פעם היה להם אכפת – סיפור קצר לכבוד שבוע הספר העברי

פעם היה להם אכפת…

 

סיפור קצר מאת רונן בלומברג

 

אבנר ישב בסלון על הכורסא שלו עם כאב שיניים עמום לבוש בבגדים הישנים שלו – חולצה ומכנסי טרנינג ישנים. הוא היה לא מגולח ושיערו המקריח היה לא מסודר – הוא עישן ושתה בזהירות כוס תה לבדו בסלון החשוך למחצה. השעה הייתה חצות וחצי יום שישי. הוא היה לבדו בסלון הדיור המוגן שלו – דירה ישנה שהייתה מושכרת על ידי העמותה בת 5 חדרים סלון וארבעה חדרי שינה ששימשה לו ולעוד שלושה שותפים ניפגעי נפש בית כשמעליהם היו צוות הדירה – מירב הסוציאלית וגילה האם בית שהיו באות במהלך השבוע לבדוק שהכול בסדר…

 

"פעם היה להם אכפת" חשב לעצמו בעצב אבנר וניזכר איך יצא לפני עשר שנים מאשפוז קשה בבית החולים המחורבן והתקבל ישר לדירה הזאת לדיור מוגן ואיך מירב וגילה קיבלו את פניו בחיוך ובטוב לב… בשנה הראשונה הוא נידרש ללכת למועדון תעסוקתי בסניף של העמותה ושנא כול רגע עד שקיבל אישור ממירב להישאר בדירה ולעסוק בכתיבה יוצרת כתעסוקה עצמית… "היום בכלל לא היו מרשים דבר כזה" חשב לעצמו… בעצם היום בכלל לא היו מסכימים לקבל אותו לעמותה…

 

הוא ניזכר איך היה מצפה לשיחה השבועית או הדו-שבועית עם מירב הסוציאלית שהייתה ממש בגילו – איך היו משוחחים לפעמים מעבר לשעה כשהיה מספר לה הכול על עצמו ומביא לה שירים וסיפורים שכתב לקרוא בבית – ממש כמו ילד קטן שמראה את הקישקושים שצייר בגן לאימא – ומירב הייתה מחייכת אליו עם העיניים ומחמיאה לו ונותנת לו את מלוא תשומת הלב ומעודדת אותו – דברים שהוא היה כה צמא אליהם כה ניזקק להם… היא אף פעם לא התלוננה שריח העשן סיגריות שלו מפריע לה ונראה היה שהיא מקבלת אותו כפי שהוא…

 

בדירה הוא התחבר עם דניאל – משתקם ותיק ומבוגר ממנו ג'נטלמן עיראקי עדין ומנומס ועניו וגם בעל ניסיון חיים עשיר שהיה הולך למרכז שיקום כול בוקר וחוזר עייף בצהריים… הם התיידדו וביחד היו שומעים רדיו בשעות הערב והלילה אחרי שדניאל היה מתעורר מהשינה שלו מהכדורים המרדימים שהיה לוקח מיד אחרי שהיה חוזר מהמרכז שיקום… הם הו מדברים ואבנר היה יכול לשחרר קיטור בפני דניאל ודניאל היה מעודד אותו ותומך בו… הם היו מדברים לצלילי מוזיקת הג'אז מהרדיו על המון דברים – על החיים עצמם…

 

הם עברו הרבה בדיור כלומר הרבה שותפים גרועים שבאו והלכו ובין לבין הספיקו למרר להם את החיים… מירב הסוציאלית וגילה האם בית התחילו לקבל יותר ויותר אחריות בעמותה ויותר דירות ודיירים ללוות כך שפחות ופחות היה להן זמן בשבילו ובשבילם בדירה…

 

בינתיים עם השנים התחלפה יו"ר העמותה שלהם והיא החליטה לעשות שינויים מהיסוד במדיניות העמותה ובמצבת כוח האדם – עובדים ותיקים ומנוסים פוטרו והמתנדבים התבקשו להישאר בבית – סניפים של העמותה כולל בעיר שבה גר אבנר עברו שיפוץ מאסיבי בהשקעה של מיליונים… פרויקטים ותוכניות שלא הניבו רווח צומצמו ובוטלו… העמותה שכרה משרד יחסי ציבור כביכול כדי "להילחם בסטיגמה" של חולי הנפש אולם למעשה התמקדה בטיפוח המעמד והיוקרה של העמותה כ"חוד החנית" של שיקום נפגעי הנפש במדינה… עם השנים הוקשחו התנאים להתקבל לליווי ולמסגרות הדיור של העמותה – לא התקבלו יותר נפגעי נפש עם בעיות כגון התמכרויות שונות או התנהגות אלימה כמו כן לא התקבלו נפגעי נפש מעשנים או שהופעתם החיצונית מוזנחת או שהם מסרבים ללכת לשיקום תעסוקתי ולעבוד בחוץ – או במילים אחרות כדי להילחם "בסטיגמה" נגד חולי הנפש סירבה העמותה לקבל יותר כול נפגע נפש שניראה היה או שהתנהג לפי "הסטיגמה"… בנוסף שילמה העמותה משכורת יפה לסלבית מפורסמת שקרוב משפחה שלה היה ניפגע נפש כדי שתייצג את "המתמודדים" ותילחם בסטיגמה בתקשורת ובמדיות השונות – למעשה נאסר בעמותה לכנות כלפי חוץ את נפגעי הנפש שבעמותה בשום שם מלבד השמות התקינים פוליטית והמכובסים "מתמודדים" ו"צרכני בריאות הנפש"…

 

גילה הפכה להיות מאם בית ל"מדריכה שיקומית" אחרי קורס השתלמות בעמותה וגם מירב עמלה להתאים את עצמה לכללים החדשים…

 

אט אט החלו התנאים בדיור המוגן של אבנר ודניאל להשתפר – כול השותפים הדיירים הבעייתיים סולקו ובמקומם התקבלו דיירים חדשים ששמרו על הכללים ולא עשו בעיות אולם אבנר פתאום גם שם לב שהכללים הוקשחו ופתאום עשן הסיגריות הפריע למירב ולגילה כמו גם לשכנה החדשה מלמעלה בבניין שהייתה מתלוננת בפני בעלת הדירה על ריח "בלתי ניסבל" של עשן סיגריות שיוצא מחלון חדרו של אבנר גם אברהם הדייר החדש בדיור היה טוען בתוקף כי מפריע לו העשן וכי הוא נחנק ואף איים על אבנר שהוא ידאג להכריח אותו לרדת למטה כדי לעשן… גם בביקורת של משרד הבריאות והעמותה בדיור נאמר לאבנר שאסור לו יותר לעשן בדירה אלא עליו לרדת למטה כדי לעשן אולם מירב לאחר מכן הרגיעה אותו שלא יתרגש וכי לעת עתה הוא רשאי להתעלם מכך…

 

דניאל עם השנים קיבל סוכרת וכן הצוות החל ללחוץ עליו לקחת את התרופות המרדימות שלו בשעה יותר מאוחרת כך שאבנר נישאר לבדו בדירה כי דניאל היה הולך בבוקר למרכז שיקום חוזר עייף בצהריים אוכל ואז יושב קצת ומשוחח עם אבנר ואז הולך לישון וב6 בערב מתעורר ולוקח את התרופות ואז יושן עד לפנות בוקר ואז בבוקר שוב הולך לשיקום וחוזר חלילה – ניגמרו לילות הג'אז והשיחות אבנר היה בודד בדירה…

 

גם מירב בסופו של דבר התגלתה במערומיה – עם השנים היא הפסיקה לחייך אליו בעיניים וגם משך זמן השיחות שלהם הלך והתקצר והיא כול הזמן הייתה מקבלת הודעות טקסט ושיחות בסמארטפון החדש שקיבלה מטעם העבודה שלה בעמותה במהלך השיחה החד שבועית הקצרה שלהם… הסיפורים שלו כבר מזמן הפסיקו לעניין אותה והיא התחילה לדבר איתו על "לצאת לתעסוקה" וגילה התחילה לדבר איתו על "לתפקד ולהשתקם" כמו אברהם שהיה עובד מהבוקר עד לערב ואחרי זה הולך לבקר את החברה שלו ולעשות איתה חיים…

 

השיניים התחילו לאט לאט לכאוב לאבנר והוא ידע שיצטרך ללכת ביום ראשון למרפאת שיניים ולקבל טיפול עזרה ראשונה ואולי יאלצו אחרי זה לעקור כמה שיניים…

 

"פעם היה להם אכפת" אמר לעצמו בעצב אבנר "אכפת מאיתנו מניפגעי הנפש היום כול מה שאכפת להם זה התקנות והנהלים שלהם" והוא הרגיש איזה אידיוט הוא היה להאמין במירב הסוציאלית שאכפת לה ממנו כשלמעשה היא כול השנים האלה יושבת ומחכה לקידום או לג'וב הבא שלה בעמותה ובינתיים כול מה שסיפר לה על עצמו ועל עולמו בטח נכתב תועד ותויק לעולמים בתיק הסוציאלי שלו בעמותה אשר ילווה אותו לכול אשר ילך מעתה ועד עולם…

 

יום אחד מירב עוד תקבל את הקידום שלה שהיא כול כך מצפה לו וגילה תפרוש לה ואז מה? יביאו סוציאלית חדשה צעירה וטרייה מבית הספר לעבודה סוציאלית וגם "מדריכה שיקומית" חדשה קשוחה ואז מה? אז יכריחו אותו לצאת ו"להשתקם" או שפשוט יחליטו שהוא "לא מתאים" לעמותה ויפטרו ממנו ויזרקו אותו לעמותה אחרת פחות טובה או ממש גרועה שם ימצא את עצמו באיזה חור – דיור מוגן או הוסטל – כמו מטבע עובר לסוחר יתגלגל בין עמותות ומסגרות דיור של כול אלה שהעמותה שלו מסרבת לטפל בהם יותר…

 

"אנחנו בסך הכול מספר תיק בשבילן" חשב בעצב אבנר "פעם עוד היה להם אכפת" אמר והרהר באפשרות שאולי מעולם לא היה להם אכפת ושהכול היה הצגה אחת גדולה… ואז לפתע משהו כבה בליבו של אבנר ודמעה ירדה מעיניו – מה הוא יכול לעשות? כלום! אין טעם אפילו למחות… וכך בלב שבור ניכנע אבנר לגורלו… "להתראות כתיבה להתראות שירה להתראות מוזיקת ג'אז ושיחות עם חבר אני יוצא לעולם הגדול כדי להשתקם לקיבינימט… יאללה רובוטה! כוסומו!"…

 

סוף.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונן בלומברג