בננות - בלוגים / רונן בלומברג / דיכאון סקנדינבי – פואמה
אלכימיה מילולית
  • רונן בלומברג

    יליד 1977 ראשון לציון, בוגר בית הספר של החיים. ב-2009 הוציא לאור את ספר שיריו "שירים שבורים" בעריכת עמוס לויתן. ב-2011 הוציא לאור את ספר סיפוריו "הדחויים" בעריכת יובל גלעד, שניהם ב"הוצאת גוונים". ב-2013 הוציא לאור את ספר שיריו השני "המשוגע בעליית הגג" בעריכת יובל גלעד בהוצאת עיתון 77. ב2016 הוציא לאור את ספרו הרביעי "שירי כוכב קורס" הוצאת עיתון 77 ובעריכת יובל גלעד. עוסק בכתיבה יוצרת וביבליותרפיה, כותב שירה ופרוזה. מתנסה בכתיבת תסריטים בתור תחביב, מפרסם מיצירותיו באתר עמותת "אנוש".

דיכאון סקנדינבי – פואמה

דיכאון סקנדינבי – פואמה

 

  1. אביב

 

אני איתך בחדר בפנימייה והכול בסדר

משוחררים מהטוטאליטריות של ההורים –

חופשיים מהתעללות נפשית מילולית ופיזית

הנה אני שוב איתך ואנחנו בטוחים בחדרנו –

איש לא יכול להזיק לנו איש לא יכול עלינו

אנחנו צוחקים אנחנו שומעים מוזיקה

אנחנו מנסים לדמיין מהו חופש

לעולם לא אשכח אותך לטוב ולרע

 

  1. ירון

 

אני איתך בדיור המוגן יושבים בסלון

ורואים שטויות בטלוויזיה בשביל להעביר את הזמן

התפקוד שלי עוד לא ניפגע ואני דואג לעצמי מכול הבחינות

השותפים האחרים כול הזמן רבים ומקללים אחד את השני

אנחנו לא סובלים אותם אבל אין ברירה

אני עדיין לא מבין את גודל הטעות והשגיאה שעשיתי

אני לא מודע לסכנה של להידרדר במדרון חלקלק שוב לתחתית

אין לי מושג מה זה דיור מוגן – חושב בטעות שכולם פה חברים שלי כמו בקיבוץ

לא יודע שהגעתי למאורת נחשים ועקרבים

 

  1. משה

 

אני איתך באשפוז במחלקה

אנחנו משחקים דמקה בחדר אוכל ואני נותן לך לנצח כדי לעודד אותך

אתה זקן וכחוש המבט שלך כבוי ועצוב וחלול – אחרי עשרות שנים של אשפוז כרוני

אתה מספר לי שפעם היית בריא שפעם חיית בשוודיה נשוי עם ילדים

אני מסתכל עליך ואומר לעצמי שככה ניראה הסוף

שככה נראים כשמגיעים לתחתית של התחתית

אני מסתכל עלייך ואומר לעצמי שזה העתיד שעוד מצפה לי אם לא אחטוף סרטן שיגמור אותי

"אתה עוד צעיר" אתה אומר לי באיטיות ובשקט "כול החיים עוד לפנייך אל תוותר עליהם" ושנינו בוכים בשקט

לעולם לא אשכח אותך

 

  1. מישהו

 

אני איתך הפעם בדיור המוגן המתוגבר

אנחנו פה על תקן "ילדי כאפות" צייתנים

שותפים באים והולכים ומתחלפים

אבל אתה תחליף גרוע לחבר או לידיד

אתה חבר נטול חברות – ידיד נטול ידידות

כבר אין לי אשליות לגבי מסגרות דיור שכאלה

הכול זה אינטרסים – לגור עם חמישה אנשים זרים

זה הכול אינטרסים אף אחד לא שם עליך

אף אחד לא חייב לך כלום אף אחד לא צריך ממך כלום

ואהבה הרי צריך לקנות במשהו – אין אהבת חינם יש רק שנאת חינם

רק הרשעים שורדים פה לטווח ארוך

אלה שאין להם בעיה לשבור פרצוף או לקלל אותך מכול הלב

אתה מלכך הפנכה העלוב שלהם וכך אתה שורד פה והם זורקים לך מדי פעם עצם

ואותי הם שונאים יותר ויותר – לי ה"משורר" וה"נכה צה"ל שלא מגיע לו" הם בזים מעומק ליבם

הם רק מעמידים פנים שהם ידידים

הם בוגדים בי מרכלים עלי ומסגירים את כול סודותיי וכך גם אתה

 

  1. אבא ואימא

 

אני איתכם בבית שלכם בביקור לסופשבוע

שוב חזרתי להיות ילד בן עשר –

שוב אני חיי תחת הטוטאליטאריות שלכם

אתם מדברים עליי אבל לא איתי

אני בן 35 אוטוטו – לא תקנו לי דירה? לא תעזרו לי לפחות לשכור דירה לבדי?

לא תעזרו לי לצאת ממקום שמאמלל אותי?

"עזבי אותך מהקשקושים שלו – הוא לא יודע מה הוא רוצה" אומר אבא לאימא וממשיך

"למה הוא בא כול פעם מוזנח מסריח ומלוכלך? ולמה הוא לא דואג לעצמו לאוכל? –

איך הוא רוצה ומצפה לתחזק דירה ולחיות לבדו אם הוא לא דואג לעצמו לדברים הכי בסיסיים?"

וכמובן על שיקום מקיף ויסודי חוזר במכון סאמיט אין על מה לדבר הם לא רוצים לשמוע על זה בכלל

בכול מה שקשור לענייניי לאבא ואימא יש את המילה האחרונה – על פיהם יישק דבר

עד הקבר שלהם הם יגידו לי מה לעשות ואיך לחיות ואני אמשיך להישען עליהם לא אעיז להמרות את פיהם

הם תמיד יהיו הסכר הגדול והקברנים של חלומותיי רצונותיי ושאיפותיי

 

  1. דיכאון סקנדינבי – משה II

 

אני שוב במחלקת האשפוז איתך

אנחנו משחקים דמקה בחדר האוכל להעביר את הזמן ואתה נותן לי לנצח כדי לעודד אותי

"למה וויתרת?" אתה שואל בקולך החלול "היית חופשי בחוץ והיה לך כול כך הרבה – יכולת להצליח"

"היה לי לכאורה הכול אבל בעצם לא היה לי כלום שם בחוץ – הייתי אומלל"

ואתה מסתכל בי במבט עצוב וכבוי "ואתה חושב שפה זה יותר טוב?"

"מה זה כול כך משנה פה או שם?" אני שואל והדמעות מתחילות להישפך לי מהעיניים "לפחות פה אני מסוגל לבכות מכול הלב עם דמעות אמיתיות כמו שצריך"

"אתה עוד צעיר מדי מכדי לקבור את עצמך פה" אתה מנסה בכול זאת "בחוץ מחכים לך חיים טובים יותר מאשר פה אסור לך לוותר אני יודע שהחיים הם כאב בכול מקרה אבל מוטב לך לפחות לנסות ולנסות בכול מאודך מאשר להרים ידיים ולוותר לעצמך – לוותר זה תמיד הכי קל אבל גם הכי מאמלל…"

ואני בוכה ובוכה עד שאתה מפסיק לדבר ומניח את ידך הרועדת מתופעות הלוואי של התרופות על כתפי

"בחוץ מחכים לך אור השמש בימים זריחות ושקיעות הירח והכוכבים בלילות הפרחים באביב והשלכת בסתיו וכול זה בחינם – תצא מפה שוב ותהנה מכול אלה כול עוד אתה יכול – תצא מפה שוב ותהנה מהחיים ומהעולם הזה כי זו זכותך האלוהית וחובתך כלפי עצמך וכלפי אלה שבאמת לא מסוגלים עוד – ותבטיח לעצמך שלעולם לא תוותר לעצמך יותר כי מקומך אינו פה בחשכת תחתית הבור אלא להיות שם חופשי בחוץ באור השמש…"

ואז קמת והלכת ועזבת אותי ואני נשארתי לבכות עד שנגמרו לי הדמעות…

 

2011–12–25 יום ראשון 17:56

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונן בלומברג