בננות - בלוגים / / ג'ז בית 6
משהו חדש צריך לקרות
  • ניבה רטנר

    כותבת, עובדת-סוציאלית, חפשנית

ג'ז בית 6

 IMG_20160116_140925 (1)בזמן האחרון נעלמות לי המילים. פעם הייתי יכולה למצוא לתחושה הזאת תיאור קצת יותר מדויק. הייתי כותבת משהו כמו "המילים מתחבאות לי, נשכחות, הולכות לאיבוד. אבל אפילו את התחושה הזאת אני מתקשה להסביר במילים. אני שפעם שלטתי על המילים ביד רמה. אחת אחת הן היו מתייצבת אצלי במסדר במחברת ומה יצא מכל זה? כמה סיפורים שכתבתי בנעורי אבדו בתהומות המחשבים שהחלפתי  במשך השנים. שני סיפורים ששרדו נשלחו שוב ושוב לכתבי עת ספרותיים.

כך זה קורה: אחת לחודש, כשיש לי יום חופשי שאינו מתבזבז לאיטו על סידורים, אני יוצאת לדוג כתבי עת בחנות הספרים המשומשים שהיא גם בית קפה למשוררים שרוצים להיות משוררים מפורסמים, ואם אי אפשר לקפוץ על שתי החתונות, אז רק מפורסמים. אני יוצאת לשם בשעת המשוררים, קרי אחת עשרה בבוקר, שעה של משוררים שאין להם באמת עבודה אמיתית. באחד השולחנות אני באמת מוצאת אותם. חבורה של גברים מזוקנים, לפעמים יש ביניהם גם משוררת אחת או שתיים עם שיער שחור ועיניים בוערות מאחורי משקפיים עבי מסגרת. אני מתעלמת מהם. אף פעם לא ידעתי את סוד הכניסה לחבורות, בוודאי לא כניסה לחבורות של משוררים. אני שואלת את המוכר אם הגיעו כתבי-עת חדשים. החבורה בשולחן אמנם עובדת על כתב-עת אך זה יהיה כתב-עת לשירה. כתבי-עת לפרוזה הם קצת יותר נדירים. אני מוצאת כמה עותקים שלא הכרתי במדף ומעתיקה את כתובתם למשלוח למחברת, שכבר שנים לא נכתב בה שום סיפור חדש, רק כתובות דואר של כתבי-עת. בבית, אם עדיין נשאר לי זמן וכוח (אם לא נשאר המשימה הזאת תחכה לתורה בסבלנות לעוד כמה חודשים) אני שולחת את קובץ שני הסיפורים שלי. אחר-כך ישתרר שקט ב-Inbox. במקרה הטוב אני אקבל מכתב שמודיע בלאקוניות שהסיפורים נמצאו לא מתאימים אבל בהצלחה וכיוצא בזה. במקרה הרע, במקרה הרע לא אקבל שום תגובה. אם אעז ואתקשר לעורך כתב-העת (תמיד אחרי חצי שנה ואחרי חצי חפיסת סיגריות לעידוד, שני ספלי קפה שחור ושעה של האזנה למוסיקה מלאת תקווה) הוא בדרך כלל יאמר שהם עדיין לא הגיעו לקריאת הסיפורים. יש להם הרבה עומס (כמה כבר שולחים? בוודאי יותר מכמה שקוראים). אולי הוא יציע לי לשלוח שוב את הסיפורים (עוד המתנה ריקה מתכלית של חצי שנה).

בסיום כל יום חופשי מעבודה וריק מכתיבה, הייתי עולה למיטתי ומבינה שאת מספר המילים שהחלפתי באותו יום עם אנשים בוגרים ניתן לספור על כף יד אחת. נדב היה מטיל את עצמו למיטה כמו אבן כבדה ונרדם מיד. מה הוא יאמר אם אעיר אותו ואבקש ממנו להקשיב לי? המילים והסיפורים שלא כתבתי ולא אמרתי מסתובבים סביבי ומפריעים לי לישון.

פעם אחת עשיתי תרגיל לאחד מהעורכים של כתבי העת: זה היה אחרי שקראתי ראיון עם ישראל אריך, עורך של כתב עת ומשורר צעיר. הריאיון אתו נתקע בראשי כמה ימים, כפי שנתקעים בראשי ראיונות אחרים עם אמנים שכבר עשו את זה, במיוחד אם הם כותבים ובמיוחד אם הם כותבים צעירים ממני שכבר התפרסמו. ישראל אריך, למרות שמו הזקן היה צעיר כזה. בכתב העת לשירה ולפרוזה שהוציא אפילו לא הייתה כתובת למשלוח כתבי יד. המראיין החכם שאל אותו על כך בראיון. "אני לא מנסה לגלות כישרונות צעירים" ענה אריך, ואני דמיינתי אותו שואף מהמקטרת שפעם ראיתי אותו מעשן באותו בית קפה של משוררים. "יש מספיק כתבי עת של משוררים שמתעסקים בגילוי פירות הבוסר האלו של ה"כישלונות הצעירים", אני מנסה לגלות את "הכישרונות הישנים", הקלאסיקות שאף אחד לא מכיר. אלו שרשתות הספרים עושות טובה אם הן מחזיקות עותקים שלהן במדפי המחסנים. אני מנסה לחנך את הקוראים לספרות טובה. "הכישלונות הצעירים האלו" חושבים את עצמם לאנרכיסטים, אבל הם סתם בורים. ת.ס אליוט אמר שצריך להכיר את הכללים לפני ששוברים אותם. פעם הגיעה אלי משוררת צעירה וביקשה ממני טיפ. פרקתי לה מדף ספרים שלם בבית ואמרתי "קחי תקראי". אין כתיבה בלי קריאה".

דמיינתי את אותה צעירה, בוודאי נערה, מגיעה אליו הביתה עם ערימת דפים. היא בוודאי הדפיסה אותם לפני בואה במיוחד בשבילו. היא בטח הייתה יפה, אחרת הוא לא היה משאיל לה מספריו בתמורה לפיסות נשמתה המודפסות. אבל אז הגעתי לשורות האחרונות בראיון, בהן המראיין שאל את שאלת השאלות: "ממה אתה מתפרנס?"

"אני אינסטלטור" אמר אריך, "מומחה לפתיחת סתימות, ספרותיות ופיזיות", הוא בוודאי חייך כשענה, מתענג על השנינה, אותה תרגל כבר בכמה שיחות קודמות. "כנראה שאני שייך לדור שהתייחס לפרנסה כפרנסה ולרוח כרוח ולא ערבב ביניהם. אני איש עבודה, קם מוקדם בבוקר, שותה קפה שחור, פותח כמה סתימות, מדליק סיגריה, עושה הפסקת צהריים וקדימה לכתיבה. האינסטלציה נותנת לי פרנסה טובה, כמה שצריך בשביל להיות חופשי מכל אותם מלחכי פנכות של עולם הספרות. אתה מכיר את אותם עלובי נפש שמתחרים ביניהם על הכיבודים האחרונים של הספרות, כמו צבועים רעבים על נבלה. כיוון שאני אינסטלטור אני לא צריך להיות ביניהם".

אחרי שדמותו של ישראל אריך המשורר, העורך והאינסטלטור ליוותה אותי שבוע-שבועיים ואחרי כמה סבבים של סיגריות ושירי בלוז, פתחתי את אתר האינטרנט של "דפי זהב" והקלדתי את השם שכבר מצאתי מספר ימים קודם "י. אריך פתיחת סתימות". קולו מעבר לאפרכסת נשמע עמוק וענייני, הזמנתי אותו לפתוח סתימה באמבטיה, הזמנתי אותו לשעה אחת-עשרה, שעה שהבית מתרוקן מקולות בני המשפחה ומתמכר לקולות השיפוצים שבבניינים הסמוכים וצפצופי הציפורים. שעת המשוררים המובטלים.

הוא הגיע, ארוך ושדוף כמו משורר. נראה כי מכנסיו נבחרו בקפידה- לא בדיוק מכנסי עבודה של אינסטלטור ולא בדיוק מכנסי קורדרוי הדוקים אינטלקטואלים. משהו באמצע. רציתי לבדוק אם הן חושפות משהו מחריץ ישבנו, כדרכם של חריצי האינסטלטורים, אבל הוא לא התכופף.

"שלום לך" הוא בירך בקצרה כשפתחתי את הדלת. "במה אני צריך לטפל?" הוא היה ענייני. את בטנו הצמוקה הקיפה חגורה אימתנית של כלים. כל מה שאינסטלטור צריך. חשבתי, האם כמו בסרטי הפורנו, פותחות לו את הדלת מדי פעם נשים בעירום חלקי.

"למעשה אין לי סתימה בצנרת, הזמנתי אותך כי אני רוצה שתקרא את הסיפורים שאני כותבת".

"אהה" הוא הנהן ופשט חגורת כליו על שולחן האוכל, כאילו מדי יום מזמינים אותו לחוות דעה על כתבים במקום על עבודות אינסטלציה.

"אני אשלם לך על הזמן הזה…"

ישראל הביט בשעונו וגירד בזקנו. "לא, אין צורך שתשלמי לי. רק את הוצאות הנסיעה". הוא התיישב ליד השולחן כאילו הוא מתכוון להתחיל בעבודה עכשיו. "אם תשלמי לי זאת לא תהייה ביקורת אמיתית. אני הרי אהיה עובד שלך". למרות הנדיבות שבהצעתו פניו היו חמוצות וקולו מריר. כאילו הוא חש מרומה אבל מוחל על כבודו ולא מתעמת איתי על כך.

"נו הזמן קצר, תביאי את ההיצע ואם אפשר גם קפה שחור חזק בלי סוכר". הגשתי לו את הדפים שהכנתי מראש והלכתי להכין את הקפה תוך כדי פזילה לעברו. שפתיו מלמלו בזמן שקרא וראשו נע מצד לצד כאילו הוא מאזין למוסיקה.

"טוב", "הוא הניח אחרי כמה זמן את הדפים על השולחן, "אני מצטער להגיד לך אבל זה לא נקרא טוב" הוא אמר ונשמע כמו רופא שמבשר רעות. "הסיפורים שלך פשוט לא טובים". שתקתי, אז הוא המשיך "אני יודע שזה לא נשמע כך, אבל תאמיני לי שאני עושה לך כאן טובה, מישהו צריך להגיד לך את האמת" הוא הכין את הקרקע לפני וידוא ההריגה "אין לך טיפת כישרון". המשכתי לשתוק.

"במה את עוסקת לפרנסתך?" הוא שאל, קולו מתרכך מעט, כאילו הוא באמת מתעניין בי, מנסה להתחבר איתי אחרי שהטיח בי את הסכין. ואני, כמו תמיד כשמוטחים בי עלבונות, עניתי "אני אחות". כל-כך אופייני לי, במקום לשלוח את התוקפן שרק כרגע נגע לי בחלום, ותלש ומעך ורמס, לאלף עזאזלים אני משתפת אתו פעולה, אפילו מנסה להתיידד.

"הוווו" הוא התפעל ממני, למרות שלדעתו אין לי טיפת כשרון. "איזו עבודה חשובה" הוא אמר. אולי חשב להכניס לספרו שבכתובים דמות של אחות שחוטאת בכתיבה גרועה ואולי חשש מהיום שבו יזדמן למשמרת שלי. כן, כמו כל החשובים, כשהוא יזדמן למשמרת שלי, קודח מחום, פולט קיא, כל גופו סבל, הוא ישלח את ידו לזמזם הקריאה לאחות, ואז אני אופיע. ואיפה תהייה אז כל החשיבות העצמית שלו וספריו וכתבי העת שערך? הכל יתנדף לקריאה נואשת "אחות…" וכשאופיע אהיה אימא גדולה ויודעת ואמזוג בדייקנות את התרופה למזרק ואדקור ללא רחמים. "עכשיו תרגיש יותר טוב" כך אני אומר. כאילו אני בעלת ההרגשה הטובה ואני מחלקת ממנה רק למי שאני חפצה.

"אני יודע שאני אומר לך דברים קשים עכשיו, אבל תאמיני לי שבסוף את תודי לי ולא לכל הפחדנים שאולי מפחדים לומר לך את זה. עדיף שתשקיעי את עצמך בעבודת הקודש שאת עושה. את יודעת, לכי להציל עוד כמה נפשות" הוא ניסה לנקות את הרפש שהשליך, אולי לקראת אשפוזו הצפוי.

אחר-כך הוא אסף את חגורת כליו ויצא. משאיר אותי עם בית ריק, לא כתבתי אף מילה באותו יום. צפיתי בתוכניות ריאליטי מטופשות, הדמויות בטלוויזיה דיברו ואני לא באמת הקשבתי. יכולתי להתווכח אתו, עם ארליך, אם לא פנים אל פנים לפחות בדמיון. אבל כל הזמן ניקרה בי המחשבה שאולי הוא צודק. אני בת 37. כבר הספקתי לקבור מאות סיפורים והתחלות של סיפורים ומכתבים במעמקי מחשבים שהלכו לעולמם. במדפים הגבוהים של ארונות חדר-השינה מצהיבות מילים שאני כבר לא מצליחה לפענח בעשרות מחברות. אני כבר לא מתאבלת על כתבי היד שלי שאבדו. אני לא מתאבלת, כי גם את אלו ששרדו אני לא מסוגלת לקרוא. אני לא גאונה של כתיבה. בוקובסקי, אליס מילר ודליה רביקוביץ כתבו טוב ממני. אני גם לא פועלת חרוצה של כתיבה לא מתקנת ומשייפת חזור ותקן ושייף, עד שהמילים מתחדדות כסכין בוהקת. לא כותבת כל יום, אפילו לא פעם בשבוע. אמנם אני מתחייבת ביני לבין עצמי לכתוב אחת לשבוע ואפילו מתאמת עם עצמי שעה, אבל בדרך-כלל לא עומדת בהתחייבות. אני מנסה להקשיב לקול הפנימי הידוע הזה, שהכתיב לי בעבר מילים לתוך המחברת. אבל כבר שנים שהוא שותק. אז מה יקרא העורך בכתב ידי המושפל, ניצול של שעות ריקות, מילים ששורבטו בין שתיית קפה, סיגריות וגלישה באינטרנט? מה הוא יקרא שם? אנדרטה למה שהיה יכול להיות סיפור טוב. קטע ג'ז לא מחייב. ואני בכלל לא אוהבת מוסיקת ג'ז.

אחר-כך נסעתי לבית-החולים למשמרת. אני אוהבת את הנסיעה לעבודה, במיוחד את קטע הדרך שבו הכביש חוצה שדה חיטה. הנסיעה הזאת מזכירה לי את הסיפור שנתתי לעורך לקרוא. כתבתי את הסיפור ההוא על החזרה הביתה ביום האחרון של השירות הצבאי. הנסיעה באוטובוס עם הצ'ימדן הענק שאסף את כל השאריות שנותרו ממני במשרד הצבאי בו שרתי. האוטובוס עבר דרך כל השדות הירוקים הפתוחים שכל כך אהבתי. איך לא רציתי שהנסיעה האת תגמר. איך לא רציתי שהצבא יגמר. כל-כך היה נוח להתחפר במשרד הצבאי, לתייק מסמכים כל הבוקר ולתכנן איך תכף אטרוף את העולם, תכף כשהחיים יתחילו. וכבר בנסיעה ההיא, עליה כתבתי לעורך, חרשתי על כל השדות את הסיבות לכישלון.

אני נוסעת למשמרת וחולפת על-פני השדות שדומים כל-כך לשדות שחלפתי על פניהם אז, בדרכי להתחלת החיים. גם הנסיעה הזאת למשמרת היא נסיעה של התחלה חדשה, התחלה של מה? של החיים אחרי שהחלום נשבר. מה יהיה איתי אם לא אהיה סופרת. מה יקרה לי אם אסיים את חיי כך בלי שפרסמתי סיפור אחד. אני מנסה להיאחז בסוף-השבוע האחרון. איך יצאנו עם הילדים לגן השעשועים. השמש הייתה עדינה אתנו. הילדים התלכלכו מאכילת גלידה בגביע ואחר-כך שיחקו בכדור. הגדולה אמרה כמה משפטים חכמים. פלא איך אפשר כבר לנהל איתה שיחה והקטן התרוצץ, האגודל המנחם שלו תקוע בפיו והוא מנסה כל צעצוע שנזנח בגינה. ואלמלא המחשבה הזאת על כך שלא כתבתי באותו יום, כמה כיף היה יכול להיות. כמה כיף יכול להיות, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, חופשות קיץ, מקלחות של ילדים, מקלחות מנחמות לעצמי, שבתות על הדשא בגן השעשועים וכל הזמן הזה לא לכתוב בכלל, בכלל לא לכתוב. ולהתבגר, ולשלוח את הילדים לבתי-ספר ולצאת לסרטים, לחופשות בחו"ל ולהזדקן וכל הזמן הזה לא לכתוב בכלל, וגם לא להצטער על כך שלא כתבתי. לקרוא עיתונים, כן כמו פעם, להעביר סופי-שבוע שלמים בקריאת עיתונים ואכילת במבה, לקרוא על אנשים שעשו משהו גדול בחייהם ולא להצטער בכלל על כך שאני לא ביניהם, מרוחה על השער. יש אנשים שיודעים מה לעשות עם חייהם, כן הרב ההוא מהברית, ענת ז"ל, ישראל העורך ואפילו שמחה מבית-החולים, ברור להם מה עושים כל יום. יש אנשים כמו נדב שאפילו לא מרגישים צורך לשאול מה לעשות עם חייהם. אולי גם אני אחיה כך. אקרא ספרים נפלאים, גם כאלו שלא תורמים דבר להתפתחות הכתיבה שלי, אקרא ספרים נפלאים שכתבו אנשים צעירים ממני ולא אחוש צביטה בכלל. אהיה סתם אימא, אחות בית-חולים, יום אחד כשהעורך יגיע לבית-החולים במשמרת שלי אבלע את הרוק, אחייך חיוך גדול ואודה לו על כך ששחרר אותי מעולה של הכתיבה. להיות אימא, בת-זוג, מאהבת, חברה, אחות לאחי, דודה לאחייני, אישה במיטב שנותיה, זקנה, בשעות המשוררים אלך למכולת עם עגלת-שוק ואפטפט עם המוכר הצעיר הנחמד ולא אשקול אפילו להיכנס לבית-קפה בוהמייני ובסוף למות. למות בלי שילדי ימצאו לאחר מותי את כתבי ויהפכו אותי לפרנץ קפקא, למות בלי לחלום על כך שכתבי ימצאו, סתם למות. אבל עד שאצליח לחיות כך, נהר של עצב זורם בי.

 

 

2 תגובות

  1. חבל ככה לסבול.
    באמת
    נניח שכתבת ושתצליחי, לכמה זמן תצליחי.
    כמה זמן יצליח העולם להמשיך להעניד קוראים מתעניינים.
    כמה ערך יש לה לאותה התעניינות?

  2. אתה יודע זה פרק מסיפור, זאת לא המציאות אחד לאחד

השאר תגובה ל בעילום שם ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לניבה רטנר