משהו חדש צריך לקרות
  • ניבה רטנר

    כותבת, עובדת-סוציאלית, חפשנית

ג'ז בית 5

שמחה המתנדבת הייתה סיפור בפני עצמה. אישה ששערה הקצוץ אסוף במטפחת לא מטעמי דת אלא מטעמי היגיינה- שחלילה לא תיפול שערה לתוך כוסות התה בעגלה שבה השקיעה את כל מרצה ותזהם את הכוסות. אישה צנומה וקטנה שלעיתים נדמה שעגלת התה, שהעמיסה בכל בוקר בכוסות מחדר האוכל, גדולה ממנה. מאז שבעלה נפטר, בבית-החולים שלנו, היא הגיעה בוקר בוקר ביחד עם עובדי המטבח לבית-החולים ולאחר שסיימה להעמיס את העגלה שלה, היא גוללה אותה במסדרונות ופזרה כוסות תה וקלישאות למבקרי בית-החולים. הפלא היה שהיא האמינה בלב שלם- גם בתה שלה (שלטעמי היה מתקתק מדי) וגם בקלישאות: "לא אין צורך שתשלם, תשלם לי בחיוך. אבי עליו השלום תמיד אמר- מי שגורם לזולתו לחייך הרוויח את יומו". "קחי גברת תה מתוק להמתקת היום, אבי אמר מי שעושה מעשים טובים החיים יחייכו אליו", היא עירבה כמה קלישאות במשפט אחד. אביה, עליו השלום, הוריש לה ככל הנראה שלל קלישאות, שהיא חילקה ללא הרף ולעיתים גם בלבלה ביניהן ויצרה קלישאות חדשות. העיקר שהקלישאות נתנו לה כוח לדחוף כל יום במשך כמה שעות את העגלה הכבדה. היא כבר כילתה שנים בדאגה לילדיה ולבעלה. היא בהחלט יכלה להרשות לעצמה להתענג בטיולים לגיל הזהב, או בצפייה נינוחה בטלוויזיה או אפילו בהתנדבויות קצת יותר זוהרות מחלוקת תה. אבל מכל המלאכות שיכלה לעשות היא מצאה את סיפוקה דווקא בעגלת התה, שהייתה עגלה די מסורבלת ופעמים רבות נתקעה לה באמצע המסדרון וגם החולים הרבה פעמים השליכו בחוסר תשומת לב טישו מלוכלך ועטיפות ממתקים לתוך הכוסות או שפכו עליה עם ידיהם הרועדות תה רותח.

ניסיתי לספר לנדב גם על שמחה ועל בעלה של נתי, אבל כשסיפרתי על כך סוףסוף הוא שתק ואחרי כמה זמן תקתק משהו באייפון שלו ואני נשארתי עם הבושה  מבעלה של נתי.

מה זאת הבושה הזאת ממה היא מורכבת. הרגשתי כאילו הבעל ההוא תפס אותי מתפשטת בדיוק כשאשתו עומדת למות, ועם כל האימה שהתרחשה בחייו הוא לא יכל להסיר את עיניו. נכון שהצוות הרפואי בבית-החולים מומחה בלהמשיך שיחות בית-קפה כשידיהם לשות בגופות על סף מוות. נכון שהייתי אז אחות בהתלמדות. מחפשת שיחה להתיישב בה. מוחמאת שאחת האחיות הקבועות בצוות בכלל שואלת את דעתי. אבל בכל זאת לא הייתי צריכה לענות לאחות ההיא. הרצון לדייק במילים תכונה מרגיזה מאוד, במיוחד כשבסוף אני רוצה מחק גדול למחוק את המילים שאמרתי.

אם ארצה פעם למצוא לעצמי חיים חדשים בקיבוץ העירוני בחדרה בוודאי לא אתקבל לשם. לא אחרי שנתפסתי מדברת על פות בזמן שמייסדת הקיבוץ הלכה לעולמה. סביר להניח שגם ללא הפדיחה הזאת לא הייתי מתקבלת לשם. נדב צודק, אף פעם לא הייתי טובה בקבוצות. בילדותי הייתי רשומה כחברה בתנועת נוער. מהר מאוד הבנתי שיותר כיף לא להגיע לטיולים ושיקראו בשמי לפני האוטובוס וידברו על כך שלא הגעתי, מאשר ללכת את כל המסלול בלי שמישהו ישים לב אלי.

מה בין שמחה מחלקת התה לד"ר ענת שריד? האם זאת רק מטאפורה יפה וחסרת משמעות שנתי הפעילה הסוציאליסטית מתה בדיוק כששמחה חילקה תה לחולים שלא הרשו לעצמם לקנות תה בקפיטריה? האם נתי הייתה מוכנה להתחלף עם שמחה ולגרור עגלת תה כבדה יום אחרי יום? בוודאי שלא. היא הייתה אומרת שזאת פעולה סיזיפית עם תועלת מינימלית. אבל בעצם היא פשוט לא הייתה יכולה להסתפק רק בזה. וגם אני לא. למרות שלהתנדבות הזאת בוודאי הייתי מתקבלת.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לניבה רטנר