משהו חדש צריך לקרות חדש – בננות – בלוגים אתרים
בית 4
כתיבה אולי צריכה להיות כמו מוסיקת ג'ז, מנצלת טעויות לטובתה. חופשית ובהיסח הדעת. כמו אכילה. מוסיקת ג'ז הפכה להיות מוסיקת רקע למסעדות, היא מגיעה תמיד עם אוכל, זאת מוסיקה שלא מצריכה אותך להתחייב. הכתיבה דווקא דורשת התחייבות, שוב התחייבות. זאת לא המילה המתאימה כאן, אולי התמסרות, הכתיבה דורשת התמסרות, זה כבר נשמע מדויק יותר.
בחדרי הניתוח הרבה פעמים מנגנים מוסיקת ג'ז. החיים והמוות נגזרים במספרי המנתחים והמוסיקה היא מוסיקה של ארוחה רומנטית לאור נרות. מוסיקה שאפילו נגניה מנגנים אותה כמעט מתוך שינה. המוסיקה הזאת מאפשרת לנשמות להחליק ממיטת הטיפול לעולמות אחרים באופן אגבי, כאילו שום דבר נורא לא קרה. אבל הנפטרת הראשונה שלי לא עברה לידי באופן אגבי כל כך.
כולם אומרים שאת הנפטרים הראשונים לא שוכחים. אני בעצם צפיתי בנפטרת הראשונה עוד לפני שהגיעה לבית-החולים. זמן קצר לפני שהתאשפזה, היא התראיינה בכתבה בחדשות. זאת הייתה כתבה ששודרה בשידור חוזר בשעות הלילה הקטנות האלו, שבהן אני בוהה בטלוויזיה מעמדת האחיות, מתפללת שאוכל לסיים לצפות בכל התוכניות בלי שאף חולה יזעיק אותי באמצע. הייתי אז בתקופת ההתמחות שלי, עוברת ממחלקה למחלקה, בלי החלוק הלבן בוודאי היו חושבים אותי למבקרת בבית-החולים ולא לאחות. הבחורה הזאת שעתידה הייתה להיות הנפטרת הראשונה שלי, ישבה בכתבה בטלוויזיה ליד כמה בחורים צעירים ודיברה בלהט על בנק קואופרטיבי. מתחת לדמותה הרזה והגבוהה הייתה כתובית "ד"ר ענת שריד, כלכלנית". חשבתי כבר אז שזה צירוף מעניין- דוקטור לכלכלה, אחת שבוודאי מכירה היטב את משחק עשיית הכסף ומצד שני מין בחורה כזאת שלובשת חולצת פלאנל משובצת ומכנסי קורדרוי, כאילו היא עומדת להקים להקת גראנג' בסיאטל של שנות התשעים. המשקפיים על אפה והיא מרימה אותם בחוסר תשומת לב כשהיא מסבירה שאפשר לשבור את המונופול של הבנקים ולהיטיב עם הצרכנים העניים. חוץ ממנה התראיינו בכתבה רק גברים. כל החבורה הזאת ישבה מסביב לשולחן עגול, אולי הם ניסו לדמות ישיבת הנהלה של בנק גדול, אבל שמתי לב שמעליהם היה חלון עם אדנית מיובשת ולצד החלון תמונה של צ'ה גווארה. אני זוכרת שחשבתי שהבחורה הזאת בהחלט עושה משהו בחייה. אחר-כך התרחשה תפנית בעלילת הכתבה, כשהתברר שרוב חברי הנהלת הבנק הקואופרטיבי הזה מתגוררים בקיבוץ עירוני בחדרה. כמובן שמיד תמונת המרקע הוצפה במכוניות צעצוע ובילדים זהובי שיער שמתרוצצים על רקע בנייני שיכון. "אחד מהילדים כאן הוא שלך?" שאל הכתב. "לא, לי ספציפית אין ילדים" ענתה ענת. "בנינו כאן תשתית מדהימה לגידול ילדים". התערב קולגה שלה לקיבוץ ולבנק ככל הנראה. "אתה זוכר שפעם כשההורים היו צריכים לצאת לסידורים או שסתם היו זקוקים לקצת שקט הם היו שולחים אותנו לשכנים? ואף אחד לא היה מנהל פנקס חשבונות של שמרטפות? אתה זוכר איך פעם הילדים היו משחקים במשך שעות בחצרות הבניינים וההורים לא היו צריכים לתפקד כצוותי הווי ובידור? אז כך זה בערך נראה אצלנו". "אז אתם קוראים לכל משפחה שמעוניינת בכך להצטרף אליכם?" שאל הכתב. "תראה, זה שאתה סוציאליסט לא אומר שאתה מכניס לחיים שלך כל אחד שבא. אנחנו פשוט רצינו לחיות את החיים שאנחנו מאמינים בהם עם עוד כמה חברים. לעבוד ביחד בלי שאחד מאתנו יהיה מנכ"ל וירוויח הרבה כסף והשני יעבוד בשטח וירוויח הרבה פחות".
כשענת נכנסה לבית-החולים מעולפת על אלונקה כל הצוות עט עליה. הם בטח לא זיהו אותה מהכתבה ההיא. פניה היו מכוסות פסים-פסים של דם. תאונת אופנוע. אני באותו זמן חבשתי את ידו השבורה של קשיש במיטה הסמוכה. זיהיתי אותה בוודאות רק כשהובילו אותה על אלונקה לחדר הניתוח. "ראיתי את זאת שעברה כאן על האלונקה בכתבה בטלוויזיה רק לא מזמן" אמרתי לאחות שמדדה לידי את לחץ הדם של הקשיש. "אהה, באמת?" היא אמרה בחוסר עניין.
בעלה של ענת, הגיע פתאום, ניסה לחדור מבעד למעטה הצוות שנע עם האלונקה, עד שהיא נבלעה בדלת חדר הניתוח. הוא פסע אחורה, ידיו שמוטות, עיניו בוהות וחיוורון מתפשט על לחיו. אחר-כך גם אמה שעטה לתוך עמדת האחיות והמטירה עלינו בקשות כאילו בעשייתה הנמרצת היא תציל את בתה.
בשעות אחר-הצהריים כשידעתי שענת כבר צריכה להיות בהתאוששות מניתוח השבר באגן שעברה, בקשתי בכוונה לעבור לעבוד במחלקה האורתופדית. קיוויתי לתפוס איתה שיחה באמצע משמרת לילה. הסתקרנתי לחוש בקסם שהיא.
מצאתי אותה עדיין ישנה ובעלה יושב לצד מיטתה, פניו ספוקות בכפות ידיו, כאשר נכנסתי הוא הרים את עיניו ושאל את השאלה שכולם שואלים: "היא תהייה בסדר?", "אני לא רופאה" עניתי. הוא זע באי נוחות על כסאו, ראיתי שהוא רוצה לשאול עוד משהו אבל מהסס, בדקתי את שקית האינפוזיה וחיכיתי. "תגידי… השבר הזה באגן יכול לדעתך להפריע לה ללדת ילדים?" "אני לא חושבת, אבל כמו שאמרתי אני לא רופאה. למה אתם מתכננים?"
הבעל נראה נבוך. "אני הייתי רוצה. אבל נתי, רוצה לטרוף את החיים. בבוקר להתאבד על איזה פרויקט חברתי ובלילות לשיר עד השעות הקטנות בג'אמים של סלון הקיבוץ שלנו. היא חושבת שילדים, גם אם נגדל אותם בקיבוץ, עדיין ידרשו לעצמם את חיינו. היא משהו מיוחד נתי. יש לה כל כך הרבה חלומות. היא מתכננת אפילו לרוץ לכנסת ואת יודעת מה, אני חושב שהיא תצליח. היא מצליחה בכל דבר שהיא נוגעת בו, ואין לה פחד בכלל, אז מי יכול היה לומר לה משהו בכלל על האופנוע".
בליבי חשבתי שאני לא יודעת אם היא תהייה בסדר, אבל הוא בהחלט יהיה בסדר, כי בחור שיודע כך לאהוב את אשתו יוכל לאהוב גם נשים אחרות. יכולתי לא לומר דבר ורק להניח את ידי על כתפו ולהדק אותה. כמו תחבושת שסופגת קצת מהכאב דרך בד חלצתו. ראיתי רופאים עושים זאת לפעמים, כשהם מדברים עם קרובים של חולים. אבל כבר אז, כשרק התחלתי לעבוד בבית-החולים, ניסיתי לברוח מכאב במקום להסיר קצת מהחולים את נטל נשיאתו.
בשתיים בלילה כשהמולת בית-החולים שקטה והיה קצת יותר זמן לנהל שיחות קטנות עם החולים, היא התעוררה וצלצלה בפעמון הקריאה לאחות. חייכתי וחשבתי איך העניינים מסתדרים במשמרת הזאת בדיוק כמו שתכננתי. אמרתי לאחות המנומנמת בעמדה שאני אענה לקריאה הזאת.
"הי, איזה שירות מהיר, סתם משמיצים את מערכת הבריאות הציבורית" אמרה ענת שכבר הבנתי שהיא מכונה נתי.
"בדרך כלל השירות כאן לא כזה, שלא יהיו לך ציפיות, פשוט צלצלת בזמן טוב".
היא נראתה קטנה מאוד. קבורה בתוך השמיכה של בית-החולים. השעינה את גבה על הקיר כך שלא ראו לה את הפתח הגדול והמביך בגב חלוק בית החולים. כאילו ניסתה לשמור על כבודה גם במצב הזה. ובאמת למרות שגם דוגמניות הופכות בתוך חלוק בית-החולים לדודות זקנות היא הצליחה להישאר יפה. פניה הלבנים רחפו מעל גופה. עורה שבאפלולית החדר התמתח, זרח על תווי פניה החדים. אפה מתארך בחוצפה. המשקפיים שבכתבה בטלוויזיה גלשו עליו, היו מונחות כעת על השידה שלידה. משאירות את עיניה הכחולות הגדולות חשופות. בגיליון הטיפול שלמרגלות מיטתה היה מצוין שהיא בת 32. לעזאזל, יותר צעירה ממני וכמה היא הספיקה.
"אז תגידי מה קורה איתי, בעקרון מותר לי לקום מהמיטה הזאת? אני יכולה ללכת לשירותים לבד?" שאלה.
"כן. אבל מישהו צריך להיות בחדר כשאת קמה. את רוצה ללכת לשירותים?"
"לא, עוד לא, נראה לי שאאגור קצת כוחות לפני שאכנס לפרויקט הזה" היא חייכה.
"לקרוא למשפחה שלך?"
"לא, נראה לי שניתן גם להם קצת לאגור כוחות בשבילי. אבל את יכולה להישאר".
חייכתי.
"הרופא אמר לי שהכל יהיה בסדר איתי אז אני רגועה. יש מאמר מפורסם באנתרופולוגיה או סוציולוגיה על איך שבתי חולים הם מערכות טוטליטריות שמוחקות את הזהות שלך. את באה למקום שמכניס את כולם לאותם חלוקים מכוערים. העני והעשיר, הצעיר והזקן, המכוער והיפה, כולנו כאן שווים בפני מי שנחשבים כאן לאלוהים- הרופאים".
"בעקרון, אני מסכימה עם המאמר הזה, אבל אגלה לך משהו, לא כל החולים שווים כאן בעיני הרופאים. ואנחנו האחיות משמשות לפעמים בתפקיד הרבנים- אלו שמתווכות בין החולים לרופאים, הרי לחולים קשה לפעמים לדבר באופן ישיר עם מי שנחשב כאן לאלוהים". נתי הקשיבה מחויכת. שמתי לב כמעט מיד מה גרם לאנשים להתאסף סביבה- מצד אחד, היא ידעה להקשיב, נותנת למי שמדבר תחושה שהוא אומר משהו מאוד חשוב. מצד שני, היא ידעה לדבר. כשהיא דיברה הרגשתי כאילו היא לוקחת אותי למסע ברכבת הרים שמתחיל במאמר סוציולוגי על בתי-חולים, עובר בצמחונות, מקורת הירדן וגנדי ונגמר בקיבוץ העירוני שהקימה בחדרה. כמובן שבשביל לקחת אותך למסע כזה צריך לדעת המון. ונתי אכן ידעה המון. נראה שבזמן שהיא לא הקימה בנק קואופרטיבי או קיבוץ עירוני היא קראה ואגרה את כל מה שקראה.
למה את מתעניינת בקיבוץ העירוני, את רוצה לעבור לגור אתנו?" היא שאלה אחרי כמה דקות של שיחה.
"אין מצב שבעלי יסכים לזה" פלטתי מיד, לפני שחשבתי אם בכלל לי זה היה מתאים.
"טוב בכל מקרה, אנחנו החלטנו שאסור לנו לגדול. במהלך השנים הבנתי שצריך אמנם חזון משותף, להאמין שכסף זה לא הכל, להאמין בשוויון וכל הג'ז הזה, אבל חוץ מזה הכי חשוב זה לבחור טוב את האנשים שאת תחיי איתם. כי בסופו של דבר הם הולכים לנהל אתך חיי משפחה, למרות שהם לא המשפחה שלך. הרי מהו הסימפטום הכי מובהק של הקפיטליזם? הבדידות".
"ואת לא מרגישה בדידות?"
"למען האמת בדידות זה רגש שהרגשתי רק פעמים ספורות בחיים שלי. אבל אני לא דוגמא, את רוב חיי העברתי בכל מיני סוגי קיבוצים, אפילו גדלתי בבית ילדים, ואני לא מרגישה שזאת הייתה חוויה טראומתית. אחרי שיצאתי מהקיבוץ חייתי כמה שנים בתל-אביב, אני קוראת לשנים האלו "השנים התל-אביביות שלי". אולי אז למרות שהקיפו אותי הרבה חברים הרגשתי שבסופו של דבר כל אחד לעצמו, את מבינה. למשל, אם הייתי נופלת לחובות או משהו כזה אף אחד לא היה רב במקומי עם ההוצאה לפועל. כבר לא הייתי בת קיבוץ, וההורים שלי שהם קיבוצניקים בעצמם לא היו יכולים לסייע. הקבוצה הזאת היא גב חזק, אני לא יודעת אם היא עדיין תהיה גב חזק כשבאמת אצטרך אותה- כשאהיה קשישה ונטל כלכלי, אבל בינתיים היא פתרון טוב לפחדים ההישרדותיים שלי, היא משחררת אותי מהתלות בהורים או בבן הזוג או בעבודה משמימה. ביחד אנחנו יכולים קצת יותר להרשות לעצמנו לחלום. אבל שלא תביני אותי לא נכון, אני בן-אדם מאוד פרטי, הדבר הראשון שדאגתי שיהיה לי בקיבוץ בחדרה, בדירת השיכון הרעועה שקיבלנו, זה חדר משלי. וכל הג'מעה שיש לי בסלון מבינה טוב טוב את גבולות המרחב הפרטי שלי".
זה נשמע לי מאוד מוזר שהיא אמרה שאף פעם לא הרגישה בדידות, כאילו העידה על עצמה שאף פעם לא הרגישה עצבות. ולמה היא ייסדה קיבוץ עירוני שאמור להיות תרופה למחלת הבדידות אם היא כמעט ולא סבלה מהמחלה הזאת? רשמתי לעצמי להרהר בכך אחר-כך.
"למה את מסתכלת עלי כך?"
"אני לא יודעת, תמיד עניינו אותי אנשים שחיים חיים משמעותיים" אמרתי וכמעט נגעלתי מהחנפנות שלי.
"ומה את אומרת? אני חיה חיים משמעותיים?" היא שאלה ברצינות ואני חייכתי. היא נשמעה כאילו היא מבקשת ממני אישור.
כשחזרתי בבוקר הביתה סיפרתי לנדב שפגשתי חולה שהקימה קיבוץ עירוני "וגם בנק קואפרטיבי" הוספתי כאילו היא רכשה את שניהם במבצע שניים במחיר אחד בסופר.
נדב אפילו לא הנהן. הוא היה שקוע בחיפוש מתכונים באינטרנט.
"חשבתי מה היה קורה אם אנחנו היינו מצטרפים לקיבוץ עירוני" הוספתי אמירה פרובוקטיבית כדי לעורר אותו להגיב. אולי זה באמת הפתרון. להצטרף לקהילה. כך תמיד יהיה לי למי לספר על משמרת קשה שעברתי או סתם על עניינים קטנים- למשל קשישה שצקצקה כשדחקתי את עגלת בני באוטובוס. "יש לה עגלה, היא לא יכולה ללכת ברגל?" היא צקצקה כדרכן של קשישות שנתקלות באימהות ובתינוקות. לנתי בטוח תמיד יש עם מי לדבר כשהיא עוברת יום קשה בעבודה. אבל על נדב אי אפשר לבנות בתור אוזן קשבת. לו עצמו אין את הצורך לשתף בפכים הקטנים של חייו וגם לא בפכים הגדולים. בכלל החיים היו יכולים להיות נפלאים אם הייתי חיה בקהילה. נדב לא היה המענה היחיד לצרכי הרגשיים. שעות אחר-הצהריים עם הילדים כבר לא היו כל-כך איומות, היה עם מי לחלוק בנטל. לא הייתי כל-כך בודדה לעזאזל.
"תמיד את חושבת שאנשים אחרים חיים חיים מלאי משמעות, עניין וכיף" אמר בסוף נדב. "הנתי הזאת בעצמה מחפשת אישור ממך לכך שהחיים שלה טובים. זה שהיא חיה בקומונה ורוב האנשים לא חיים כך זה לא אומר שהיא חיה יותר נכון".
"היא לא אומרת שהיא יותר טובה מאחרים"
"היא כן אומרת את זה. אנשים שטוענים שהם חיים חיים מלאי משמעות טוענים את זה מתוך השוואה לחיים של מי שעומד מולם. ולמה החיים שלה בכלל יותר משמעותיים מחיים של אחרים? על מי היא משפיעה? אני מפרנס 40 אנשים, כמה אנשים גרים בקיבוץ שלה? 9 משפחות?"
"היא הקימה גם בנק קואפרטיבי"
"כן, והבנק הזה בהחלט עשה כאן מהפכה…"
"אבל אני לא מדברת אתך רק על מידת השפעה, אני מדברת גם על הדרך, על חיים בקהילה…"
"ליאורה, על מי את עובדת, את לא מסוגלת להישאר באף מסיבה עד הסוף, את לא תוכלי לחיות בקיבוץ יותר מיום, ישר תתחילי לדבר איתי על איך שאת בשוליים ואיך שאת כל-כך לבד כשכל האחרים כל-כך ביחד".
אין כמו נדב בשביל להוריד אותי לקרקע ולכבות בי מיד את כל האורות. עכשיו כשכבר שנים אני לא בקשר עם אוריה, ולא נוסעת בלי לדעת לאן אני נוסעת, ואפילו גיחות לפיצוציה באמצע הלילה אני לא עושה, נדב מבין שמדי פעם הוא צריך לשחרר אותי לשיטוטי. לנהל שיחות עם חברי קיבוץ עירוני, להתלהב מטקס דתי, מדי פעם הוא נותן לי לרדוף אחרי שדים. אבל כשאני חוזרת מהגיחות האלו עם תקווה לחיים אחרים בין השיניים, כמו חתול שחזר לביתו עם שלל צייד, הוא מיד דואג להשליך אותה.
הילדה חזרה מהגן עם כינים והדביקה גם אותי. מאותו רגע כל מה שהטריד אותי היו הכינים האלה. לילדה אמנם לא הייתה סבלנות לכך שאוציא את חמתי על הכינים שלה. אבל אחרי שהיא הלכה לגן השתעבדתי למלאכת פליית הכינים משערי: גרפתי את קרקעית קרקפתי במסרק צפוף, פצלחתי ביצי כינים בין האצבע לציפורן. גם הכינה הסוררת ביותר לא הצליחה לברוח מאימת ציפורני, ונכנעה לבסוף, גופה שהיה קשיח מדם, שוסף לגזרים. הכינה הזאת הצליחה בכל זאת לפלס את דרכה לתוך החלומות שלי. מכרסמת כל חלום אחר בדרכה. לא עוד חלומות על קיבוץ עירוני, אלוהים ומשמעות החיים, רק על כינים מגעילות אני חולמת.
יומיים לאחר מכן שוב הייתי במשמרת במיון ולהפתעתי שוב צוות רפואי עט על מיטתה של נתי. "חיידק טורף של בית-חולים התלבש עליה" אמרה לי האחות האחראית. הבנתי שכנראה המצב לא טוב. בני משפחתה הבוכיים המתינו ליד מיטתה. "מצחיק אותי שאימהות קוראות לפות של הבנות שלהן פיפי, זה לא פיפי" אמרה אחת האחיות, "אז איך את קוראת לזה של הבת שלך?" "פות, מה הבעיה בפות, הי ליאורה, יש לך בת, לא?" "מה?" הפניתי את ראשי מגופתה של נתי, כן היא כבר הייתה בגדר גופה, המוטלת על המיטה. בעלה גם הפנה את ראשו לעבר השיחה הערה לרגע. "אז איך את מכנה את איבר המין שלה?" אני לא זוכרת מה עניתי, אבל הצרה הייתה שעניתי לה. הבעל הוריד לרגע את עיניו ממיטתה של נתי והסתכל עלי במבט מופתע. סביר להניח שכמו שלא התמסרתי לכאב שלו, לא התמסרתי גם לשיחה עם האחות, רפרפתי בבית-החולים כמו פרפר שעף מפצוע אחד לקרוב בוכה אחר ומשם לשיחות האחיות על ענייני גני-ילדים. רק את המבט המופתע שלו אספתי ותייקתי במגירת הזיכרון אליה מוצמדת המדבקה "בושה".
אחר-כך שמחה המתנדבת הנצחית של חדר המיון עברה שם עם עגלת התה שלה ומחקה כמעט הכל. "קח, איבני, תה חם לעידוד הנשמה" היא אמרה לבעל, כאילו שכוס תה יכולה לעזור לו במשהו עכשיו. להפתעתי הוא לקח את הכוס, אחז בה, כאילו הושיטו לו קרש בלב ים סוער והחל ללגום ברעש.
המשך יבוא…