משהו חדש צריך לקרות
  • ניבה רטנר

    כותבת, עובדת-סוציאלית, חפשנית

ג'ז- פרק 2+3

בית 2

 

הרב בברית עם עיניו הנוצצות הזכיר לי את אוריה, שהכרתי בנעורי. גם לאוריה היו עיניים נוצצות, שנראו כמו קרעים בהירים בתוך עורו השחום. את אוריה הכרתי בספריה של התיכון. הספרייה שהייתה לי מקלט בהפסקות. אוריה היה הנער הראשון שהכרתי שקרא וכתב שירים. זה היה נראה לי מופלא- בן שכותב. עד אז לא ידעתי שיש אפשרות כזאת. באותה תקופה חיפשתי ללא הרף את ה-lost soul שלי מהשיר I wish you were here של הפינק פלויד, ואחת לכמה חודשים גם היה לי נדמה שמצאתי. מהר מאוד יצאתי עם אוריה מהספרייה שבתיכון לקומזיצים למרגלות הרים. לנקניקיות היה אז טעם של מערבון. (הוא עדיין לא היה צמחוני), ואת רעש גחלי האש שהתלהטה וכבתה לאיטה ליוו קולות שיחתנו המתגלגלת. כל-כך חיפשתי אז שיחות כאלו, שאין בהן פחד משתיקות כי המילים נובעות אחת אחרי השנייה כמו ממעיין שאף פעם לא מתייבש. לרגע אחד מאתנו מביט בשעון ונדהם- כל כך הרבה זמן דיברנו. בניגוד לנדב שבז לכל רעיון שאפשר להצמיד לו שמות תואר כגון "רוחני" או "עידן חדש" או "יהודי", אוריה האמין בכל דבר. לא נעים לי לגלות לנדב, אבל נדמה לי שבשיחות האינסופיות איתו דיברנו גם על סיאנסים (אוריה סיפר שהשתתף בכמה אבל סירב בתוקף לשתף אותי בטקס כזה), חיים אחרי המוות ורוחות רפאים. (תמיד כשהגענו לנושא  רוחות הרפאים היה לי נדמה שמשהו זז מאחורי הסלעים או שהרוח משחקת בעשבים). כמה זמן אחרי שהמדורה והשיחה כבו מעצמן, ערבבנו את כפות הרגליים שלנו, כפות הרגליים שלו התחככו בכפות הרגליים שלי למרק כפות גדול.

אוריה לא פחד להתפלש בחיים. בגיל 16 הוא עזב את התיכון. הוא טען שזה טיפשי ללמוד משהו שאולי יועיל לו רק בעוד כמה שנים, אם בכלל, כי מי יודע לאן תישא אותו הרוח, שבאותם ימים בהרים נשמעה מלאת הבטחות. לא שהוא התנגד ללימודים, להפך, הוא למד קורסים בפילוסופיה וברפואה סינית שלדעתו היו בעלי תועלת בשבילו גם בהווה. הוא טען למשל שבזכות לימודי הרפואה הסינית הוא הצליח לנצח במשך כמה ימים את הסרטן שפשה בגופה של סבתו. עד שהסבתא, לטענתו, החליטה בעצמה לשחרר את תאוות החיים. כמה זמן אחרי שנשר מהתיכון, הוא גם עזב את הבית לטובת מערה בהרים. רק בבקרים מדי פעם היה קופץ למקלחת בבית הוריו. ההורים שלו לא ניסו להניא אותו. נראה שהם תמיד סמכו עליו בכל דבר, בעוד שההורים שלי לא סמכו עלי בדבר ועד היום לא סיפרתי להם שאוריה נשר מהתיכון. את רוב יומו הוא בילה בקריאת ספרים וליקוט צמחי מרפא ומאכל. כשנפגשתי עם אוריה הרגשתי שאני טובלת אצבע במה שנקרא השוליים של החיים. פעם נסעתי אתו בטרמפים (כמובן בטרמפים) לטיול בירושלים. בלילה ישנו בשקי שינה בגן הפעמון. אני אמרתי להורי שנישן באכסניית נוער, אוריה אולי אפילו לא אמר להוריו שנסע. בלילה אוריה ישן ואני נחרדתי מכל אבחה. לפנות בוקר הגן התמלא בערפל, כמה נערים שלא מפחדים מכלום עדיין שיחקו כדורגל והגן היה מנוקד בהומלסים, כל הומלס ונחרותיו המרעידות וגופו המצטנף מפני הקור והטל המכסה אותו. אישה אחת, בשיער פרוע ובגדים מוזנחים קרעה את הערפל בצרחותיה: "איפה אילת? איך אני מגיעה לאילת?".

בבוקר, כשאוריה הואיל בטובו סוףסוף להתעורר הוא הציע שנלקט לעצמנו ארוחת בוקר מפחי הגן. "אחרי שמתגברים על מחסום הפח, הופכים לחופשיים באמת, את אף פעם לא תפחדי מרעב, תמיד תוכלי להסתדר" אמר. כל זה היה יותר מדי בשבילי. לא יכולתי אפילו להסתכל עליו שולה מפח הזבל אריזות חטיפים ומנער אותם לבדוק אם נשאר משהו. מיהרתי לקיוסק הקרוב וקניתי בכסף שאימא נתנה לי שקית במבה. באותם רגעים אוריה נראה בעיני מושך כמו הומלס ששרוע על המדרכה ומגיר מוגלה מפצעיו הפתוחים. (שנים אחר-כך בבית-החולים למדתי לא להיגעל משום הומלס ומשום פליטת גוף שלו. אבל גם היום אני בשום אופן לא מוצאת בהם פוטנציאל ליחסי מין). הנסיעה ההיא אולי הייתה השבר הראשון ביחסים בינינו, שדעכו לאיטם כמו מדורה, בלי שדיברנו על כך. נדמה לי שבאותה תקופה היו לי בגרויות. נקרעתי בין הפחד למצוא את עצמי עובדת שנים בעבודות שחורות ומשמימות לבין הזעם על כך שמכריחים אותי לשנן פרטי מידע חסרי תועלת ולענות בצייתנות את התשובות המצופות. הרגשתי שאני רוצה להתפרץ כמו להבה. לאכול את כל העולם ובמקום זה עלי לכבול את עצמי לשולחן ולמחברות. רציתי להתמסר- אבל בסופו של דבר המרד שלי הסתכם בכך שלמבחן הבגרות בספרות לא למדתי כלל.  את אוריה כמובן לא יכולתי לשתף בקונפליקט. הוא עצמו כמעט אף פעם לא התקשר אלי או הגיע לבקר אותי בביתי. הוא לא אהב להזדקק לאנשים והוא לא אהב שאנשים נזקקים לו. אולי יכולתי לדבר אתו על סיאנסים, אבל בהחלט לא יכולתי לקטר בפניו על הבגרויות. זה לא היה בראש מעייניו ויכול להיות שגם אני וצרכי הפשוטים והילדותיים לא היינו בראש סדר העדיפויות שלו, היו לו עניינים חשובים יותר. כשבקרתי אותו במערתו, אחרי שבמשך כמה שבועות הצלחתי לכבול עצמי ללימודים, מצאתי אותו אורז חפצים. לראשו הייתה כיפה ומבגדיו שהבהיקו בניקיונם בצבצו ציציות. הוא הודיע לי שהחליט לחזור בתשובה ולהצטרף לישיבה בצפת. זה לא הפתיע אותי. אפילו תהיתי איך לא עשה את זה קודם. הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו. יש שם גם אולפנה לנשים, הוא ציין כלאחר יד, כנראה שידע שלא אענה. הלוואי ויכולתי כך לעזוב הכל ולהצטרף בסערה לאולפנה בצפת. אבל אני מרסנת סערות עוד לפני שהתחילו, שוקלת צעדי באיטיות ואין שום דבר שאני מאמינה בו בלב שלם ובלי שמץ של ספק.

כמה זמן אחר-כך שמעתי שהתחתן ושיש לו ילדים, אני לא יודעת כמה. לא קנאתי באשתו. למען האמת המין בינינו אף פעם לא הצליח להתלהט הרבה מעבר לאותו חיכוך כפות רגליים. כשהרב בברית דיבר על הודיה, הוא הזכיר לי את אוריה ואשתו. אני לא מכירה את האישה של אוריה. היא בטח אישה מיוחדת שלא מפחדת לגעת בקצוות של החיים, אבל בוחרת להישאר בשגרה בינונית ומצליחה להמשך אל אוריה באופן שלם. בצהרי שישי היא בוודאי אופה את חלת השבת. ילדיה חלקם ישנים וחלקם יצאו לשחק בגן השעשועים, ריח החלה ממלא את המטבח ונודף מהדירה, מעיר את קנאת השכנים, מכונת הכביסה מזמזת שיר של עבודה שנגמרה, תכף היא תשב לרגע על הספה, מולה ארון ספרי קודש, תקרא תפילה ותרגיש את השכינה. פעם גם אני אפיתי חלת שבת. הכנסתי את כל המרכיבים שצריך, לשתי עד שהקמח החליק וטפח, כשמכניסים את כל המרכיבים זה קורה, אין מצב שלא, הריח מציף את הדירה ואת חדר המדרגות. לרגע גם הרגשתי כמו עקרת בית מסופקת אבל אז זה נעלם.

 

בית 3

 

מה קורה לכל ארוכי השיער האלו שלוקחים את הזמן שלהם, עובדים בעבודות לא רציניות רק בשביל לשלם שכר דירה ומקשיבים למוסיקה או מנגנים, או גולשים בים או קוראים על זן בודהיזם. מה קורה איתם בסוף כשהם מזדקנים? האם הם מצליחים לחיות בעיר הזאת הכל כך יקרה? האם הם מצליחים לשמור על עצמם מחוץ למרוץ. האם הם מצליחים לשמור על עצמם גם כשיש להם ילדים?

(צילום: יאיר גיל)

יאיר גל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לניבה רטנר