בננות - בלוגים / / בקופסאות הבטון
על השחיקה
  • לאה יסקי

בקופסאות הבטון

בקופסאות-הבטון-1-זראר-אלון

מחזה ובימוי: יפתח קליין

בהשראת ספרה של פרופ' פנינה מוצפי האלר 
שחקנים: אילנית בן יעקב, חנית כהן מור יוסף, יעקב זדה דניאל, נטע בר רפאל, צחי מילמן, תמרה גלעוז עלי

פנינה פרופ' לאנתרופולוגיה שגדלה בעיירת פיתוח, יוצאת לערוך מחקר על נשים מזרחיות בירוחם.
נשים שעובדות בניקיון, מגדלות ילדים, רובן חד הוריות, במקום שבו החלום היחיד הוא לזכות בהגרלת לוטו כלשהיא, כי רק זכיה מסוג זה
תוכל להוציא אותן ממעגל חייהן הסגור, הברור והידוע מראש. גורל חתום שממנו בלתי אפשרי לצאת.
השאיפה היא לשרוד את היומיום וכששורדים, עושים סדרי עדיפויות.
"לא שילמתי חשבון טלפון, קניתי סיגריות" אומרת אחת מהדמויות.
"איך קונים במכולת? רושמים ואוכלים, רושמים ואוכלים"
במרכז העלילה מספר נשים מרתקות ושני גברים. הקהל נחשף אל עולמם הפנימי עד שלרגע נדמה שאנחנו הזבוב על הקיר בתוך ביתם.
תחושה של כמעט ריאלטי או דקומנטרי.
השחקנים מלהטטים בין כמה דמויות שונות ושואבים את הצופה בכישרון אדיר.
נורית, אם חד הורית, נילחמת כלביאה להצליח לעשות אירוע מכובד לבר מצווה של בנה. מתעלמת ממצבה הכלכלי והמינוס הקיומי. אירוע מכובד הוא מעל הכל.
רחל קלועה במערכת יחסים קשה עם בעלה ומגדלת ארבעה ילדים. למרות שהיא מוכשרת ויכולה לנצל את יכולותיה וכישרונותיה היא אינה מסוגלת
לפרוץ את מעגל החיתולים, בישולים, נקיונות, אסיפות הורים בבית הספר ובגן. היא עדיין מנסה לשמור על נישואיה ושלום בית עם בעל שכל מה שמעניין
אותו זה מה יש לאכול. היא מנסה לחזור בתשובה למען המשפחה כנסיון אחרון לאחוז בקרש הצלה לחייה העלובים אך גם נסיון זה נכשל.
אסתי מסרבת להשתתף במשחק האבוד. אם להיות אפס אז אפס עד הסוף.
היא מסרבת לעבוד "אני כל היום בבית. לא צריכה כלום. רק נס קפה ועוגיות". מעבירה את זמנה בהימורים, קניית בגדים בתשלומים דחויים, "יש לו את המילה שלי".
פנינה מכנה אותה "המורדת" בפרק שמוקדש לה במחקר.
פנינה נכנסת אל עולמן של הנשים עם מצלמה, מנסה לראיין אותן במקום עבודתן, בביתן ותוך כדי התהליך נשאבת אל נבכי האפרוריות והאבדון. כרוניקה של ריק
ידוע מראש, כרוניקה של אימה שאינה זרה לה, שכן גם היא יצאה מעיירת פיתוח. היא הצליחה לפרוץ ולעבור אל הצד השני.
יגאל, מנהל בית הספר של בנה ופנינה זועקים את זעקת המצליחים. שניהם יצאו מעיירות פיתוח והצליחו לצאת ממעגל העוני.
שניהם למדו, הוציאו תארים ועדיין יגאל אומר שהוא עובד עשרים שעות ביום כדי להוכיח את עצמו בעולם של אשכנזים. האם יגאל צריך לעקור מעצמו את הזהות המרוקאית ו"להשתכנז" כדי להצליח?
הוא עדיין סופג את מבטי הפליאה. הפליאה על המרוקאי שייצא מעיירת פיתוח, למד ושינה את חייו.
לאורך ההצגה עולות נקודות רבות למחשבה. האם במחקר על נשים מזרחיות יש אלמנט של רחמים שטומן בתוכו סוג של ביזוי או התנשאות? עצם התמקדות המחקר בנשים נחשלות
אולי מנציח בעצם את מצבן?
האם פנינה מסתכלת עלייהן כעל מייצג בספארי? אנשים שחיים מאחורי כלובים."כתבתי עלייך פרק" אומרת פנינה לאסתי, בני אדם קשיי יום שהופכים לדפי מחקר.
היכן נוצר החיבור בין הנשים לפנינה שבאה ללמוד עלייהן.
ברגע מכונן אסתי מורידה מפנינה את הג'קט המחוייט, כמו מבקשת לזרוק ממנה את הפאסון והפרסונה של הפרופסור ומלבישה לה גופייה וורודה שקנתה לה :"ראיתי את הגופייה וראיתי אותך"
היא אומרת או במילים אחרות, אם את רוצה להכיר ולהתקרב, עזבי את הספרים והמצלמה. הכנסי לעורינו, לנעלינו, תתלבשי לרגע כמונו, תרגישי אותנו, האנשים שקונים
גופיות בפרוטות ומשלמים רק במילת כבוד שיחזרו בעתיד לשלם בכסף.
ההצגה מעבירה את הצופים במסע אל עולם אחר. אנשי עיירות הפיתוח, השקופים בשוליים. הצד האחר, הלא זוהר בעליל, הצד שיודעים עליו ומעדיפים להפנות את המבט.
משחק מרשים וקולח של קבוצת שחקנים נפלאה.
שעה וחצי ללא הפסקה

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ללאה יסקי