רצנזיה על ספרו של ז'ק אלדן 'דיאלוג או התנגשות ציביליזציות, מאת דן אלבו

07/22/2007


רצנזיה על ספרו של ז'ק אלדן, 'דו-שיח או התנגשות ציביליזציות' / דן אלבו

jacques eladan, 'choc ou dialogue des cultures', edtions auteurs du monde, 2007 paris

בספר "דו שיח או התנגשות ציביליזציות" שראה אור לאחרונה בפריז, הוגה הדעות ז'ק אלדן מנהל דו שיח עם פרנסיס פוקויאמה ו-סמואל הנטינגטון, אך במקום לנסות להפריך את טענותיהם, אלדן יוצא למסע חיפוש אינטלקטואלי עצמאי. אירועי ה 11 בספטמבר הפריכו את "חזון אחרית הימים" הענוג שטען בזכותו בחינניות פוקויאמה, הוא לא מלגלג על פוקויאמה שהתייחס לתיאורית ההתפתחות הדיאלקטית של ההיסטוריה של הייגל כאל אמת שמימית שעל בסיסה ניתן לחזות את העתיד, הוא לא מבקר את שבירת הכלים של פוקויאמה שהשיל את גלימת החוקר ועטה את גלימת הנביא הסבור שבכוחו לחזות עתידות עולם, הרואה במודל הליברלי – דמוקרטי מעין תחנה סופית במסעה המתיש והנפתל של ההיסטוריה בעקבות קץ האימפריה הסובייטית שלה קרא "קץ ההיסטוריה".

הוא לא מבקר את סמואל הנטינגטון היועץ של הנשיא ג'ונסון שתמך בהרחבת ההפצצות במרחבים הכפריים של וויטנם, ולא את הנטינגטון שטען בספרו 'התנגשות הציביליזציות' כי הקונפליקטים שיפרצו בעידן שלאחר המלחמה הקרה יהיו על בסיס קווי חלוקה תרבותיים, והמציאות לא אחרה לטפוח על פניו בלעג מר זמן קצר לאחר פרסום תחזיתו-נבואתו, עם פריצתו האלימה של הסכסוך בין השיעה והסונה בתוך תוכו של העולם המוסלמי, בתוך תוכה של התרבות האסלאמית במרחבי עיראק והפיכתה של איראן לאיום המשמעותי ביותר על הסדר המזרח תיכוני. הבעיה אינה בכושר הניבוי הקלוקל של פוקויאמה והנטינגטון, ביומרתם הנלעגת להכניס את העתיד האין סופי למודל ולצפות בתמימות ילדותית שהעתיד אכן יציית למודל המופשט שיצרו בעיני רוחם. מהותו של הוויכוח אינה האם ההיסטוריה באה לקצה עם התפוררותה של ברה"מ כטענת פרנסיס פוקויאמה או משנה את פניה ועוברת מפאזה של סכסוכים רקע אידיאולוגי לסכסוכים על רקע תרבותי כטענת הנטינגטון, לדידו הבעיה נובעת באופן שבו האחר נתפס, נצבע, מתואר ומדומיין. השאלה היא האם יש הכרח לראות באחרוּת שדה להתנגשות? או אפשרות מבורכת למפגש, לדו שיח והפריה הדדית. מצד אחד, אלדן בוחן את תולדות חוסר הסובלנות של המחשבה המערבית שמזינה שוב ושוב גישה קונפליקטואלית עם האחר, מצד שני, הוא מציב את ההיסטוריה היהודית כפרדיגמה היסטורית אלטרנטיבית, המבוססת על דו שיח עם תרבויות אחרות תוך שמירת אמונים לעצמה. הפרדיגמה של הדיאלוג המקבלת ביטוי בתולדות המפגשים התרבותיים ושיתופי הפעולה של היהדות עם התרבות הבבלית-ארמית, היוונית, הרומית, הערבית, הגרמנית ו-הצרפתית – נתפסת בעיניו כפרדיגמה אלטרנטיבית ל"התנגשות הציביליזציות". היהודים חלפו על פני תרבויות שונות ומרוחקות זו מזו, העניקו ונטלו, השפיעו והושפעו, הפרו והופרו ובכל תחנה יצרו יצירות גדולות שהעניקו לעולם ולא פחות מכך ליהדות חיוניות רעננות ויכולות התחדשות והישרדות היסטורית. היהודים נותרו נאמנים לעצמם למרות המעברים הגיאוגרפיים, המנטאליים והלשוניים. פרדיגמת "מפגש הציביליזציות" המבוססת על ניסינו ההיסטורי של העם היהודי יכולה לשמש מודל אלטרנטיבי ל"התנגשות הציביליזציות" אם רק זו תאומץ בהיקף אוניברסאלי בתחום היחסים הבין לאומיים, והיחסים הבין תרבותיים.

אלדן בוחן את היצירות המערביות העוסקות באחר, ומגלה בהן זלזול והתנשאות ואילו בהיסטוריה האינטלקטואלית של היהדות ובניסיון ההיסטורי היהודי הוא מוצא דוגמה לדו שיח אינטר – אינטלקטואלי שהחל במצרים הפרעונית ובבל לאחר חורבן הבית הראשון. היהודי לא פסק מלנהל דו שיח עם הציביליזציות הסובבות אותו, תוך כדי שמירת אמונים לערכים היסודיים של אמונתו. בזכות מפגשים אלו העם היהודי הוא היחיד בעמי תבל שלו ספרויות בלשונות שונות ומגוונות: בארמית, ביוונית, בערבית, באיטלקית, בספרדית, באנגלית, בגרמנית, בצרפתית מלבד אלה שנכתבו בלשונות יהודיות כמו: ביידיש, ביהודית ספרדית לגווניה מהקשטיליאנית של תיטוואן ועד הלדינו של איזמיר וביהודית ערבית לגווניה השונים.

אלדן מצביע על השפעתם של כתבי פילון [ידידיה] האלכסנדרוני, על עיצוב תפיסת הכרונולוגיה וההיסטוריה התנכית על אבות הכנסייה כאחת מהתרומות של הספרות היהודית-יוונית לעיצוב תודעת הזמן בעולם הנוצרי. השיחות של יהודה נשיא עם קיסר וההתייחסויות השונות בתלמוד לשפה היוונית מתוארים כמפגש מעשיר שבו יהודים שאבו מעולם המחשבה היוונית והעניקו באמצעות תרגום השבעים וחיבוריו הרבים של פילון האלכסנדרוני ביוונית אודות היהדות ל-עולם היווני ולאירופה בכללה את היכולת להכיל בבוא היום את המונותיאיזם.



פילון [ידידיה] האלכסנדרוני

הקונפליקט הטראגי בין רומא וירושלים הסתיים בסופו של דבר בכליונה של רומא. אלדן מוצא נחמה בהשפעת החורבן על המעבר של היהדות מפולחן המבוסס על כפרת חטאים והקרבת קורבנות להוויה רוחנית טרנסנדנטית מזוקקת יותר המבוססת של תפילה עיון ולימוד. הפסקת פולחן הקרבת הקורבנות רומם את היהדות למעלת דת רציונאלית הנסמכת על גוף ידע נגיש לכל באופן שווה, על קהילה ומניין ולא על מעמד כהונה כתתי סגור שתפקידיו עוברים בירושה. את שיאה של הסימביוזה היהודית ספרדית בימי הביניים אלדן רואה ביצירתו הגאונית של הרמב"ם שנוצרה בערבית ובעברית. הוא דן בתפקידם ההיסטורי של חסדיי אבן שפרוט ובהשפעתו של שמואל הנגיד על ההיסטוריה הספרדית כראש צבאותיו של הסולטאן בדיס, בתרומתו של שמואל הנגיד לחברה הלא היהודית ובתרומתו לשירה כאבי השירה העברית החילונית, להרחבת אופקיה של השירה העברית על ידי התכת לשון הקודש בתבניות צורניות ערביות ואימוצן של טענות זרות לשירת הקודש. הוא דן בתרומות של אבן גבירול, יהודה הלוי, משה אבן עזרא להגות של דורם כמו גם ליצירה העברית. הוא חותם את פרק הסימביוזה היהודית ספרדית שנמשכה כשמונה מאות שנה, והגיעה לאחד משיאיה בתרומת יהדות ספרד ופורטוגל ליצירת ידע מדעי בתחום האסטרונומיה והמתמטיקה ופיתוח טכנולוגיה לניווט ימי שאפשרו את גילוי אמריקה, גילוי כף התקווה הטובה ותחילת עידן הרנסנס ופתיחת עידן חדש בחייה של האנושות. בסימביוזה היהודית גרמנית הוא דן ב-משה מנדלסון וב-היינריך היינה שחזה בחוש נבואי את שעתיד להתרחש על אדמת מרכז אירופה במאה העשרים. בסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" [1834] כמעט 100 שנים לפני עליית הנאציזם כתב: "הנצרות- וזוהי תרומתה היפה ביותר – מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (…) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף-סוף אל יעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו הנשרים מתים מן השמים, והאריות במדבריות אפריקה הרחוקות יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה."

מנדלסון אבי תנועת ההשכלה היהודית לדידו הוא דוגמה לתרומה רבת אנפין שנובעת משליטה בגופי ידע רבים שלא מתקיים ביניהם דיאלוג בדרך כלל. ב-1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על ספרו über die evidenz der metaphysischen wissenschaften "על הראיות למדעי המטפיזיקה"; בתחרות על הפרס הקדים את עמנואל קאנט, שזכה במקום השני. בה במידה שפרסם חיבורים חשובים בגרמנית, במהלך מלחמת שבע השנים כתב ביאור פילוסופי בעברית לספר ביאור מילות ההיגיון של הרמב"ם. הוא חיבר גם ביאור עברי לקהלת וספר בעברית בשם "הנפש". השפעתו על התחייה היהודית ועל חיי הרוח בקרב יהודים רבים כמו משה הס מחברו של "רומי וירושלים" אינה מוטלת בספק.



משה מנדלסון

את חלוץ הסימביוזה היהודית צרפתית הוא רואה בפילוסוף סלבדור יוסף הנשכח. למרות המשברים שהתגלעו בין יהודים וצרפתים בעקבות פרשת דרייפוס והשפל המוסרי בתקופת ווישי, אלדן גורס שהמשברים תרמו באופן דיאלקטי לתחייה היהודית על ידי הנצלות של רבים מהתבוללות, והתוודעות מחודשת למקורותיהם ההיסטוריים היהודיים, בין אלה הוא מונה את ברנרד לזר, אנדרה ספיר, הנרי הרץ, אדמונד פלג, והנרי פרנק [לדעתי יהא נכון להוסיף לרשימה זו את תיאודור הרצל שהתוודה שמשפט דרייפוס החזיר אותו לחיקה של התודעה היהודית]. יוסף סלבדור נולד ב 5 בינואר 1796 במונפלייה בדרום צרפת, עיר שהייתה במאה ה-16 מעוז של סובלנות ועיר מקלט לפרוטסטנטים – הוגונוטים שנרדפו למוות. סלבדור בן לקהילה היהודית הפורטוגזית שהתיישבה בדרום צרפת לאחר הגירוש, בן לאב יהודי ואם קתולית ליברלית שזכה לחינוך יהודי. בספרו המונומנטאלי פריז, רומא ירושלים paris, rome, jrusalem : ou, la question religieuse au xixe sicle הוא מציין את חינוכו היהודי ואת טקס הבר מצווה שנערך לו. הוא למד עברית, קרא תנ"ך, משנה וגמרא על פרשניהם בעברית ובארמית לצד ידיעותיו המפליגות בלטינית. בחיבורו: חוקת משה loi de moise; ou, systeme religieux et politique des hebreux, סלבדור העניק משמעות רציונאלית לתורת משה תוך ניסיון להעמיד אותה על מושגיה של הפילוסופיה של הנאורות בספרו תולדות המוסדות של משה והעם העברי histoire des institutions de moise et du peuple hebreu ,paris,1829 הוא עומד על כך שלמרות הניצחון הפוליטי של רומא על ירושלים וניצחון הכנסייה על בית הכנסת, הניצחון לא היה סופי. רומא נעלמה תחת כיבוש הברברים ואילו הכנסייה לא הצליחה להתגבר על התנוונותה ועל התפוררותה אל מול הערכים שהשתלטו על אירופה בזכות הפילוסופים של הנאורות. בעקבות אירוע אנטישמי שחווה הוא התמסר לחקר התרבות וההיסטוריה היהודית. חיבר מספר חיבורים שתרמו רבות לשיח התרבותי של דורו. ז'ק אלדן מעלה על נס את סלבדור יוסף הנשכח כחלוץ


הסימביוזה היהודית צרפתית ולא את ההוגים המוכרים לנו יותר היום בתחום זה, עמנואל לווינס, אנדרה נהר, ו-לאון אשכנזי. בניגוד לרעיון שחזר והתגלגל במחשבת התחייה הלאומית היהודית בכתבי אחדֿ העם, ביאליק, קלאוזנר, דובנוב, נורדאו ואחרים שהעם היהודי בגלות שרויים במצב של התנוונות פיסית נפשית ומוסרית, ומטרתה העיקרית של תנועת התחייה הלאומית היא החייאת התכונות המוסריות שאפיינו את העם היהודי בנעוריו, כשהיה בן חורין על אדמתו, ז'ק אלדן סבור שהגלות על כל פגעיה הייתה חוויה מעשירה שהעניקה ליהודים אפשרות לבוא במגע עם תרבויות אחרות שתרמו להתחדשותה המתמדת ולהמשך קיומה. אין זו סנגוריה על הגלות ככזו אלא סנגוריה על הדו שיח הבין תרבותי שהתאפשר בזכות הנכונות היהודית לשוחח עם תרבויות אחרות. בניגוד לתפיסת הגלות בקרב הוגים והיסטוריונים יהודים רבים במאה וחמישים האחרונות, שראו בגלות התנסות משפילה, מייסרת ומנוונת אלדן מעמיד את ההתנסות ההיסטורית היהודית כפרדיגמה אנושית אלטרנטיבית, כפרדיגמה של מפגש ודו שיח שבכוחה להציל את האנושות מהתנגשות הציביליזציות. אלדן מבטא בספרו את גאונותה של מסורת הכתיבה האינטלקטואלית הצרפתית, הוא מציע סינתזה היסטורית המבוססת על חקר ולימוד מעמיק של עשרות תרבויות מאז תרבויות המזרח הגדולות, המצרית, הבבלית והפרסית ועד התרבויות של ימינו.

הספר מרתק, יש בו ראיה פנוראמית המבוססת על עיון במאות ספרים שנכתבו בזמנים שונים ובשפות שונות לכדי אמירה תרבותית אקטואלית, מבלי להיכשל ביומרות נבואיות כמו פוקויאמה והנטינגטון. טיעונו המרכזי הוא: תמורות היסטוריות קדמה, והתפתחות האנושות מונעות ומעוצבות על ידי סכסוכים ומלחמות, ואולם לא פחות מכך גם על ידי דיאלוג ומפגשים בין התרבויות. האחרוּת יכולה בפוטנציה להיות הזמנה לדיאלוג והכרות עם האחר ולא בהכרח סיבה לחרדה ממנו, פחד מכיליון או תירוץ למלחמה.