בננות - בלוגים / דן אלבו / לכתוב בחרוז ובמשקל היא חתרנות? דחיל רבך!
חצי קולמוס
  • דן אלבו

    דן אלבו משורר, עורך והיסטוריון, יסד את כתב העת לשירה עברית שֶלֶם בשנת 1990. המניפסט שפורסם בגליון הראשון של שֶלֶם נגד שירת נתן זך ודורו עורר הדים בשדה הספרות ובעיתונות הישראלית. בין היתר עוסק באומנות פלסטית. דן אלבו מפרסם סיפורים, מאמרים, ושירים בפריודיקה היוצאת לאור בארץ. שיריו הראשונים ראו אור בכתבי העת "שדמות" ו"מאזנים" ובמוסף הספרות של "דבר", "על המשמר" ו"מעריב". בשנת 1989 יסד עם המשוררת גבריאלה אלישע את "שלם", כתב עת לשירה וספרות. עד כה פרסם שישה ספרי שירה. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית ויפאנית. דן אלבו ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מרים בן שמחון, אשר ראתה אור בהוצאת כרמל בשנת 2010. בימים אלה עוסק בהפקת סרט דוקומנטרי על חייה ומותה של מירי בן שמחון במסגרת המחלקה הדוקומנטרית של הערוץ הראשון.

לכתוב בחרוז ובמשקל היא חתרנות? דחיל רבך!

דן אלבו

כתיבת שירה עברית בחרוז ובמשקל בשנת 2001 אין משמעה חזרה לאחור, אלא להפך: זהו מעשה חתרני", כותב דורי מנור במאמרו, "מקץ חצי מאה של רמיסת האופציה הקלאסית בשירה" ("תרבות וספרות", 2.2). בהיגד זה שלו מובלעת איזו הנחה סמויה שהשימוש באמצעי מבע עברניים יש בו חרפה ואנו זקוקים למהפכנותו של מנור שיעניק תו של חדשנות לשירה החרוזה. כפי שהאבדון חוצה זמן ומקום, הפיתוי האסתטי אינו חף מאפיגוניות ואפילו לא מיוהרה. ההנחה כי אם נשוב אל החרוז והמשקל נגאל את השירה משביה ומרפיסותה, יותר משהיא מגוחכת היא אינפנטילית. שירה טובה אדישה לאמצעי המבע שלה. אפשר למצוא שירה חופשית גרועה ושירה חרוזה גרועה עוד יותר ולהפך. הניסיון למחזר מהפיכות יש בו משהו פתטי, וראה חבורת "שופרא" ו"שלם" לפני למעלה מעשור. דברים דומים ואפילו מעמיקים יותר נאמרו מפי אילן שיינפלד ב"שופרא" ומפי ב"שלם". דרשותיו של מנור נשמעות לי מוכרות מדי. מדובר בטקסטים משומשים ובניסיון להמציא את הטלפון בפעם השנייה. גם הזדקקותו של מנור לתחושת המיעוט כאמתלה להשיג את הסימפטיה של הקורא מעוררת תמיהה. מנור אינו צ'ה גווארה, לא נלסון מנדלה ואפילו לא צ'רלי ביטון. אין די בזה, שמישהו מדביק למצחו תווית של מיעוט, כדי להתקיים באותה רתיחה נפשית של אדם נרדף. יהודי רוסיה במאה התשע עשרה וגם תחת המשטר הבולשוויקי של לנין וסטאלין בבריה"מ הסובייטית במחצית הראשונה של המאה העשרים, נרצחו ונרדפו. די אם נזכיר את פוגרום קישינב ומשפט הרופאים, זהו הקונטקסט ההיסטורי לדברי מארינה צווטאייבה שמצטט מנור, על כך שכל המשוררים הם יהודים. חריגות אינה שוות ערך לנרדפות. ההבדל בין מיעוט נרדף למיעוט רודף הוא בכך שאדם נרדף באמת חי באיזו חרטה מתמדת על שבא לאוויר העולם, כלוא בחרדותיו, מנסה לטשטש את זהותו, להסתתר, ללחך קירות, לדרוך על צלליתו ואילו רק יכול – אפילו לדרוך על עצמו כדי לשרוד. ואילו מיעוט רודף נוהג להתהדר ולהתגדר ולהתגנדר בזהותו ומנפנף בה בכל עת, כשצריך וכשלא. משום מה, איני משתכנע שדורי מנור הוא בעמדת הנרדף. כתיבת שירה בחרוז ומשקל אינה מהלך חתרני. אי אפשר לעמוד בקדמת הבמה, עם מיקרופון ביד, אל מול הזרקורים, כאשר המגברים משמיעים את קולך עד קצה הארץ ולטעון שזו פעולה חתרנית. הניסיון "לגאול אותנו" באמצעות התנפלות נוספת על זך אין בכוחו, דומני, לייצר את משב הרוח שיישאנו מעלה. לעת הזאת, השירה שלנו זקוקה כנראה לאנשי מחתרת מפוחדים עם שניים שלושה שקלים בכיס ועלוני סטנסיל ביד, שלא יודעים עדיין איך לפורר במלים את משא העולם המכביד עליהם. אבל לכתוב בחרוז ובמשקל? דחיל רבך! המשוררת מירי בן שמחון חיתה בדיספוזיציה נפשית של נידחות, ואני לא מאחל למנור את חסרון הכיס ואת ייסורי הקיום של מירי בחייה, אבל אני כן מאחל לו להתעלות בבוא היום לרמת הפואטיקה הגאונית שלה. זאת ועוד: בין אם מסכימים עם שירתו ובין אם לא, גרירתו של זך למאבקים פואטיים בפתחה של המאה עשרים ואחת, בהיותו מעל גיל שבעים וכשמידת השפעתו על ההתרחשות הספרותית העכשווית מטבע הדברים מוגבלת, היא מחמאה לזך. אם גם דורו של דורי מנור נזקק לזך כדי להצהיר על קיומו, יש בכך איזו אמירה לטנטית שזך מגלם עבורו עדיין את תפקיד "הפטריארך". כאשר מנור מצהיר במשתמע שזך הוא אובייקט לגיטימי להדחה, הוא מצהיר בה בעת, בלא משים, שזך הוא המלך. אלה הדברים. דומני, שהמאבק האמתי מוסיף להתחולל, בין אלה המוסיפים לברוא את העולם במלים – ואלה, שהמלים ממעטות להיעצר על סף לשונם.

הארץ, מוסף ספרים
09/02/2001

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדן אלבו