מֵעֵמֶק עָכוֹר וַיְהִי אוֹר

על השיר מֵעֵמֶק עָכוֹר של פנינה אליאני שורוק

שירה של המשוררת פנינה אליאני-שורוק, 'מֵעֵמֶק עָכוֹר', מתכתב עם רבדים שונים בתרבות העברית. שמו מתכתב עם האמור ביהושוע "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה, מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל" (יהושע טו, ז). בעמק עכור רגמו בני ישראל את עכן ומשפחתו (יהושע ז, כד-כו) . מקור שם זה, בקריאתו של יהושע אל עכן: "מה עכרתנו יעכרך ה". השם עמק עכור מוסבר כעמק הצער ועמק הכאב. ממקום קונקרטי שבו התרחשו אירועים מסוימים בתקופת כיבוש הארץ, במאות הבאות השם עובר הפשטה, והופך לסמל ומושג המזוהה עם מהות הרע, תהליך לשוני דומה לזה העובר על השם "סדום ועמורה" משמן של שתי ערים ממשיות בתקופת אברהם השם עובר תהליך הסמלה לזיהוי כל מקום אפשרי עלי תבל, עם רוע. במקביל לשם "עמק עכור" נוצק בהמשך ערך אנטיתטי. בספר הושע אנו קוראים: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; ובהמשך וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; אם העמק העכור במקרא מסמל מלחמה, צער והוצאה להורג של אויבים, הרי שזוג המלים: 'פתח תקוה' בפי הנביא יהושע מסמל שלום ובטחון רגיעה קוסמית המקיפה את כלל החי בארץ ובשמיים: וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. (הושע  ב, יז-כב) אלו שתי מטבעות לשון רווחות בלשון העברית שעברו תהליך הסמלה לציון כל התפתחות והשתנות מרע לטוב.

ברובד ההיסטורי, קבוצת האנשים, שייסדה את פתח תקווה תכננה מלכתחילה, בשנת 1872 להתיישב בסביבות העיר יריחו, ובכך להגשים את הנבואה המוזכרת בספר הושע בהקשר לעמק עכור הנמצא באזור זה. (יהושע, פרק ז', פסוקים כ"ה-כ"ו) שם היישוב המתוכנן שנבחר על ידי המייסדים הראשונים היה ביטוי לתקווה כי ניתן להפוך מקום מקולל ליישוב פורח. בסופו של דבר רכישת הקרקע בעמק עכור המקראית ליד יריחו לא יצאה אל הפועל. המתיישבים הגיעו לשפלה, רכשו את אדמותיו הדלוחות של הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס וקראו למושבה החדשה בשם שתוכנן ליישוב ביריחו – פֶּתַח תִּקְוָה. ואולם גם במקום זה נמצאה משמעות לשם המושבה, שכן בספר ישעיהו מוקבל עמק עכור לאזור השרון בו היא הוקמה לבסוף: "וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה-צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר" (ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק י').

אשר לספרות העברית המודרנית שירה של שורוק מתכתב עם ספרו הראשון של יוסף חיים ברנר הקרוי בשם זה, העוסק בביקורת נוקבת על חיי היהודים בגולה, ובתיאור התבוססותם בסחי הניוון הגלותי, נטול-האופק והתקווה. את סיפורו בַּנֶּשֶׁף ברנר פותח כך: יום חורף מעונן לפנות ערב. השמש לא נראתה כל היום, היקום מכוסה ערפל קריר וכבד. אור היום הקצר הולך הלוך וחשוך ותחתיו יבוא ליל שבט. אפל איום וארוך בגלות היהודים קר כקרח הנורא אשר בלבות בני האדם ושומם כשממת העם הנודד בגויים" (שם עמ' 36 )" את הניוון האנושי והשממה הרוחנית בהם מצוי העם היהודי סביבו בגולה, ברנר עוטף במושג המקראי 'עמק עכור'. לעומתו המושג פתח תקווה זוכה להחייאה והפשטה בספרות העברית המודרנית, ללא קשר למקום נתון וללא זיקה גיאוגרפית לסיפור המקראי, לציון תחייה לאומית, יציאה משעבוד לחרות ומתן חיים לשממה.

צמד המלים עמק-עכור הושאל בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים לתיאור הביצות הסרוחות והמחליאות שמנעו התיישבות אדם סביבן במישור החוף ובגליל העליון. בשל המצב העכור בו מצאו המתיישבים את הירקון, וניסיונם ותקוותם להפוך אותו לפתח לעתיד, להתיישבות יהודית ברחבי הארץ ופתח גישה סימבולי ותעבורתי, באמצעות רפסודות וסירות עץ קטנות, לים הגדול- הים התיכון. העמק העכור שסימל את מקוואות המים הדלוחים שאינם ראויים לשתייה, הופך בשִׁירָהּ של פנינה שורוק לאור, לטבע רומנטי רווי מים חיים. מילות השיר מבוססות לא רק על התבוננות שקדנית בטבע, אלא שואבות אופטימיות מהמים, על כל המשמעויות הביולוגיות, האקולוגיות, התרבותיות והרוחניות ששלוש אותיות אלה, מסמנות בלשון האנושית. העצמים, הפעלים והמושגים הלשוניים בנוף המילולי של השיר הם: ענן, גשמים, נחל, חורף, אדוות, שיט במים, הכל מרמז על מים צלולים, מים טהורים, מים חיים.  שירה של פנינה שורוק מוצב כאנטיתזה לביצות, שאין בהן לא דגה ולא חיים, כאנטיתזה למים הדלוחים, שאין ביכולתם להכיל חיים או להעניק חיים, כאנטיתזה למי הביצה שאינם ראויים לשתייה ואין בכוחם להעניק לאדם קיום.

עָנָן סוֹחֵט גְּשָׁמָיו לְתוֹךְ

הַנַּחַל הַמַּחְרִיף.

מִיְמֵי נֹחַ, מִתְפַּתֵּל, אוֹרֵב

אוֹסֵף אֶת אַדְוְוֹתָיו, מֵשִׁיט

יָמָיו לְהַפְשִׁיר

בָּעִקּוּלִים. לֹא

לִגְווֹעַ בַּחַמְסִין.

וְהַשַּׁחַף תָּר, לִבּוֹ מוּאָר

בְּפִיו עָלֶה שֶׁל זַיִת.

בְּשׂוֹרַת שָׁלוֹם לַבַּיִת.

נָח הַרְחֵק מִן הַשַּׁיִת.

וְהַשַּׁחַף תָּר

אַחַר עָלֶה שֶׁל זַיִת.

המשוררת מוהלת שני מושגים רבי משמעות: מים ושלום. את הבית הראשון היא מסיימת במלים: וְהַשַּׁחַף תָּר אַחַרַ עַלֶה שֶׁל זַיִת. התקווה מובעת באופן מטפורי, במסלול מעופו של השחף. המשוררת מתכתבת עם האמור בהושע לגבי השלום והשלווה הברכה וההבטחה ועם כל הקונוטציות השקועות במושג 'פתח תקווה' על כל המשמעויות התרבותיות, העתיקות ובנות זמננו.

מְלַאבֵּס (האתר של פתח תקוה היום) מִתְפַּתֶּלֶת בֵּין מֵימָיו.

מַיִם דּוֹלֶה מִבְּאֵּר

כָּל רֵעַ וּשְׁאֵר

לְסַפֶּר גְּבוּרוֹת אֲנָשִׁים

תְּלָמִים וּפַסִים

מַשָּׂא שֶׁל שָׁנִים

מֵעֵמֶק עָכוֹר

וַיְהִי אוֹר.

וְהַשַּׁחַף תָּר

אַחַר עָלֶה שֶׁל זַיִת.

השיר מתאפיין בקומפוזיציה פתוחה ודינמית. אנו שומעים את טפטוף הגשם, רואים את מעוף השחף, את תנועת המים הזורמים-שוצפים במקורותיו של נחל הירקון לאחר החייאתו על ידי המתיישבים היהודים, ואת מקורותיו מוצפים בגשמי ברכה. קווי המתאר מוליכים את העין לכיוון העתיד, אל הרצון להיכנס דרך הפתח שנפתח לפנינו אל התקווה המצויה מעבר לו. כל אות, כל מילה, כל תמונה, וכל נשימה בין מילה למלה: הכול יחד מבקיע אל החיים. כבתמונה, האדמה מכאן והשמים מכאן ממלאים את הקומפוזיציה כמעט בחלוקה שווה. כבתמונת נוף פיגורטיבית, האור, מעוף השחף, העננים והשמים תופסים את חלקה העליון של התמונה, ואילו בחלקה התחתון המשוררת מציירת: עצים, בארות, נחלים, גשמים, גבורת אנשים, רעות, שלום, וחיים. קורה לעתים נדירות שמילותיו של שיר תופסות את ההכרה שלנו באבחה מהעין אל הלב. השיר עושה את זה, אתה רואה את התמונה ופונה פנימה להבין את המשמעות.