פוסטים אחרונים

השקת ספר השירה 'יצהר' שאנן בר, חיפה, 21.5.16 בבית האחרון בשיר 'חדר הכתיבה' בספר שיריו באותו שם מ-2012 (עמ' 50 – 52) מתאר חברי ורעי היקר לי מאד המשורר יהונדב פרלמן את החדר: "קָטָקוֹמְבָּה מְפֹאֶרֶת מְגֻבֶּבֶת / עֲשׂוּיָה טְלַאי עַל טְלַאי וּבְכָל זֹאת / מַחֲזִיקָה אֶת סִפּוּר חַיַּי". ומהם פרטי הגבבה? ספרים על מדפים וקרטונים פזורים על הרצפה, עולמות ידע – ששה סדרי משנה מול האנציקלופדיה העברית, רפרודקצית נוף וסקיצה שמעטרת את כריכת הספר, רעשים ונקישות, יצירות ספרות, חשבונות בנק וביטוח לאומי – "הַטוֹפְסוֹלוֹגְיָה שֶׁל הַמְּדִינָה", שורות שהמשורר זוכר ושורות ששכח, חיים והמשכיות מול מוות, אבא ואמא, בני אדם ובעלי חיים ללא היררכיה: "הַתְּמוּנוֹת הַתְּלוּיוֹת עַל הַקִּיר: / תְּמוּנָתִי וּתְמוּנַת אָחִי הַמֵּת וּשְׁתֵּי כַּלְבוֹת הַזְּאֵב בָּרֶפֶת בַּקִּבּוּץ, בִּתְחִלַּת שְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים." ומיקומו של המשורר בחדר: "בַּתָּוֶךְ אֲנִי נִמְצָא, לְעוֹלָם, בֵּין תְּמוּנַת אִמִּי וְעֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת / לְחִיּוּכוֹ שֶׁל הַנַּעַר-אָבִי, בִּתְמוּנָתוֹ, בְּטֶרֶם נַעֲרוּת". לתמונה הזאת חוזר יהונדב בספר 'יצהר', בשיר 'על תמונת אבי בטרם נערות' על תמונת אבי בטרם נערות (שרוע בשדה פרחים אביבי, במכנסיים קצרים, חולצה לבנה וחיוך מאוזן לאוזן) אֲנִי מִתְעַנְיֵן בָּעוֹמֵד מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּצְלֵמָה בַּהוּא שֶׁרָאָה אֶת אָבִי בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר כְּפִי שֶׁאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִיו: יֶלֶד – בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה יֶלֶד צוֹחֵק לְלֹא דְּאָגָה שָׂרוּעַ בִּשְׂדֵה פְּרָחִים אֲבִיבִי יֶלֶד חַיְכָנִי עִם אָזְנַיִם גְּדוֹלוֹת הַשָּׁנָה הִיא 1927 – טְרוֹם הַשֵּׁפֶל הַכַּלְכָּלִי הַמַּצָּב בְּבַיִת עֲדַיִן סָבִיר סַבָּא בֵּנוֹ סוֹחֵר בַּבּוּרְסָה עֲדַיִן לֹא מוֹכֵר סְּפָרִים מִדֶּלֶת לְדֶלֶת הַחֲדָרִים הָאֲחוֹרִיִּים בַּבַּיִת טֶרֶם הֻשְׂכְּרוּ הַגָדוֹל לָעַלְמָה פְרָיְימָן הַקָּטָן לָעַלְמָה הֶרֶץ וְאוּלַי בְּיוֹם חַג יָצְאָה הַמִּשְׁפָּחָה אַחַר כָּבוֹד סְבִיב הַחֲתֻנָּה שֶׁל הִילְדֶה וּמַקְס בֵּרְטֵּנְטָל עִם צַלַּם הֲמְבּוּרְגָאִי לָשׂוּחַ בַּשָּׂדוֹת לְהַנְצִיחַ אֶת הָאָבִיב שֶׁכְּבָר יִסְתַּיֵּם אֶת הַיָלְדוּת שֶׁכְּבָר תַּחְלֹף וְאֶת הַחִיּוּךְ מְלֵא הַתֹּם וְהַתִּקְוָה שֶׁלָּנֶצַח יִמָּחֶה מִפָּנָיו שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁהָפַךְ לַאֲבִי בשיר מובעת התשוקה להיות הצלם, התשוקה לראות את האב כפי שהבן לעולם לא יכול לראותו – כילד, צוחק ללא דאגה, שרוע בשדה פרחים אביבי, טרם השפל הכלכלי, טרם המלחמה. הנצחת האביב, הקפאתו בתצלום מאפשרת ליהונדב משחק נפלא וכואב עם הזמנים. הוא לש אותם, הופך בהם, מתבונן בעתיד של העבר, בעבר של העתיד, באירועים אותם הילד בתצלום לא יכול היה לראות ולדעת כי יבואו אבל הילד המשורר, בנו של הילד בתצלום, כבר רואה ויודע. המצלמה מנציחה בעבר את האביב שכבר יסתיים בעתיד, את הילדות שתחלוף כשהילד המצולם יגדל. האביב הוא גם עונת השנה וגם עידן הילדות והתמימות והשלום הקצר שבין שתי מלחמות העולם. והעבר שהורג, שבכוחו להרוג: המצלמה מנציחה את החיוך "שֶׁלָּנֶצַח / יִמָּחֶה מִפָּנָיו שֶׁל הַיֶּלֶד / שֶׁהָפַךְ לַאֲבִי". הכאב עובר מדור לדור. גם המוות. גם הלידה. גם האשמה. משחק הזמנים הזה מתאים למוטו לשיר נוסף של יהונדב 'בטרם יחשיך' בספר 'חדר הכתיבה'. I was born tomorrow / Today I live / Yesterday killed me המלים הללו חרוטות על ספסל בהמפסטד הית', פארק גדול בלונדון. הן נכתבו על ידי משורר איראני נשכח, לא ידוע אך נראה שכן ידוע למבקרים ולמטיילים בפארק. המלים הללו שימשו השראה גם למשוררים . אחד מהם הוא יהונדב פרלמן בשירו 'בטרם יחשיך' בספר 'חדר הכתיבה' בטרם יחשיך “I was born tomorrow / Today I live / Yesterday killed me Parviz owsia עוֹפוֹת הַמַּיִם מְיַצְּרִים אֶת שַׁלְוָתִי בְּעֵינַי הַמִּתְנַשְּׂאוֹת מַאֲבָקָם נִרְאֶה תָּמוּהַּ: הֲרֵי הָאֲגַם גָּדוֹל דַּיּוֹ לַבַּרְבּוּרִים, לַשְּׁחָפִים, לַבַּרְוָזִים לָאֲנָפוֹת, לָאֲגַמִּיּוֹת וּלְעוֹד כַּמָּה מִינֵי עוֹפוֹת שֶׁאֵינָם מֻכָּרִים לִי בִּשְׁמָם. וּבְכָל זֹאת שַׁלְוָתִי נִבְנֵית מִקִּרְקוּרֵי מִלְחַמְתָּם מִדִּלּוּגֵיהֶם זֶה אַחַר זֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם בִּשְׁעַת אַחַר צָהֳרַיִם זוֹ הַנּוֹשֶׁקֶת לִשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים עֵת הָרוּחַ נוֹשֵׁב בַּעֲלֵי הָעֵצִים הַגְּדוֹלִים הַסּוֹבְבִים אֶת הָאֲגַם נוֹסְעים עוֹפוֹת הַמַּיִם נְסִיעָה מְתוּנָה בְּחִצִּים מְחֻדָּדִים מוֹתִירִים שְׁבָלִים מִזְדַּמְּנִים אַחַר גֵּוָם לוּ הָיָה הֶעָבָר מַנִּיחַ לִי מַתִּיר מְעַט אֶת רֶסֶן דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ הָיִיתִי מְמַפֶּה אֶת הָרֶגַע הַזֶּה עַל גְּדַת הָאֲגַם בְּהַמְפְּסְטֵד הִית' בְּקַוִּים טוֹפּוֹגְרָפִיִּים מְדֻיָּקִים חוֹרֵט אֶת הַמִּשְׁעוֹלִים הַמּוּצַלִּים בְּנַפְשִׁי רַבַּת הַתַּהְפּוּכוֹת מְאַוֵּשׁ בֵּין הַדְּשָׁאִים וְהָאֲפָרִים וּמְסַמֵּן בְּמִכְחוֹל עָדִין אֶת כָּל הַסַּפְסָלִים עֲלֵיהֶם עוֹד אֵשֵׁב בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ אך העבר אינו מניח, והנפש רבת תהפוכות. ומקנן גם הפחד, "הוֹ חֲדַר הַכְּתִיבָה / מַבּוּעַ דּוֹמֵם / מָנוֹעַ מְשֻׁתָּק", פחד אבדן רוח היצירה, פחד השתקת הקול המשוררי. לא בכדי נקרא ספר השירה 'חדר הכתיבה'. הספר, כמו החדר, מחזיק בתוכו את חומרי החיים ואת סיפורי חייו של המשורר. משורר שפרסם ספר אחד גר בדירת חדר. והבית מוסיף חדרים עם כל ספר נוסף. והנה אנחנו כאן, חוגגים חדר חדש, או שמא זה אותו חדר שלובש ופושט צורה. הספר 'יצהר', ספר שירה חדש. כלומר המבוע שֶׁיָּבַשׁ חזר לנבוע והמנוע התעורר לחיים. איך זה קורה? מה קורה בתוך החדר שואל יהונדב בשיר: "מַה יֵּשׁ בּוֹ / מָה אֵין / מַה קָּרָה לִי בּוֹ / מַה לֹּא / מֶה הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְרֶה בּוֹ". לפני שיקרה משהו, חייב היוצר לפתח את 'כישרון החדר', כותרת רשימתו של מייקל ונטורה, סופר ותסריטאי אמריקני. אדם יכול להיות ניחן בכישרונות כתיבה מופלאים, אך אלו לא יישאו פרי אם חסר לו הכישרון לשבת בחדר לבד ולכתוב. מה קורה לאחר כתיבת השיר הראשון, לאחר הפרסום הראשון, לאחר הביקורת המשבחת: "לצעוד את הצעד הבא משמעותו לשבת לבד בחדר במשך שנים." חדר הכתיבה אינו חייב להיות חדר פיסי, הוא יכול להיות מיטה או שולחן בבית קפה או מכונית או צילו של עץ. ובחדר אתה המשורר יוצר. עליך להיזהר. שלא תגיע למצב שבו "אתה באמת קיים רק כשאתה בחדר ולא אכפת לך ממה שקורה בחוץ." המעבר הזה בין החדר לבין העולם מחוצה לו אינו פשוט. ונטורה מתאר את הכתיבה כשונה מעשייה אמנותית בצבע או באבן: "מלים הן יצירת הנפש האנושית. כל מלה מלאה בסודות, באסוציאציות, כל מלה מובילה לעוד מלה ועוד מלה ועוד, מטה מטה דרך מעברים של חושך ואור". המעברים בין האור והחושך, בין השתיקה לדיבור, בין הדתי לחילוני, בין העבר לעתיד, בין עולמות עליונים ותחתונים, בין התשוקה לחיים והמוות, כולם נוכחים בשיר 'חדר הכתיבה' ובכלל בכתיבתו השירית של יהונדב. נורית זרחי בספר הרשימות 'מחשבות מיותרות של גברת', ברשימה 'איך אפשר לדעת שמאדאם בובארי זה לא אני?' מתארת את המאבק של האדם "בחושך היסודי של האין בתוכו". נקודת המבט של היוצר היא הפצע. "הפצע אינו בשליטתנו, העולם הוא הפוצע אותנו. מתת רוח היצירה אינה בידינו – משהו אחר מעניק לנו אותה. העבודה היא הדבר היחיד שהוא בתחום שליטתנו". היצירה על פי זרחי היא הליכה על חבל דק בין היש לאין, סינתיזה של הפצע עם הריפוי. והפצע עולה שוב ושוב והמשורר עובד את העבודה. השער השני בספר 'יצהר' – 'אליך אבא' – נפתח בעמידה מול קיר לבן, שיכול להיות הקיר שמפריד לנצח בין החיים למתים, כפי שתיאר באופן קורע לב דוד גרוסמן בספרו 'נופל מחוץ לזמן'. מעבר לקיר מתגעגע המשורר לאביו שעסק בין היתר בחקר טעמי המקרא. אותו האב אשר לפי עדות בנו בשיר 'הסוס שאיננו', היה "חָכָם מִמֶּנִּי וְלֹא / פָּחוֹת יְצִירָתִי". תנופת התשוקה בשיר 'קדושת המתגים' נקרעת בין ההקפדה על הגיית הטעמים לבין התעופה. המשורר פונה אל אביו: "רַק לְעִתִּים /נִיתַּקְתַּ מֵהַגִיָתָּן הַקַּפְּדָנִית שֶׁל הַתְּנוּעוֹת / וְהָעִצּוּרִים נֶאֱחַזְתַּ בִּזְנָבָהּ הַמְּסֻלְסָל שֶׁל / תְּלִישָׁה גְּדוֹלָה דַּאִיתַּ עַל כְּנָפָיו שֶׁל פָּזֵר / הִמְרֵאתַּ אֶל לִבּוֹ שֶׁל יֹפִי טָהוֹר לֹא / מְפֻעְנָח מַזְנִיחַ לְרֶגַע אֶת קְדֻשַּׁת / הַמְּתָגִים". התשוקה לא תמיד מובנת. בשיר 'הסוס שאיננו' הדובר מעיד על עצמו: "אֶת הַסִּבּוֹת לַכִּשָּׁלוֹן / אֶת מְנִיעֵי הַפַּחַד / מֵהַהַצְלָחָה כָּרָגִיל תָּלִיתִי / אֶת הַכֹּל בְּאָבִי הַהוּא" שנכנס בו דיבוק וכמה מחבריו, "חברי הקבוצה", היו מביטים בו במבט עקום שתפש דיבוק כחולשה ועכשיו הבן מזהה את אותו המבט שתולים בו כמה מבני המשפחה. בשיר 'אליך אבא', שהוא השיר הלפני אחרון בשער, המשורר יושב ומחכה, כמו חוני המעגל, אבל עם כוס בירה ביד. הוא כבר אינו תולה את הכל באביו. למעשה הוא עורך משא ומתן. לא יזוז מכאן עד שיבוא האב. הוא מבטיח, נשבע, לא יכעס, לא יסגור חשבונות, לא יטיח ולא יאשים. הוא רוצה חיבוק. מוכן להסתפק בריח, במראה. צריך את האב שירביץ בו תורה, שייעץ, מפציר ומפגיע באב: […] אָנָּא אַבָּא, כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹלֵחַ אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ לַעֲשׂוֹת סִיבוּב בָּעוֹלָם תֹּאמַר לָהּ שֶׁתִּתְעַכֵּב לְיָדִי. אֲנִי מְחַכֶּה לָהּ כָּל יוֹם עַל הַמִּרְפֶּסֶת בִּשְׁעַת הַשְּׁקִיעָה, מִסְתַּכֵּל עַל חֻפַּת הָעוֹלָם וּמְחַכֶּה שֶׁתִּצְנַח וְתָגִיחַ וְתָבוֹא וְתִרְאֶה אוֹתִי עָשִׂיתִי אֶת כֹּל הַמַּאֲמַצִּים לִהְיוֹת רָאוּי לְךָ אֲנִי פּוֹסֵעַ בִּזְהִירוּת מְסֻיֶּמֶת מַמָּשׁ בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ אָנָּא אֱמֹר פַּעַם אַחַת שֶׁאַתָּה גֵּאֶה בִּי שֶׁטוֹב אֲנִי עוֹשֶׂה בְּעוֹלָמְךָ שֶׁהוּא, כְּפִי שֶׁלָּמַדְתִּי מִמְּךָ, עוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פַּעַם אַחַת תָּבוֹא וְתִשְׁאַל אוֹתִי, שׁוּב תִּשְׁאַל אוֹתִי אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הַחַטְטָנִיּוֹת שֶׁלְּךָ אֵלֶּה הַיּוֹרְדוֹת יָשָׁר לְשֹׁרֶשׁ הַבְּעָיָה לִמְקוֹר הַפֶּצַע מַבְטִיחַ לֹא לְהִתְעַצְבֵּן אַתָּה הָרֵי אַבָּא שֶׁלִּי. אַבָּא שֶׁלִּי. אַבָּא שֶׁלִּי […] כבר ציינתי שהמשורר עובד את העבודה. יהונדב מצליח ליצור אולי את הקשה מכל, את שיווי המשקל העדין בין הפצע לבין הריפוי, כפי שהתנסחה נורית זרחי. הוא מחונן בשתי הראִיות – רְאִיַּת האין וראית היש. בראית האין הוא "לֹא יָכֹל יוֹתֵר עִם הַשְּׁתִיקָה עִם הָאֵלֶם." רוצה "פַּעַם אַחַת לִצְחֹק אִתְּךָ, צְחוֹק מְשֻׁחְרָר רָחָב, חָפְשִׁי, פּוֹרֵק עֹל." בראיית היש הוא מבטיח בסיום השיר "לִזְכֹּר, כָּל הַזְּמַן לִזְכֹּר, שֶׁאַתָּה בְּעֶצֶם מִתְאַמֵּן עָלַי בְּאֵיךְ לִהְיוֹת אַבָּא, בְּאֵיךְ לְהִפָּרֵד מֵהַיֶּלֶד שֶׁבְּעַצְמְךָ הָיִיתָ." ובראיית היש, בחוכמת הלב הרבה שלו, מסיים יהונדב את השער 'אליך אבא' בשיר 'יפה להלל' שפונה לבנו. עכשיו, כשהמשורר הפך בעצמו לאב, אפשר לגלות חמלה כלפי האב. אפשר להזדהות איתו ולזכור שגם הבן-האב צריך להתאמן באיך להיות אבא ואיך להיפרד מהילד שהיה. ואולי לא להיפרד, לקיים אותו בפנים. להנכיח את היש, את המשכיות הדורות, בן שנולד לבן שנולד לבן, אב שנולד כאב עם הולדת בנו, והוא פונה אל בנו ומתאר: "אֵיבָרֶיךָ מְתוּחִים כְּשֶׁאַתָּה רוֹקֵד / יָפֶה לְהַלֵּל" ומסיים בשאלת השאלות, במחול בין האין ליש, רגע לפני שהבן יתבגר ויכסיף ויהפוך את השעון "הַאִם בֶּאֱמֶת תַּצְלִיחַ לָעוּף / כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מְתַכְנֵן ? / הַאִם אַתָּה מְתַכְנֵן לָעוּף אוֹ רַק / חוֹלֵם. כָּמוֹנִי". אכן יפה להלל. | עדנה גורני

דברים שנשאתי בהשקת ספר השירה 'יצהר', מאת המשורר יהונדב פרלמן שאנן בר, חיפה, 21.5.16 בבית ...

קרא עוד »

נבחרים

© כל הזכויות שמורות לבננות