בננות - בלוגים / יחזקאל רחמים / אין לך מה לעשות פה!
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

אין לך מה לעשות פה!

 

אתמול בלילה חזרתי לפריז. בערב הקודם נסעתי להיפרד ממאור ועדן, אחייני. מאור שיחק במחשב והראה לי איך הוא מצליח להעביר את הצפרדע דרך כל הנקודות המסומנות; עדן טיפסה לי על הגב וביקשה לשבת לי על הראש. כשהתקרב רגע סיום הביקור – הקצר מדי לכל דעות המעורבים בעניין – דרשו שני האהובים שלא אלך. "אם אני לא אסע איך אני אחזור", אמרתי. תשובה צולעת ומתחכמת שיצאה ממני לא פעם, לא לגמרי משכנעת, לא אותי ולא אותם. כבר אמרתי "הייתי רוצה להיות אתכם הרבה יותר, ואני שמח שגם אתם רוצים ושתדעו שגם כשאני לא קרוב אני נמצא איתכם כמה שרק אפשר", אבל הנוסח הצולע איכשהו פועל טוב יותר במשימות הרגעה זמניות, אולי דרך איזה דיסוננס קטן (מפתח?), "אם אני לא אלך, איך אני אחזור?" השמחה שבעצב? טשטוש העצב? הבטחתי שאמשיך לשלוח גלויות. עדן ביקשה גם גלויות של ציפורים וגם של דינוזאורים, אשתדל מאוד. היא הלכה וחזרה עם שתי עוגיות פתי-בר. "קח, תאכיל את המטוס שלך!" לקחתי. כשהתקשרתי למחרת, הפעם מתוך המטוס החונה עדיין בשדה התעופה בן גוריון, מאור שאל "אתה כבר בצרפת?" ועדן אחריו בטלפון השני "כבר האכלת את המטוס שלך עם העוגיות?"

            זה היה ביקור דחוס, בתחום המשפחתי עד מאוד, בין היתר בדברים שעליהם ניתן לומר "מי שצריך לדעת כבר יודע" (זה של עוזי וייל? אתגר קרת? בטוח משהו באזור…), אך גם בעניינים מקצועיים. חלק מהמשימות שאיתן הגעתי מולאו, אחרות נזנחו מתוך כבוד להתנהלות של המציאות. בתפר שבין האישי למקצועי, או יותר נכון בתחום האישי והמקצועי כאחד, או עוד יותר נכון בתחום הספרות, היו לי כמה פגישות טובות וכמה גילויים נעימים. אזכיר התייחסות חיובית ומפתיעה של אלי הירש לתזה שלי על חבורת "עמדה" בטורו "קורא שירה" ב"ידיעות אחרונות" (עוד זכורה לי מעין שיחת איפוס בזמן העבודה על התיזה, "תבין, תיזה זה דבר שיש לו ארבעה קוראים בדיוק: הכותב ושלושת המעריכים. רוב התיזות עומדות על המדף ולא יורדות משם אף פעם"). עוד אזכיר ערב ספרותי נעים בתולעת ספרים – למרות חילופי חיצים בין יצחק לאור ל"כתר ספרים" ובין "מתי שמואלוף ספרים" ליצחק לאור – לכבוד צאת ספר שיריו של יעקב ביטון. יעקב ביטון, או קובי ביטון, כמו שמישהו קרא לו שם, נראה ונשמע לי, לפחות על פי מה שעיניי ואוזניי הצליחו לקלוט במהלך הערב, כמשורר אמת על אמת. תהייה קטנטונה: ספר שירה יחידי או ראשון לאחרונה של "כתר ספרים"?

            אני יכול להמשיך בסיפורים אישיים-משהו מכאן עד תל-אביב, אבל אמשיך רק עם דבר אחד קטן, אולי הכי גדול שיש. לא מהיום שאני מתבונן סביבי ובוחן ובוחן, גם כשאין נניח שום חוג לסוציולוגיה שמשלם לי על כך. בעיני התייר שהייתי לשבועות מועטים התמונה שהתגלתה לי המשיכה את מה שנחשף לעיניי כבר קודם, אך הפעם ביתר עוז: ישראל מתפוררת מלמטה. אולי זה לא גילוי מרעיש, אבל לפעמים צריך לומר ולהדגיש את מה שלא מעט רואים ומרגישים ואולי לא תמיד מוצאים את המילים הכי מדויקות: ישראל מתפוררת מלמטה!

            יותר מאדם אחד הציע לי בשבועות האחרונים לבנות לי דרך וחיים במקום אחר. מישהי כמעט גערה בי: "שלא תבין שאני לא שמחה לראות אותך, אבל תבין – אין לך מה לעשות פה!" נהג מונית פשוט וחכם באוזניי, אמר: "במקומך היום, אתה עוד צעיר, הייתי נשאר שם, תופס לי מישהי שתעשה לי דרכון וסוגר עניין. מה יש כאן? אנחנו נהרגים בשביל לחיות. אשתי אומרת לי, תראה מה עושים כאן לזקנים. זה עכשיו. מה יהיה כשאנחנו נהיה זקנים, ואני לא מדבר עוד על הפנסיה שכבר אין… היום צריך לגדל את הילדים להיות רעים, להיות חיות רעות, אחרת הם לא ישרדו. יש לי שתי בנות, כאלה טובות, אני אומר לך. אנחנו אשמים בזה, יאכלו אותן בלי מלח…". פרופסור רם דרג גלה את אוזניי, "אל תצפה לעבודה כאן. אני לא אומר את זה כדי לדכא אותך, אבל זה המצב וכדאי שתדע, גם אם אתה מעולה.  אם יש שם משהו, תאחז בו…" בדרך אגב הוא הזכיר עובדה שרואים אותה היטב בתנועה של סוג מסוים – ולא פעם משובח – של אנשים החוצה, ולא רק של כאלה הכופרים בכל מה שישראל היא ובאשר היא, אלא פשוט מבקשי דרך שנתונים מבחינה של כוחות מאלצים אובייקטיביים פשוט לגירוש אינטלקטואלי: "מה שקיצצו פה שווה לאוניברסיטה שלמה. זה כאילו באו והורידו אוניברסיטה אחת מאלה שיש. ישראל היום היא מספר אחת בבריחת מוחות". אני כופר חלקית בקביעה. יש לבדוק את זה כמובן יותר לעומק אבל האוויר מספר (=כל אלפי פיסות המידע שמתחברות לסוג של ידיעה שצריך לחשוב כדי להסביר את מקורותיה שתמיד קיימים), שכנראה יותר מישראל היא מספר אחת בבריחת מוחות, ישראל של היום הינה מספר אחת ב"הברחת מוחות".

            אבל יש גם ישראל אחרת, אנחנו יודעים, ישראל היפה של ברק בעיניים וחיוכים בוטחים של פרסומות וכסף והצלחה ופרזנטציות מרשימות ותחשיבים ופיטורים וייעולים וחברות כוח אדם ועצימת עיניים וחיוכים אישיים מלאי רמזים לשותפים יודעי ח"ן ואינפורמציה פנימית וטיסות וחליפות עם פסים דקים א-לה-צפון-איטליה. פעם דובר בישראל וב"ישראל השנייה". ההבחנה עדיין קיימת, אם כי שני חלקי ההבחנה העמיקו והגבול ביניהם היטשטש למראית עין. מזה זמן נראה לי שקיימת הבחנה רלוונטית הרבה יותר לתקופתנו, ישראל וישראל בע"מ. ישראל של העם והחברה או של בני האדם, מול המדינה-שוק. אני לא שוגה באשליות, רק שוקע בכאב ועצב מסוימים כדי לשאול שמא יגיע פתאום זמן ההתנתקות; התנתקות של החברה ועזובת הארץ הרבה מהמדינה-שוק "ישראל בע"מ" שטסה על שיפועי הבורסה שתחייה, עד אין לב. כלכלה זה טוב, ודאי, אבל רק כלכלה זה לא טוב, זה יכול להיות אפילו רע מאוד. ראיתי בביקור הזה זוג צעיר עובר ברמזור אדום בין שני אוטובוסים כפולים שנתקעו באמצע הצומת בתנוחת פנייה. אחד הנהגים העיר לצעיר, שהמשיך בדרכו תוך שהוא מסמס ומפליט לעבר הנהג – קל היה לקרוא את תנועת השפתיים מתוך האוטובוס – כוווווס אממממק. אז מישהו עבר באור אדום וסימס על שני אוטובוסים, בסדר, מה כבר קרה? השאלה היא האם באיזה שלב החוק כחוק והמדינה כמדינה יאבדו את הלגיטימציה שלהן לחלוטין: "גם לסחוט אותי את רוצה, גם לזרוק אותי למשחק שלא משאיר לי סיכוי וגם לבקש ממני לציית לחוק או לצורך השעה – יאללה כווווווס אמממ-אממממק!" עוד שאלה בתחום הפילוסופיה של המוסר שעולה בי לא פעם היא האם הפשע שדומה שעולה, ומגמת איבוד הרחמנות שנראה שמתארע, הוא המשכה של פעילות השוק-מדינה "ישראל בע"מ"? המדינה-שוק תמשיך כמובן לנסות להגן על עצמה בעזרת חיזוק-מתוך-אילוץ של מנגנוני הביטחון האישי, ובראש ובראשונה המשטרה והסנקציות המשפטיות, אבל השאלה כאן היא – ואני לא מצדיק את הפשע האכזרי, במיוחד לא כלפי החלשים – מה אחריות מעצבי המדיניות בכמה עשרות השנים האחרונות, בפירוק ההגנה על החלשים בחברה והתיישרותם-התכופפותם לערכי, או צרכי השוק, ביצירת המצב שאותו הגדיר נהג מונית פשוט אחד "נהיינו החברה הכי גרועה בעולם היום, אנחנו חברה חולה. ואני אומר את זה בתור אחד שהסתובב קצת וראה".

            עוד הרבה יש לומר ואולי אפילו ייאמר. אם אני טועה אשמח אם יעמידו אותי על טעויותיי (רצוי בצורה שלא תבייש את הרציונליות של "מדינת ישראל בע"מ"). אחרי הכול, אולי השמש, מהזווית בה אני עומד פוגעת בעיניים קצת אחרת. אני לא מפחד ללמוד ולשנות, ואולי בכלל לא הבנתי כראוי את הכתוב על השלט הגדול בואך אל הדיוטי פרי בנמל התעופה בן-גוריון, זה שתחתיו עוברים כל היוצאים בקרוב מישראל "מנקודה זו מתחילים ליהנות מהחיים".

            היום בקרבת האקול נתקלתי במכר לבנוני. "נו, עוד מעט, אולי עוד איזה חודש חודשיים הולכת להיות מלחמה," הוא אמר, "מה אתה אומר?" מה אני אומר? רק שלשום צילמתי בבית אריאלה ערמות של דפי עיתונות הקשורים ל"מלחמת לבנון השנייה" לטובת עניין שאני מנסה לבדוק. מה אני יכול להגיד? דיברו על התנהלות, על הנהגה, מיליון קלישאות לעוסות ועוד הרבה מאוד דברים לעייפה. בתוך זה אני רואה רק שני דברים: עיוורון עיקש במאקרו במקום ובזמן (הרבה מילים צריך כדי להסביר, אולי בפעם אחרת, אולי רק רמז במושג מתוך מסתי "משא האדם החום" – ציונות מזרח תיכונית) ואמונה הולכת וגוברת ומתגחכת בטכנולוגיה, אמונה כושלת בהכרח. זה עבד בעבר, עבד מצוין בבחינת הביצועים, ולכן ננעלנו על הסוג הזה של פתרון. אולי זה חלק מההסבר לכך שאנחנו חברה שאוהבת טכנולוגיה ונשענת על טכנולוגיה וצורכת ראשונה ומעדכנת, ואולי אולי קצת שוכחת אדם בקצב גדול מהרגיל, אולי… "אני אומר שלא ילמדו מזה. שלא למדו קודם ולא ילמדו גם עכשיו, זה מה שאני אומר. מה אתה אומר?" המכר אמר, "זה בטח יקרה אחרי שאחזור מהביקור שלי בבירות, ככה שאני בטח לא אהיה שם כשזה יקרה. אבל אני אומר שהפעם שני הצדדים הרבה יותר מוכנים ורוצים לפגוע קשה".

"אההממ…" אמרתי, מה אפשר לומר?

"טייב, יאללה ביי."

"מע סלאמה".

 

3 תגובות

  1. מירי פליישר

    מצער עד כמה טובי בוגרי האוניברסיטאות מהגרים . מדינה שיטחית ואגרסיבית . אבל למי שיש עבודה סבירה …אין רצון ללכת מפה . החלום הציוני ושברו מול חיי היומיום עם אנשים קרובים, שפה אהובה , גורל משותף.(רק שלא יתפוס אותי הגורל המשותף הזה על הדשא לא מוכנה לקסאם..)

  2. בהצלחה…

    • נתיב יקירי, תודה אחי, שמור על עצמך.

      מירי היקרה, זמן רב שלא שוחחנו ישירות. לכמה רבים כאן אין "עבודה סבירה", לא רק אלא שהם בבחינת מוחות ברוח, בעיקר לא הם. האם החלום נשבר, או שנמעך ביד גסה מתוך התנהלויות אנוכיות, בעיוורון לזולת ובהתכופפות לאליל הכלכלה מתוך אמונה העיוורת לחלום ולמרחב ולמושגים כמו גורל משותף. אתן לך דוגמה – הקיבוצים, רעיון אידיאליסטי יפה נניח וההתפרקות התפרטות. אם הקיבוץ היה באמת רעיון, לא היו מחלקים את השלל לפני שהיו חושבים – לנו יש את האמצעים, לעיירות הפיתוח יש את הילדים שרוצים לבוא, להתחיל משהו חדש למצוא שקט ודרך. אז לא הילדים שלנו ימשיכו את החלום, אבל הרעיון יכול לחיות לטובת הכלל הגדול יותר. אבל לא, ויש לזה הרבה סיבות. מה שנלקח נלקח, והשלל הוא שלל. אבל שלא תטעי, אני לא מוותר על המדינה הזאת היא שלי, כולל המשימה לשנות, כפי יכולתי. אני רוצה לקוות שהמשחק לא גמור כפי שהוא נראה. אבל את יודעת, יותר חשוב עכשיו, מה שלומך? איך הפיסול? על מה את עובדת עכשיו?

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים