הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

כינים

הצעירה בחצאית הפסים פסעה בצעדים מדודים לעבר חדר מספר 10. לעצמה היא חשבה שהמיזוג מופעל בעוצמה הרבה יותר מדי גבוהה, אבל גם היא היתה מודעת לכך שלבשה מעט מדי לביקור כזה. בכניסה לחדר היססה. לרגע ממושך נשענה על המשקוף. לבסוף אספה נשימה עמוקה ואת עצמה ונכנסה אל תוך החדר פנימה. אח ואחות שעברו במסדרון התבוננו בצעירה בתמיהה מסוימת והמשיכו בדרכם לעבר החולה החדש שהובא לחדר מספר 8.

            הצעירה נעצרה במרכז החדר ובחנה ממרחק את הזקנה שהיתה מונחת על המיטה. גון עורה החיוור נראה לה מעט ירקרק, אבל אולי היתה זו רק השתקפות הקירות על הבשר. הגוף המצומק גרם למיטה להיראות כספינה רחבה, חסרת פרופורציות. המכשירים הדוממים והמהבהבים נדמו לצעירה לפתע לסיעה של מלאכים שהביטו בזקנה ובה לסירוגין, קרים ואדישים.

            "תראי אותך עכשיו…" חייכה הצעירה. היא נדה בראשה והוסיפה: "אַלְמָה, את דומה לבובה מקומטת מפלסטיק…" היא לא יכלה שלא לצחוק. הסתובבה לאחור, לעבר הדלת הפתוחה ולכיוון התריס המוגף חלקית וניגבה את עיניה בשורש כף ידה.

אחר-כך התקרבה אל המיטה והניחה על הארונית שלצידה חבילת שוקולדוני ורדים נתונים בתוך אריזה שקופה.

"הנה בונבוניירה, אלמה. זאת בונבוניירה יפה, לא?"

אלמה אהבה בונבוניירות יפות. היא גם אהבה אותן מונחות על המדף, כמו קישוט שהולך ומתייבש, מפליג אל מעבר לתאריך התפוגה עד שנדמה שהעטיפה עצמה כבר מבקשת להירקב ולהתפורר.  

            "את זוכרת אותי, אלמה?" שאלה הצעירה בקול רך.

היא הביטה בעפעפיים השקופים-כמעט שהתאמצו בקושי רב לכסות את העיניים הרוטטות. עכשיו העיניים האלה שקטו, ומשום-מה העפעפיים הזכירו לצעירה עפעפיים של תרנגולת שחוטה. האסוציאציה הזאת לא הציקה לה והיא תהתה מדוע. ולמה בעצם הזקנה דומה פתאום לתרנגולת שחוטה, כלומר למה דווקא לתרנגולת? למה לא טווס, למשל. זה התאים לאלמה הרבה יותר.

"נו אלמה, את זוכרת אותי או לא? מה, את לא רוצה לדבר איתי? זאת אני, רותי, רותי קרייטמן, רותי'לה הקטנה… שכחת את רותי'לה החמודה? הנה רותי'לה באה לבקר אותך, באה להגיד לך שלום. לא, רותי'לה לא שכחה אותך, אלמה. איך היא יכולה לשכוח?"

            העיניים מתחת לעפעפיים כמו הביטו בשלווה חדשה אל העֵבר האחר, המקום שאליו אלמה תישאב בקרוב. רותי קרייטמן זכרה את העיניים האלה היטב, כחולות וגדולות, כמו שני פנסים של צוללת מעמקים, איך היא יכולה לשכוח אותן? כל גבר שהיה איתה ראה את העיניים האלה מביטות בו ואמר לה דברים, בכל פעם שהיא מתבוננת במראָה היא רואה אותן. זה לא העיניים שלה שתקועות לה בחורי הגולגולת, אלא העיניים של אלמה. ואלמה לא הניחה לה לשכוח זאת. פתאום העפעפיים מצמצו קלות. או נעו באופן כמעט בלתי-ניתן להבחנה, אבל בכל-זאת. או שרק נדמה לה לרותי קרייטמן שמצמצו. היא ידעה שמותר לה לשאול את הרופאים, להתעניין בפרטים החומריים, הטכניים. היא חשבה לעשות זאת, אבל מיד תהתה מה הטעם ולמה לה כל המשחק הזה.

            נכנסה לחדר אחות עם קוקו אסוף ועם עיניים חומות, משדרות טוּב וקשיחות בעת ובעונה אחת. היא אמרה שלום מחויך, או רק מנומס, ובדקה את הטפטוף הדק של החומר באינפוזיה.  

            "את הבת של שרה קריימטן?" שאלה האחות ושלחה חיוך שהשתדל להנעים את המעמד.  

            "כן. אני הבת של שרה קרייטמן…" ענתה הצעירה בקור, "אבל יש לי גם שם משלי. קוראים לי רותי."

            "יש לך את העיניים של סבתא שלך…" האחות שוב חייכה. 

            "תודה, תודה."

 

היום בבוקר אמא סיפרה לי שהיא נוסעת לכנס חשוב. אוּף! עוד פעם. זה בצרפת, בפריז. אמרה שהיא נוסעת לשבוע שלם ובנוסף לכל זה אבא קיבל מילואים בדיוק לאותו זמן אז בינתיים אני אצטרך להיות אצל סבתא אלמה. אמרתי לאמא ששבוע זה הרבה ומה אני אעשה אצל סבתא אלמה שבוע שלם. היא אמרה שהייתה לוקחת אותי איתה לפריז אבל עכשיו כבר מאוחר והיא ואבא לא ידעו על המילואים האלה ושהיא תתקשר כל יום בלה בלה בלה. לא רוצה ללכת לסבתא אלמה. שבוע שלם! אוף!!!!!!!!!!!! אולי זאת הזדמנות טובה שתכירו, שרה קרייטמן אמרה, שתתקרבו קצת. אני מקווה שהיא תתקשר מספיק מפריז ושאבא יתקשר גם. אחרי זה סתם היא המשיכה בשביל לרצות אותי, אם הייתי יודעת מראש הייתי מוצאת סידור אחר בלה בלה, אפילו מוותרת על הכנס בלה בלה בלה. אין שום היגיון בזה. קודם שמעתי אותה בטלפון, זה כנס חשוב מאוד לקריירה של הספרים שלה בגלל הספר שתרגמו לה עכשיו לצרפתית. היא לא הייתה מוותרת, אני יודעת.

 

"המצב שלה לא כל-כך טוב, את יודעת… אמא בטח סיפרה לך, כן?"

            "זה בסדר… כמה נשאר לה?"

"אה… לא יודעים. אולי שבועות, אולי ימים. אמא שלך דיברה השבוע עם הרופא. את רוצה לדבר איתו?"

            "לא, אין שום צורך. ימים, שבועות, זה אותו דבר. ברור שעוד מעט זה נגמר."

            האחות המשיכה בענייניה ורותי קרייטמן שאלה, "היא כל הזמן ככה?"

            האחות נתנה מבט מוזר בבת של הסופרת הנודעת ובו בזמן השתדלה להצניע את המחשבות שוודאי כבר היו פרושות לה על הפנים. "עוד קורה שהיא פוקחת עיניים לכמה רגעים ושוב עוצמת. אמא שלך חושבת שהיא עדיין מבינה מה קורה, אי-אפשר לדעת. אם יהיה לך מזל אולי… טוב, אם את צריכה משהו את יכולה לגשת אלינו לדלפק."

            "תודה, רק אשאר איתה עוד קצת, זה הכול…"

            האחות עזבה את החדר.

 

מחר אמא נוסעת לצרפת. אני לא רוצה להעציב אותה. היא מתכוננת, היא מתרגשת. שאלה אם הכול בסדר ואמרתי שכן. אבל לא רוצה לנסוע לסבתא אלמה. היא נחמדה ופתאום… אני לא רוצה לעשות צרות, לא רוצה להרוס לאמא ולא רוצה לנסוע. אוף! אוף!!!! אוף!!!!!!!!!!!!!!!!

 

"שמעת, אלמה? הם אומרים שכבר לא נשאר לך הרבה זמן. אז הנה, הבאתי לך שוקולד. זה שוקולד מיוחד, טעים, שוקולד טרי. אל תשאלי כמה עלה לי. לא חסכתי עלייך. אני אוציא לך אחד שתריחי לפחות. שנייה… נו, לא צריך להתנפל… (רותי קרייטמן הסתובבה לרגע לאחור). הנה תריחי, תריחי טוב, זה האחרון שלך. אין כאלה במקום שאת הולכת אליו. אולי יש אחרים, אבל כאלה בטוח שאין."

רותי הצמידה את הוורד החום אל הנחיר הפנוי מצינור. כמה שנים שהשתיים לא התראו? מאז אותו ביקור בקיץ הרחוק ההוא סירבה לראות את סבתה, אבל מספר פעמים ראתה אותה בכל-זאת, והשתדלה מאוד שלא להביך את שרה קרייטמן בחברה. בחודשים האחרונים אמה הפצירה בה לבקר את אלמה, אמרה שכרגע ייתכן שאינה רואה זאת כך, אבל זה עשוי להיות חשוב גם עבורה. צריך לדעת לשחרר לפעמים, ויש כאלה שעוד יותר מאחרים. החיים קצרים בצורה מפתיעה והזדמנויות מבוזבזות אובדות לנצח.

רותי קרייטמן לא הגיבה לשידולים של אמה. עכשיו הגיעה לביקור.

 

היום סבתא לקחה אותי לקפולסקי. היא קנתה לי עוגת גבינה ושוקו חם והתחילה לשאול על הלימודים. היא ניסתה להיות נחמדה ושאלה אם יש לי חברים בבית-ספר. סיפרתי לה על מורן ועל מאיה. היא צחקה שאני בוחרת את החברות שלי באות מ' ואמרה שאני צריכה להיזהר מאנשים. לפעמים הם רק נראים נחמדים, אבל בפנים הם יכולים להיות חיות טרף. סבתא אלמה התלבשה יפה לקפולסקי ועשתה תסרוקת. חשבתי שנהיה לבד, אבל אז חברות שלה התחילו להגיע עם תסרוקות גבוהות עטופות בעננים של בשמים מתוקים (לא טריים)… וגם חבר אחד הגיע והיא הציגה אותי לפני כולם. וכל החברות שלה: האוצר הקטן, בונבון, מתוקה… מרים אמרה לי, תראי איזו מתנה יפה קיבלת מסבתא שלך. לא הבנתי מה היא רוצה ממני והיא אמרה שלא כל אחת מקבל עיניים כאלה. ושאני לא צריכה לקבל את זה כמובן מאליו, שאפילו אמא שלי לא קיבלה עיניים כאלה. מישהי צחקה ואמרה שאני צריכה להגיד לסבתא תודה כל פעם שאני מסתכלת במראה וכל פעם שאיזה בחור יתהפנט לי בתוך העיניים. ביקשו ממני לעמוד וצחקו, איזה יופי של שיער, יופי של שיער יש לך, עד התוּחֶעס הוא מגיע לך. אחר-כך שאלו על אמא, והתחילו לדבר על שרה קרייטמן הסופרת הגדולה בלה בלה בלה, וסבתא התגאתה שהיא עכשיו בכנס הגדול שעשו לה בפריז במיוחד לכבודה ולאט לאט הן עזבו את העברית ועברו ליידיש ולפולנית ואני נשארתי בתוכם עם העוגת-גבינה. כמה שסבתא נראתה מאושרת. כאילו עשו לה מסיבת יום הולדת. לא נראה לי שסבתא באמת שמחה שבאתי, חוץ מזה שיכלה להראות לחברים שלה את האוצר הקטן הבונבון שלה. אחר-כך הן דיברו עלי, זה היה ברור לפי הפרצופים ולפי הרמזים. אני ילדה, לא טיפשה. הנה אלמה קוראת לי, אולי זאת אמא בטלפון. ביי…

           

"אולי יכולנו להיות חברות טובות…" אמרה רותי קרייטמן והריחה את השוקולד בעצמה, "הנה אני אוכל את זה בשבילך… את יודעת, בזמן האחרון נראה לי שהיינו יכולות להיות חברות. אולי לא טובות, אבל חברות. אני לא שונאת אותך מאוד אז אל תדאגי."

            אחד האחים עבר במסדרון והצעירה הסתובבה והסתכלה בו חולף בדלת.

 

סבתא מספרת לי דברים. אני מקשיבה בנימוס. לא יפה להפריע בדברים כאלה, אבל אני כבר רוצה די, שהיא תפסיק, די עם כל זה, די מה שהיה שם, הבנתי כבר, הבנתי. אני לא אומרת כלום והיא רק ממשיכה וממשיכה. יש דברים שאת צריכה לדעת, יש דברים שאת צריכה לדעת, אמא שלך, מה אמא שלך יודעת, לא יודעת כלום ולא מבינה כלום, סופרת גדולה… זה מה שאמא התכוונה כשאמרה לי שנכיר יותר טוב? למחנה קיץ היא שלחה אותי? נמאס לי מהמחנות ומהכול. אמא נשמעה כל-כך שמחה מפריז. לא אמרתי לה כלום. אני פוחדת שאחלום על זה בלילה, שיחזרו לי החלומות המפחידים.

 

"זוכרת שאמרת לי שיש דברים שאני צריכה לדעת? אז אני כבר יודעת. אין לך מושג כמה אני יודעת… כל השמות שאמרת לי זה רק מסלול קטן שאני מכירה. הייתי שם, אלמה. הייתי שם שש פעמים, היית מאמינה? עכשיו אני ממש מוכנה. את יכולה לספר לי הכול אם את רוצה. דברי, אלמה, עכשיו זה בסדר גמור… אם את רוצה אני יכולה לספר לך דברים שקרו סביבך ואפילו לא התקרבת לדעת. ידעת אלמה שליד המחנה שלך יש פאב יפה מ-1918. הפאב הזה לא הפסיק לפעול אף פעם, ואני ישבתי בו. גם כשהיית שם אנשים ישבו בו ושתו את אותה בירה. היינו יכולות להיפגש שם ולדבר… אבל את זוכרת איך אמא התחילה את 'נשיקה מעבר לווילון הזמן'? 'הזדמנויות מבוזבזות אובדות לנצח'… אבל לנו יש עוד הזדמנות, קומי עכשיו ונדבר. את יודעת, היו גם דרכים אחרות להיות סבתא… אולי היו גם דרכים להיות נכדה יותר טובה. אני זוכרת אותך אומרת 'המחנה' 'המחנה' 'המחנה', תמיד מיודע, תמיד ביחיד… יש לך מושג כמה מחנות יש, כמה אני ראיתי? אולי תקומי לרגע שנוכל לדבר קצת?"

 

כל היום לא יצאנו מהבית. ראיתי טלוויזיה עד שסבתא באה וכיבתה לי באמצע התוכנית. היא אומרת שלא בריא לילד כל-כך הרבה טלוויזיה. אז היא הביאה לנו כוס תה וביסקוויטים והמשיכה לספר לי דברים. היא הביאה אלבום והראתה לי תמונות של כל מיני אנשים וסיפרה מה קרה לכל אחד ומה קרה למשפחה שלו. אלה כל הראש שלהם מלא באנשים מתים, ואני גם הראש שלי כבר מתחיל להתפוצץ. אני מנסה לא להסתכל באלבום והמזנון ממול מלא בונבוניירות. במקומה הייתי מכבדת אותי במשהו. במקומי לא הייתי לוקחת. נראה לי שהכול מקולקל, אבל מה זה משנה. נראה לי שגם השכל של סבתא התקלקל לה במחנות, אולי נשאר בתוך הקרון או איפה-שהוא ביער. אבל כמו שהיא אומרת, מי שלא היה שם אף פעם לא יבין. יש דברים שאף אחד לא יודע ושאף אחד לא יכול להבין, כי מי שלא חווה את זה על הבשר שלו לעולם לא יבין מה קרה שם… אמא שאלה אם הכול בסדר. לא רציתי לספר לה שאמא שלה סוגרת לי את הטלוויזיה ולא מפסיקה לדבר ולספר. עדיף שהייתי נוסעת עם אמא לפריז. היא כן יכלה לבדוק על כרטיס. נראה לי שהיא רק לא רצתה הפרעות. הייתי נשארת במלון. הייתי רואה טלוויזיה, הייתי קוראת, מה כבר היה קורה?

 

"אלמה, את זוכרת את קלרה? היא היתה שכנה שלך וחברה שלך, קומה שנייה בבניין מספר 15, את זוכרת? היא שאלה עלייך. אמרה שהעיניים שלי מיד הבהילו אותה, שהיתה בטוחה שלא שרדת. היא שמחה לשמוע שאת חיה. היא התחתנה עם קצין גרמני גבוה וקראה לאחת הבנות שלו אלמה. היית מאמינה? היא לא סיפרה לו למה. היא סיפרה לי על הטיולים שלכן, הראתה לי את אוסף הבולים המשותף שלכן… למה דווקא פרפרים, אלמה? קומי, תגידי לי, למה דווקא פרפרים?"

            המוניטור התחיל לצפצף ורותי נרתעה לרגע לאחור. 

 

עוד פעם קפולסקי. היום באה רק חברה אחת עם תסרוקת גבוהה. ישבתי כמו מטומטמת עם העוגת גבינה והקשבתי שעתיים ליידיש ופולנית. מדי פעם, את בסדר? רוצה משהו? העוגה טעימה? אמרה תאכלי, תאכלי, תיהני, את צעירה, מה את יודעת על החיים? לנו לא היו שם עוגות גבינה… שָׁם, את יודעת, איפה שסיפרתי לך. החברה שלה פערה עיניים. היא לא אהבה איך שסבתא מדברת, וסבתא התעקשה, היא צריכה לדעת, היא צריכה להבין, מה קרה? החברה שלה ניסתה לשנות נושא. כמה שאתן דומות, את יודעת. בטח כשסבתא שלך הייתה קטנה היא נראתה ממש כמוך. סבתא צחקה שהיא הייתה יותר יפה, ואמרה שהיא צוחקת. מה אכפת לי. ואחר-כך עוד איזה שעה ביידיש. אוף! אוף! אוף! אמא, לא היית צריכה לנטוש את הבת שלך באמצע פולין. אתמול במחנה, בלילה, אחרי שסבתא נרדמה נכנסתי לחדר הקטן ומצאתי את הספרים של אמא בערמה בפינה, כאילו מוחבאים. רציתי לקרוא קצת, אבל ישר ראיתי שהיה קשקוש על השם של אמא. אגואיסטית קטנה, היה כתוב שם עם חץ לאיפה שהיה השם של אמא. גם בפנים היה כתוב על הדפים והיו סימנים וחיצים: מה את יודעת על אהבה? ככה היא כתבה ליד דיאלוג רזה וארוך. פעמיים ראיתי שליד המילים 'עיניה הכחולות' אלמה כתבה – קנאית קטנה! ככה היא כתבה וציירה עיניים. הקווים כמעט קרעו את הדף. במקום אחר ראיתי שכתבה המפונקת הקטנה שלהם, במקום ללטף אותה כמו צמר גפן תכינו אותה לחיים. החיים זה לא צמר גפן, סופרת גדולה? טיפשה קטנה!… כמה פעמים, כשאמא הייתה עצבנית היא קראה לסבתא – המשוגעת. היא השתדלה לא לדבר ככה לידי, אבל שמעתי. פעם היא אמרה לאבא, היא שונאת אותי על זה שאני חיה את החיים שהיא הייתה צריכה לחיות. אבא אמר לה רק בואי ובטח חיבק אותה, לא ראיתי. לפעמים יש קשקושים על דפים שלמים. החזרתי את הספרים לערמה וברחתי למיטה.

 

המוניטור הפסיק לצפצף וחזר להבהוב הנורמלי שלו. רותי קרייטמן לקחה בשתי אצבעות ורד של שוקולד ונגסה בו. "תראי אותך, אלמה," אמרה, "את כמו בובה מקומטת מפלסטיק…"

 

אני שונאת אותה. אני שונאאאאת אותה!! באמצע האוכל היא קמה ואמרה שראתה כינה הולכת לי על הראש. היא קמה וצעקה עלי שאעמוד בפינה, שלא אדרוך על השטיח ושלא אצמד לווילון ורצה לחדר. את הסדינים שלי היא תלשה מהמיטה והכניסה לתוך שקית גדולה וקשרה חזק וזרקה ליד הדלת. אני שונאת אותה! אחר-כך אמרה לי את מלוכלכת, כינים לא יהיו אצלי בבית כינים לא יהיו אצלי בבית אני לא אתן לזיהום הזה להיכנס אלי הביתה. זאת אני הזיהום שנכנס לה לבית. אמרה שאי-אפשר ככה, או שאסתפר עכשיו ואזרוק מעל הראש שלי את כל הכינים, או שאלך עכשיו. אמרתי לה שאין לי לאן, שאמא בפריז ושאבא במילואים. היא אמרה אז נזרוק את הכינים לפח, תתקלחי יפה, נחליף לך סדינים חדשים ונזרוק את המזוהמים, ואז תוכלי להישאר ומחר נלך לקפולסקי. אני שונאת אותה! קיוויתי שאמא תתקשר באותו רגע, אבל היא לא התקשרה כל היום. דווקא היום. ברחתי. הסתובבתי ברחובות. מישהו בגינה אמר לי ילדה למה את בוכה והתקרב אז ברחתי. כשהתחיל להיות חושך חזרתי לבית של אלמה. אני לא אקרא לה יותר סבתא, בחיים לא, בחיים. חשבתי שהיא נרגעה כשבאתי, אבל היא ישבה במטבח עם המספריים על השולחן וחיכתה. כשהיא פתחה לי את הדלת היא שאלה – נו, החלטת? את נשארת עם הזיהום או מתנהגת כמו ילדה טובה? היא העמידה אותי באמצע המטבח ורצתה לגזור. אמרתי לה לא, אז היא אמרה לי בסדר תגזרי את. גזרתי קצת ועוד קצת ובכיתי. היא חטפה ממני את המספריים. אמרתי לה לא הרבה, לא כל-כך הרבה, אבל היא גזרה בלי חשבון. בכלל לא היה אכפת לה שבכיתי, לא היה אכפת לה כלום. רק הנה הזיהום הולך הנה הזיהום הולך, היא גזרה לי הכול! הכול!!!! היו לה על הידיים שלה כפפות של שטיפת כלים. בגלל הזיהום. הסתכלתי על השערות הארוכות על הרצפה ולא ראיתי שום כינים ושום ביצים של כינים. שקרנית, אלמה שקרנית, אני שונאת אותה. את כלבה משוגעת סבתא אלמה, את כלבה משוגעת אלמה. אני שונאת אותך, שונאת!!!!!!!!!!!!!!!! נו, שאמא תחזור כבר, שתתקשר, דווקא היום אף אחד לא התקשר, אני רוצה למות, אני רוצה למות, שהלילה הזה לא ייגמר, שהבוקר לא יבוא, שהכול יהיה כאילו לא קרה כלום, שאני בכלל חולמת, אני יודעת שאני לא

 

פתאום עוד תזוזה קטנטונת בעפעפיים. והנה העיניים האלה נפקחות. מסביב צהוב עכרורי וזקן, ובפנים אותו כחול קר.

רותי קרייטמן נעמדה מעל סבתא אלמה. העיניים נותרו פקוחות, בלי שום מבע, רק אותה התעלמות מרושעת.

"את מזהה אותי, אלמה?" שאלה הצעירה, "באתי לבקר אותך… אני רותי'לה הקטנה… תראי איך הסתפרתי יפה בשבילך. עשיתי את זה היום במיוחד בשבילך, את אוהבת את זה?"

הצעירה העבירה את כף ידה על שדה הקוצים הכרותים שעל ראשה ושלחה חיוך יפהפה אל עומק הבהייה.

            "זאת הפתעה יפה? מוצא חן בעינייך? לא, אל תעצמי את העיניים. עוד לא. אני רוצה שתסתכלי עלי, אני רוצה שתביני שמי שלא היה שם, שמי שלא הרגיש את הדברים על הבשר שלו אף פעם לא יבין. את יודעת, אלמה, אני חושבת שאני מתחילה להבין. אני כבר יודעת כל מה שאפשר לדעת על שָם, אני יודעת הרבה יותר ממך. זה לא כזה קשה. אל תעצמי את העיניים, עוד לא. אני רוצה שתראי עוד משהו קטן. את זה לא עשיתי היום, ולא עשיתי במיוחד בשבילך, אבל את חייבת לראות את זה בצורה מסודרת. אני מצווה עלייך לא למות לפני שתראי את זה! יופי… ילדה טובה אלמה."

            הצעירה הרימה את השרוול האוורירי מעל המרפק והניחה את האמה המקועקעת באוויר, אל מול העיניים הבוהות בכחול. "תסתכלי טוב," אמרה ואגרפה את האמה החשופה, "את מזהה את המספר הזה, אלמה? אני רוצה שתסתכלי טוב. את מזהה את המספר הזה?"

אחרי די זמן הפשילה רותי קרייטמן את השרוול וחייכה אל פני הפלסטיק המאירות בכחול. לפתע נכבו הפנסים ושוב הזכירו את אותה תרנגולת שחוטה אי-שם בילדותה של רותי קרייטמן.

העלמה קרייטמן נישקה את סבתה על מצחה. "שלום סבתא אלמה," אמרה ועזבה את חדר מספר 10 בצעדים מדודים. 

* הסיפור ראה אור לראשונה בכתב העת "מטען" בעריכת יוסי גרנובסקי
כמו כן ראה אור באנ.אר.ג'י, בבלוג הספרותי של רן יגיל:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=2089

5 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    היי יחזקאל יקר, אחי לסדרה ולבית. אקרא בלילה, רק רציתי להגיד לך תודה גדולה שבאת לשמוח איתי, זה ריגש אותי מאד. חיבוק חזק להצלחה.

    • איריס אליה כהן

      קשה. סיפור קשה, יחזקאל יקר. אני ממש תוהה מאיזה מקום הגיע. ודווקא אליך. אבל בלי שום קשר, כתוב מעולה, ונקרא, כמו שכתבה גלית, בנשימה אחת.

  2. יחזקאל,
    קראתי הכל בנשימה אחת, חיכיתי להתגחות הכינים ונדהמתי מהחולניות של רותי בסוף

    גלית

  3. העיניים השקופות המסמנות את התמימות הילדית היו גם עיניי סבי.
    בא לי לצעוק על אותה רותי, על התבכינותה, זה לא אמין. שבוע אחד של סיוט, לעומת 18 שנים שלי.
    וכן, לא מצליחה להתחבר לכעס ללא מורכבות (למשל הסתבכות ברגשות האשם המחוברים להם בטבור). קצת קילבילי בשבילי.
    אני סתם מקנאה בה 🙂

  4. היי יחזקאל,
    קראתי את ספורך הוא די חזק ,מזכיר מאוד את ספורה המצמרר של סביון ליברכט "כריתה" שבו הסבתא מספרת באכזריות את שערות ראשה של נכדתה(כורתת ממש) תוך שהיא נזכרת בכינים הזוחלות עליה במחנה הריכוז
    כמו כן הוא מזכיר לי את "הקיץ של אביה" של גילה אלמגור, שבו האם המעורערת מגלחת באכזריות את שערות ראשה של בתה אביה, בגלל הכינים שהזכירו לה את מחנה הריכוז (סצנה חזקה גם בסרט)
    והנה אתה מתכתב עם שתי היצירות המופלאות האלו גם יחד, מוסיף בספורך אלמנט מצמרר יחודי נוסף משלך -המספר.
    תמיד טענתי שהשואה הינה ארוע טראמטי מכונן בזכרון הקולקטיבי שלנו ובזכרון האישי אצל כל יהודי ,ארוע המגדיר את זהותו מחדש כאדם, כיהודי וכישראלי.
    יפה טיפלת בנושא בסיפורך. אהבתי גם המבנה המיוחד שלו ,השזור עבר והווה ,קול ילדי וקול בוגר
    שבוע טוב שיהיה

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים