כיעורי נדל"ן ביפו?

ביום שישי האחרון שוחחתי עם אימי כהרגלי בקודש. היא סיפרה לי על שיחה שהייתה לה עם אחד מדיירי הבניין שבו אנחנו גרים מזה שנים ארוכות ביפו. "פלוני (איש עסקים ידוע ומכובד מיפו) מתכוון להביא עבריינים לגור בבניין כדי שכולנו נברח מכאן!" כך נאמר לה בדאגה. מעבר למידה לא מועטה של כעס על הסגנון האפשרי של התנהלות הדברים – אף שמדובר כמובן רק בשיחת שכנים – האמירה הדליקה אצלי נורה אדומה; לא בשל בני אדם כאלה או אחרים שיוזמנו-כביכול לגור בבניין מגורים קטן ביפו כדי לספק תאוות עסקיות, אלא בשל חומרת הדברים מבחינות כמו יחסי עסקים בני-אדם, שיטות אלטרנטיביות בסמטאות החשוכות ובחללים האילמים של העיר והנדל"ן ובעיקר דאגתי מנערוּת לשלום משפחתי.   

      מדובר בבניין לא גדול שהיה ואולי עדיין חלקו בבעלות "חלמיש", חברה לניהול בנייני הדיור הציבורי המתפרק. כעת, במסגרת ההתפרקות ובמסגרת תוכנית פיתוח (של עיריית תל-אביב?) נמסר המקום ליזם, שלא מתכוון לשפץ מן הסתם, אלא להרוס את המקום ולבנות מחדש. להבנתי, על פי פיסות מידע שזרמו אליי, אל היזם חבר איש עסקים מכובד מיפו, שלו שאיפות ותוכניות ברורות גם לגבי הפינה הזו ביפו. הועבר לי שהוא כבר רכש שתיים מהדירות ופועל לרכישת דירות וחנויות נוספות. אין בעיה כמובן עם עסקים ועסקאות כל עוד נעשים באופן לגיטימי ומקפידים בכבוד בני האדם, גם הפחות חלשים והיותר אילמים שבהם.

      אני רוצה להאמין שהאמירה "פלוני מתכנן להביא עבריינים לגור בבניין כדי שכולנו נברח מכאן" מקורה באי הבנה של מישהי בשרשרת המידע, אולי אפילו בפחד של הדיירים עצמם, ואינה מהווה ביטוי אמיתי לאופן התנהלות הממשי של הדברים. יחד עם זאת, עצם האמירה מצביעה על מציאות בעייתית ומטרידה. הואיל מדובר במשפחתי אני מוטרד שבעתיים.

       הדירה בה אנחנו מתגוררים הינה דירת הדיור הציבורי שרכשנו לפני שנים אחדות במאמץ עילאי משותף של האחים והאחיות, שהתחילו כולם מנקודת מוצא של היעדר חומרי גמור ולא כולם עזבו נקודת מוצא זו. הבעלות על הדירה נקנתה בתוך חלון הזדמנויות של אחד הניסיונות הממשיים המועטים של המדינה לאחרונה לעשיית צדק חברתי. אני תוהה על המשמעות האמיתית של הצדק החברתי במקרים רבים; מה קורה אחרי שדיירים חלשים רכשו דירות שכבר שילמו עבורן עשורים שלמים, במפגש עם היזמים ואנשי התוכניות והשאיפות. אני תוהה כמה כבר איבדו את הנתח היחיד – או מהנתח היחיד – שהשיגו בדם חייהם.

      אימי כבר סיפרה לי על ניסיונות לפנות אליה מטעם היזם ומטעם המשקיע למכירת הדירה, גם בדרכים עקיפות, למשל דרך אישה בת המקום שהפכה לתועמלנית נלהבת. אבל אימי לאן תלך? לא מדובר באשת עסקים ולא באדם שמדברים אליו מילים כמו "כדאי לך למהר כי יש עכשיו כסף נזיל", אלא באישה אלמנה ולא בריאה שגידלה לבדה ששה ילדים במקום הזה, ותמכה במשפחה שהיא לה פרויקט חיים, וזהו המקום שהוא מרכז הפרויקט הזה. היא הודיעה שהיא לא מעוניינת למכור, וברור שהלחץ יימשך.

       אם אימי, מעבר להימצאות של כולנו לצידה, נמצאת במצב חוקי סביר בתוך המצב, אני תוהה על שכנה אחרת; מעל שלושים שנה דיירת הבניין במסגרת הדיור הציבורי, מעל שלושים שנה קמה בשש בבוקר, יוצאת לעבוד בניקיון וחוזרת בלילה בגב הולך ונכפף. גם היא לבדה תמכה במשפחה, בילדיה וכבר בילדי ילדיה. שנים ארוכות שהיינו פוגשים אותה, עומדת בחלון ביתה, מקדמת בברכה, עם חיוך בקצה הסבל. "מה שלומך מזל?" "ברוך השם. מה שלומכם אתם? שאלוהים יברך אתכם". עבדה, תמכה במשפחתה בכל הכוח הנגמר, וישבה ישבה את חייה בחלון. מה יעלה בגורלה של מזל כעת? אני מנחש שתקבל מ"חלמיש" כבר בקרוב (בתיאום עם הגורמים הפועלים?) מכתב הוראה לפינוי עד תאריך זה וזה. והשנים? שנים שנים, לא מעניין, לא בישראל של היום, לא ביפו, ולא אַת מזל, אולי מישהו אחר פעם אחרת, שלום שלום. לדבר היום על זכות מוסרית זאת בדיחה עצובה, אבל זכותה המוסרית של מזל לסיים את חייה במקום שהיא שייכת אליו; אני תוהה איפה היא תהיה בעוד שנה או שנתיים.

       אשר לעצמי, הבניין הזה והמקום הזה, זה הבית היחיד שלי. באמירה מעולם הספרות אני יכול לומר – יפו, והפינה הזאת ביפו, היא מקונדו שלי. זה הבית שבו מצוי מרכז חיי, בו מתרחשים אירועים שונים בסיפוריי שנכתבו ושנכתבים ואני מקווה שעוד יכתבו. אולי בדומה למזל, זה המקום שאני רוצה לחיות בו, לכתוב בו ולמות בו. איזה ערך יש לזה מול המכבש המתקרב ומעלה, אולי בטעות, ריח של התנהלות אחרת. אני לא יודע, למרות שאני מבין היטב את רוח התקופה. אני מדמיין לעצמי בחצי אירוניה מצב גרוע במיוחד מבחינת המציאות של חיינו וטוב במיוחד נגיד מבחינת ההצלחה הספרותית שלי, וחושב על השלט שיום אחד תוכל לכתוב העירייה על הבית: "כאן גדל וגר וכתב פלוני זה וזה, עד שבשלב מסוים הועף מהמקום בשל פרויקט שפלוני אחר, עשיר ומכובד יותר, הגה בשנה זאת וזאת".

אולי המחשבות המיידיות קשות יותר כיוון שאותו איש עסקים מכיר את משפחתי וגם אותי מזה שנים, אף שאולי אינו ממש זוכר. בעבר היה לו בית עסק ידוע בקרבת מקום, ולעיתים הוא אף העסיק את אבי, אז לפני שנים, לפני מותו. אני זוכר את אבי לוקח אליו תבשילים שהכינה אימי למשרד בית העסק דאז שהשקיף על הבניין בו אנחנו גרים. האם זאת הייתה אכילה בצוותא של ידידים? אולי מתנה לגביר המכובד של האזור? הדברים לא לגמרי ברורים כרגע. ויש גם דבר משמעותי נוסף בקשר שלי למקום, שאיני מדבר עליו, אבל גם הוא ידוע לאותו האיש.

באיזשהו מקום אולי הייתה לאיש גם השפעה על מהלך חיי. אחרי מות אבי סיימתי את לימודיי בחיפזון ובבקשי, כאח בכור, לדאוג למשפחה הגעתי כדבר ראשון למשרדו בבית העסק וביקשתי שיעסיק אותי. הוא הסביר לי שהפועלים הם בני דת מסוימת, אחרת משלו ואילו אני מדת שלישית, וגם ככה יש מתחים וזה לא ממש מתאים. מצאתי את דרכי לעבודה בבניין, שיפוצים ועבודות עפר. את דבריו קיבלתי כלשונם. בעיני הילד שהייתי הוא נתפס כאדם מכובד מאוד (אפילו הייתי אצלו בביקור בביתו), וגם כעת, אף שעיניי התבגרו והשתנו וגם העמיקו ראות, הוא עדיין נתפס בעיניי כמכובד, וגם כאיש עסקים מצליח כנראה. אני תוהה מה יתגלה עכשיו מתחת לדמות הזאת הזכורה לי מילדותי, כלומר בעימות אפשרי בין היבט אנושי להיבט כלכלי-עסקי. ודאי שקיים סיכוי שאופתע לטובה, והדיבורים והרוחות שעולות הם הבל ורעות רוח, והמציאות הרבה יותר פשוטה ואולי אפילו נעימה.

         בכל אופן, נכון לעכשיו, אני מודאג, מודאג מאוד. מתוך הנחה, נכונה או לא, שמרבית האוחזים בעט אינם נמצאים על פי רוב בעמדה הזאת, הנלחצת, בתוך המצבים מהסוג האמור, אני רואה גם חשיבות להעלות את הדברים על הכתב ולהביאם לידיעה ציבורית. אני כותב מתוך התמקדות ודאגה הזכורים לי מימים קשים מאוד, ובתקווה לטוב.

                                           יחזקאל רחמים, 22 ינואר 2008

·                        ולמתעניינים, רשימה שפרסמתי בעבר על האזור:  
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1121&blogID=97

·                         וגם סיפור שמתרחש בחלקו בסלון הבית ביפו: http://www.latet.org.il/Index.asp?ArticleID=571&CategoryID=195&Page=1