בננות - בלוגים / / צִיפּוֹ… קטן
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

צִיפּוֹ… קטן

 

הגבר הבוער נעמד מול השער הנעול. הוא לא היה מגולח. בתוכו השתוללה סופת ברקים. להירגע, להירגע, עכשיו להירגע. הוא ניגש לצלוח את הענן הכבד שרבץ מעליו כבר יותר משנתיים. הוא הסתכל על המקשים שלצד השער וניסה להתמקד. זה, יש לו את הדרך שלו, את הדרכים שלו, לחשוב, לחיות, להיות. אם צריך לשלם מחירים הוא ישלם, כל מחיר הוא ישלם! עדיין מכאיב לו שההיא, המטומטמת, גובה ממנו ומכל הסביבה כאלה מחירים מיותרים עם השלכות הרסניות. אף פעם לא הבין איך אנשים מבזבזים כל כך הרבה אנרגיית חיים על הרס כל כך עצוב. זאת מבזבזת את הכוח שעוד נשאר, הכוח ששייך גם לתינוקת הקטנה שזכתה להביא לעולם במרמה. אבל לא חשוב, כבר למד לקבל שיש בעולם גם דברים כאלה, טרור חודרני בחסות החוק. כל פעם מחדש מנופפת ההיא לעומתו בבית המשפט שלה כבאקדח, כבסכין שחיטה. שום חיה לא דוחפת כך את המקל אל לב לבו של הכאב, אל פצעי עוניו הארור.

            כבר למד לחיות עם עוניו, למד גם לקום מתוכו, לעשות, אפילו קצת להצליח, עכשיו מול ההיא ושותפיה אולי כבר מאוחר, אולי הכול אבוד מראש. ידו נגעה במקשים שלצד השער. עוד תבוא המשטרה, עוד תשב בכלא אתה, אתה תראה. עוד אשכור לי עורך דין שיזמבר לך את הצורה, תשב בכלא, כמו שמגיע לך, כמו לכל גבר חסר אחריות. איזו אחריות נבלה? מה את יודעת על אחריות? חה-חה. שתבוא המשטרה, שכבר אשב בכלא, הכול עדיף על העלבון הזה, יא מנוולת! נעליים על פנייך! על פנייך ועל פני שופטת העליון. כוּס אוֹחְ'ְת אַבּוּכִּי גם את, איזה עולם ואיזה חיים ארגנתְ לנו, אַת ופירמידת הרשע הארורה שמתחתייך, ארגון טרור עטוף גלימות של צדק-ערפדים. כנופיה שנלחמת על זהותה הצחה ועל הנאורות היפה שלה, ובינתיים רומסת תחת טלפיה ושופכת דם.

            אבא תחת איומים הוא לא יהיה. מוטב לו כבר שלא יהיה בכלל. כל חייו עד כה חתר להשיג לעצמו קצת חופש שאף פעם לא היה לו (הוא לא בן של שופטת זה…). ועכשיו תראה, איזו מלכודת כּוּס חמוצה, משפטנית-חזירית, תאבת נקמת נשים דחויות. כזה יופי זכתה במרמה להביא לעולם, ובאיזה כיעור מרחה את היופי הזה.

            הוא צריך ללחוץ על המקשים את הקוד, צריך להיכנס, יש לו דרך משלו, יש לו דרכים משלו. אבא תחת עינויים הוא לא יהיה, נקודה. לא עינויים שלה ולא עינוי דין. ולעזאזל כל התרבות הצדקנית, האלימה, שבה הוא חי. מי בעד חיסול הטרור הפמיניסטי ירים את ידו! מי בעד חיסול הטרור הפמיניסטי ירים את ידו! מי בעד חיסול… אבל עכשיו די. הוא התעשת, התנער בכוח מן הכעס על העוול הנורא שעשתה לו מפלצת הרחם האנוכי. נזכר בקוד המדויק. הרבה זמן לא היה כאן. אולי הרבה מדי. ברח מהגופרית החמוצה שההיא מפיצה לכל עבר ובמיוחד לעברו, האישה שילדה את בתו, שמסרסרת בקטנה לצרכיה יד ביד עם בייניש וכנופייתה, נעליים על פנייך ועל פניה. טובת הילד? חה-חה! הילד, איזה ילד? אם היו יכולים ואיש לא היו רואה היו רותמים גם את "הילד" לעגלת מלחמת הזהות שלהם, מכים בו בשוט וזורקים אבנים. זה הרי מה שחשוב באמת. לא על הילד אתם נלחמים, כלבים נאורים! איזו טובה זו לילד לגדול כשאביו מתענה בעבורו תחת שוטים ועקרבים. לא טובה ולא נעליים.

            הקיש במהירות את הקוד והדלת זמזמה לו: הנה אני נפתחת, בוא עבור את הקו שזונת-בית-המשפט רוצה למתוח על הקיום האבהי שלך. נעליים על פנייך. נעליים על פנייך. ים-יבשה. מותר להיות אבא, אסור להיות אבא. אבא עשיר, אבא עני. אבא טוב, אבא רע. הקיום הזה לא שייך לכלכלה ולא לחוק אלא למוסר ולרגש, ושום משטרה לא יכולה להיכנס למקום הזה, ושום שופטת לא יכולה, ושום גבול לא יכול להימתח שם. די כבר, די…

            התמהמה מעט עם הידית ביד לפני שפרץ את הקו פנימה, בזהירות, בעדינות. הוא לא בא לעורר מהומה, הוא לא כזה, לפחות בינתיים לא כזה. ההיא, סרסורית המשפט והכסף, רוצה לעשות ממנו קרימינל. היא ושאר העבדים והשפחות של הרוע האלים, החוקי. היא ושירותי הרווחה החד-צדדית שלה, נעליים על פנייך ונעליים על פניהם.

            מישהו הסביר לו פעם: אין בכלל מה לנסות, יבוא הצדק ויחרוט את הדין על בשרך בסכין! מישהו אמר לו פעם: אישה בונה ואישה הורסת. איך לא הבין קודם? וזאת בכלל לא אישה שבחר. נאחזה בו. נפגש פנים אל פנים עם רחם אכזר, חסר רחמים, רצחני (כן, רצחני, משהו בתוכו כבר רוחש). בפעם הקודמת שהגיע עד כאן עוררה המנוולת מהומה. היא חושבת שתמיד זה יהיה כמו שהיא רוצה, מכל דבר רוצה הזונה למשוך הון רגשי הרסני, הרסני לכולם, גם לקטנה, לבתה התינוקת, והרעל הזה לא חדל לנבוע מהפה הארור שבמורד גווייתה.

            פתח את הדלת והשתחל אל תוך המסדרון הצר. חלון גדול, שקוף, משגיח ממול על כל הכניסה למבנה. חדר המנהלת. הוא לא מתכוון לעקוף. הוא לא פחדן ולא אידיוט. אולי בסוף, אם ימשיכו להתנהג אליו ככה, יעשו ממנו כזה, זה הוא שיעשה מעצמו אידיוט כזה גדול שהם לא ציפו בחלומות הכי הזוועתיים שלהם. מוטב אידיוט עם כבוד מאשר סמרטוט שנסחט מבחוץ ונקרע מבפנים. יש גבול לכל דבר, והיא כבר הרבה זמן משחקת בו ובגבולות האסורים. הבטיחה להרוס אותו, בייניש תעזור לה וכך גם כל כנופייתה, והיא כבר עושה נזקים בשוליים, סביב הלב, בלי להבין באמת עד כמה זה יש לו יש את האמת שלו ואת הדרך שלו – פונדמנטליסט. אחרת לא היה מגיע לאן שהגיע, היכן שעכשיו הוא כבר חש את הסכין החותך בגב.

            המנהלת מקשיבה לו במבט בוחן. לא פחדנית זאת, הוא מקווה שגם לא אידיוטית. הוא אומר שבא לראות את בתו. כן, הוא יודע שילדים אחרים לא רואים את ההורים באמצע היום בגן ושזה לא בסדר, אבל בתו לא ראתה אותו כבר שלושה שבועות. אז אם אפשר, אפילו רק לחמש דקות, רק היום, זה חשוב. כן, לילדים האחרים יש הורים בני אדם, לילדה שלו יש אימא שחיה מהאיום על הקיום של אביה, מהסבל של בני אדם שלא באו להרע. כאן הוא לא נתון לחסדיה ולמשחקי השליטה הקטנים-העלובים שלה, לכן רצתה לחסום לו גם כאן את הדרך אל בתו, איימה בעובדת סוציאלית צרת מוח כמו באלה של בייסבול בידיים של מסומם. הוא עוד מצליח להחזיק את לום הכעס שלו, בינתיים בלי להטיח אותו ולגמור עם כל זה.

            הוא בירך על הילדה הזאת מהשנייה שבאה. לא הסתיר שאין לו הרבה בחומר, כמעט שום דבר, שהוא רק בונה את עצמו, אבל אמר שיאהב אותה, אמר שיש לו בשבילה דברים הרבה יותר גדולים מכסף. רק שכח באיזו תרבות מחוריינת הוא חי. האמין למפלצת שהתחפשה מולו לאדם. זאת היא שצעקה לו "מלך שלי! מלך שלי! מלך שלי!" כשהייתה כורעת על ארבע טלפיה להתעבר, זאת היא שעושה כל מה שהיא יכולה כדי לפגוע בו ובשאריות השקט שאולי עוד נותרו בו באיזו פינה. הוא הולך על שפת תהום והיא זורקת אבנים. עם כל אבן היא הופכת שנואה יותר. וכל אבן מקרבת את הקץ. בטח שלא אמר למנהלת במילים האלה. כן, הוא יודע שזה לא מקובל, וכמובן שיעשה כל מה שהיא תחליט. אבל חשוב מאוד שיראה את בתו, וחשוב דווקא היום.

            המנהלת מסתכלת בשעון, המחוגים אצלה בפנים עובדים גם הם. הוא תוהה אם היא רואה קרימינל בהתהוות או אב גזול. כמה הבדל יש כבר בין השניים? הוא תוהה אם היא מבינה לאיזו זירת נקמות יכול להפוך הגן החמדמד שבניהולה. בינו לבין עצמו הוא אפילו מבין בהארת פתאום איך יכול אדם להרוג מישהו שנקשר אליו בקשר של דם או בגזילת זרע. זה ברור, הרי הקרובים ביותר יכולים להפוך גן עדן לגיהינום, ויכולים להזדחל כמו נחשים אל המקום הכי כואב, ולהכיש.

            בסדר תיכנס, המנהלת אומרת, אבל תשתדל לצאת עד שתים-עשרה.

            היא כמעט מצביעה על השעון הגדול שבתוך משרדה.

            יש לו עכשיו עשר דקות שלמות, פי שניים ממה שביקש.

            תודה רבה, באמת תודה.

            הגבר הבוער מטפס במדרגות, חצי-נידון חצי-בן-חורין, שוב חוצה את נהר החומצה שחפרה ההיא בינו לבין בתו. הגננות מרגישות דברים בפשטות. נדמה לו שהן שמחות לקראתו. הנה גם הקטנה מתרגשת. היא  מתחילה לרוץ, מסתכלת לאחור, רוצָה שירוץ אחריה כבר, כמו שהיא אוהבת. וזה, כשהוא רואה אותה, כל ההר המר שמסביב ועליו נמס כלא היה, והמתוק הזה הקטן מצדיק בחיוך אחד את כל המכות שבדרך. הוא יורד על ברכיו, פורש ידיים, היא רצה אל בין זרועותיו להיבלע.

זהו, הוא מחבק אותה עכשיו, הוא מנשק אותה, כל הצריבות שחרץ בו נהר החומצה אינן כואבות עכשיו.

            – רוצָה על הכנפיים של אבא?

            – כֶּה…

            הוא מרים אותה על הכתפיים. הגננת מסתכלת עליה ומחייכת.

            ילד קטֹן ניגש אליו, קורא בתחינה "אבא".

            הגננת מחייכת ולוקחת את הילד ביד, "זה לא אבא שלךָ. זה אבא של ס'…".

            הוא מבין את המנהלת, אבל בכל זאת.

            הוא לוקח את הקטנה שלו על הכנפיים החוצה.

            – התגעגעתי אלייךְ. הוא לוחש לה.

            – היתָתִי אֶיַיִך…

            – אני אוהב אותך.

            – הֶב-אוֹ-תָךְ, היא צוחקת.

            – אבא אוהב אותך.

            – הָ-בֶּה הָ-בֶּה.

            – כן, מותק שלי… אבא אוהב אותך הרבה הרבה.  

            הוא מלטף לה את הראש. מוריד אותה מהכתפיים אליו. היא משעינה את ראשה הקטן על חזהו, כאילו מקשיבה למשהו, כאילו מבקשת להקל, ולרגע באמת אין שום סערות בעולם, אין עולם, וידה מטפסת אל פניו לשחק בזיפים.

            – את יודעת שיש לך היום יום הולדת?

            – כֶּה…

            – את בת שנתיים היום… את בת שתי שנים. בת שתיים.

            – שְתָיִי…

            – כן, יא-בִּנְתִי, כן…

            הוא שר לה בלחש שיר יומולדת לתוך האוזן והיא מקשיבה.

            היא מסתכלת עליו, מחייכת.

            אין עולם, אין עולם, ואין מפלצות קרות שסוחרות ברגשות של ילדים ואבות תחת דגלים של "טובת הילד", ואין ביניש ואין מפכ"ל משטרה ולא שירותי הרווחה, מכאן לא רואים את פניהם אז אולי לא צריך נעליים, ואף אחד לא יכול לדחוף את האף עכשיו אל מה שיש רק ביניהם. כל המזיקים האלה ממילא לא קיימים. והיא מהנהנת איתו לפי קצב השיר, והוא מברך אותה במילים רק שלו.

            – צִיפּוֹ…  היא מצביעה פתאום. 

            – כן מותק, ציפור.

            הוא מרים אותה והיא שולחת את אצבע קטנה, מתוקה, נוגעת בציפור ירוקה שמודבקת ללוח הלבד מחוץ לדלת הגן.

            – קטן… צִיפּוֹ… קטן.

            – כן מותק, זאת ציפור קטנה.

            – ציפו… קטן…

            – מממממ…

            – אבא… אבא…

            הוא מחבק אותה, מושך לאט את השניות. הוא רוצה לצאת דקה או שתיים לפני הזמן. עניין של כבוד. כבוד, זה דבר שיום אחד אולי ההיא ושותפיה ילמדו להבין, ואולי אף פעם לא.

            הוא חייב להסביר לה עכשיו, ליתומתו הקטנה:

            – עכשיו מותק אנחנו צריכים לחזור לגן. ואבא… אבא צריך ללכת.

            – אבּא…

            – הייתי נשאר יותר, אני מצטער. אבא אוהב אותך הרבה הרבה.

            – ה-בה ה-בה.

            – כן, הרבה הרבה. אבא אוהב את ס' הרבה הרבה. 

            הוא מניח את כף ידו על ראשה בן השנתיים, מנשק אותה ומברך במילים רק של שניהם. בינו לבינה הכול כל כך פשוט שאף אחד לא יכול להבין. ויש לו זה את האמת שלו, ויש לו את הדרכים שלו, וגם אהבה גדולה בשביל הקטנה שלו. הוא ישלם מחירים, הוא כבר שילם, מחירים כואבים, מטופשים, עצובים. אבל לא חשוב עכשיו. בעין הסערה אין כעס ואין שאלות. ציפו קטן שהתעופפה אליו ככה במפתיע שווה גם את זה. כן, אפילו את זה.  

* לקריאה נוספת בעניין סיפור זה

 

 

8 תגובות

  1. איריס אליה

    אני בתוך פרץ בכי חסר מעצורים, יחזקאל יקר. אסור היה לקרוא את זה, וקראתי כי לא התאפקתי. עכשיו אני אחשוב רק על הסיפור הזה ביממה הקרובה, והייתי באמצע סיפור אחר. לא מכירה אותך, אבל שולחת לך חיבוק חזק.

  2. יחזקאל, נהדר הציפו… זאת חשיפה אמיצה. חיבוק.

  3. חני ליבנה

    קראתי בשקיקה, איזה ספור!

  4. יעל ישראל

    יחזקאל, זה שובר לב ממש.

  5. אנושי ומרגש
    וואו ונזכרתי בדיאלוג של לאורה עם אחיה הקטן גם שם מופיעה המילה "ציפו" בעגה הילדית שלו ברומן שלי "לאורה"
    ילדים תמיד קורעים את הלב
    ויש משהו מכמיר לב בשפתם הילדית
    ראה השיר של שיאהב נאי מתוך "אמנות ההעלמות "שפורסם אצל ארז שוויצר בספרים הארץ
    מתוך השיר "גשם" הילד כותב "השנה משאו נגא בי בקתף"
    לכן כשראיתי "ציפו" בחלונית נזכרתי ומיד נכנסתי ולא התאכזבתי
    יש לספור כנפיים

  6. יחזקאל אהובי,
    הלב שלי בוכה אתך.
    תיאחז בילדה שלך ואל תרפה. היא עוד תבוא חשבון עם האמא שלה.
    תן לבתך כל מה שתוכל. כל מה שהיא צריכה זה הרבה אהבה ואת הידיעה שאתה שם בשבילה תמיד.
    תילחם עליה ואל תיתן לבני הבליעל להפריד את הקשר הטהור הזה שבינך לבינה.
    אני מאחלת לכם ששום כוח בעולם לא יפריד ביניכם ושהאהבה שלכם רק תלך ותתחזק עם השנים, גם אם יש כאלה שינסו להרעיל אותה.
    במידה רבה אתה הציפו…קטן שלה והיא שלך.

  7. הי :))

    המלצתי על הסיפור שלך אצלי בבלוג
    http://blog.tapuz.co.il/estan

    מצויין ונוגע.
    אסתי

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים