העיר והשיר: המרחב הספרותי בעיר העברית הראשונה

[הטקסט המובא להלן הינו חלק ראשון של עבודה סמינריונית שכתבתי במסגרת לימודי המ.א. בסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. אין כאן טקסט "מבושל" דיו לשם פרסום, אף שיש בו, כך נדמה לי, הרבה "בשר". אני מפרסם כאן בבלוגי את הפתיחה של העבודה כמענה לבקשה אישית וכאמירת תודה לאדם מסוים. אני מקווה שיגיע הזמן בו אוכל לעיין בעבודה מחדש עם כלים יותר חזקים ומבט רחב ממה שהיו ברשותי בעת הדחוקה של הכתיבה. נדמה לי שהחלק המעניין יותר עבור "הציבור הרחב" הוא ההתחלה "צוהר למרחב הספרותי", אחר כך אני מניח שהעניין פוחת. צירפתי את הרשימה הביבליוגרפית למקרה שמישהו יגלה עניין מיוחד. אשמח כתמיד לקבל הערות, ביקורת והפניות. בברכה, יחזקאל]   

 

 

 

 

 

העיר והשיר: המרחב הספרותי בעיר העברית הראשונה[1]/יחזקאל רחמים

 

 

 

בין עיר ובין אנשי-הרוח היושבים בה יש יחסי-גומלין; העיר משמשת כמקור השראה וחוויה לאמניה ולמשורריה, לסופריה ולהוגיה, והללו, מצדם, ברגע שהם מבטאים את חוויתם במכחול ובעט, מעניקים לעיר מקור-השראה חוזר. מכאן ואילך לא די לה בהיותה מה שהיא; עליה להיות גם ראויה לדמותה באמנות ובספרות. ואכן, יש ערים בעולם שלא פחות ממה שאצילו הן על הספרות והאמנות שנוצרו בהן, האצילו הספרות והאמנות על העיר. ודומני, עם כל הצניעות, כי מותר למנות את תל-אביב בין הערים הללו.

           (שלמה להט, ראש עירית תל-אביב-יפו 1973-1993 [בתוך: תמוז, 1984])

 

 

צוהר למרחב הספרותי

בצוהרי שישי בחודש אוגוסט 2005 לקחו אנשי החבורה הספרותית "עמדה" פסק זמן משיחותיהם בענייני ספרות ובענייני דיומא, וחגגו את יום הולדתו של רן יגיל, אחד משני עורכי כתב העת "עמדה". מסביב לשרשרת השבועית הקבועה של השולחנות-המחוברים בעומקו של אחד מסניפי "קפה ג"ו" בתל-אביב, ישב גם ראובן דותן, משורר, צייר וידיד החבורה, שגם מפרסם מיצירותיו בכתב העת שלה. כאשר דעכה מעט המולת הברכות ודעת המסובים היתה נתונה לתשורות ולפרוסות העוגה, תיאר באוזניי דותן משהו מחווייתו כאמן וכיוצר בתל-אביב:

 

אני רואה את עצמי כאדם שנאבק על יישותו. זאת אומרת על הפרסומים שלו, על העבודה שלו, כל זה שייך לי עצמי. זה שאני כותב שירים זה משמעותי לי, זה העצמי שלי, זה האני שלי. אם אני מייצר כיסא אז אני מייצר כיסא סטנדרטי, אבל כשאני מייצר שירה אני מייצר שירה ייחודית, ייחודית לי. המשקל הסגולי שלי מוערך פה, או לא מוערך. חשוב לי להתבטא, זה הביטוי שחשוב. לפעמים זה הולך ולפעמים לא, אבל אני מנסה להיות כן עם עצמי, ואת הטוב אני משתדל לפרסם. זה ניסיון לשתף אחרים בפעולה שלי, בעשייה שלי. גם במקרה של פרוזה, אני רוצה לשתף את הקורא בלבטים שלי, בבעיות שלי, בעניין שלי, בחוסר העניין שלי, אני רוצה לשתף. ואלו גם הגנות, אלו גם הגנות… השיר ישמור עליי, המחזה ישמור עליי, הסיפור ישמור עליי, גם הציורים שאני מצייר זה ההגנות שלי. אני מתגונן בפני משהו דמוני, שאני לא יכול להגדיר אותו במילים, שאולי הוא לא קיים, אולי הוא קיים בזכותי. אני מתבונן בו, וגם מתגונן… זה שד, זה שד, אנשים אולי. אני מצפה להערכה מאנשים. אם אני מרגיש שאני לא מוערך זה מפחית מערכי, אתה מבין? אם אני פועל בחלל ריק אז אני לא תלוי באף אחד, אבל אני לא פועל בחלל ריק, אני פועל בחלל שהוא חלל מאוד אינטנסיבי. אני פועל במדינת ישראל, זה חלל מאוד אינטנסיבי. ולכן אני חייב את התגובה, את ההד. אחרי שכתבתי שירים ב"עכשיו", אז רני (רן יגיל, י.ר.) היה לי להד: "ראובן דותן כותב שירים מיואשים… ראובן דותן כותב שירי ייאוש, פוצעים ממש". אני פועל גם בתל-אביב. העצים של תל-אביב, המדרכות של תל-אביב, הגנים הציבוריים של תל אביב, כל זה מדבר אליי, אני עושה אהבה עם תל אביב, אני עושה אהבה עם תל אביב… בתקופה הזאת אני מרבה לשבת בבית, אני לא מסתובב בעיר הרבה, פעם הסתובבתי יותר.

 

התיאור האישי והייחודי של ראובן דותן את חווייתו כיוצר, וכיוצר בתל-אביב, כולל אלמנטים רבים המאפיינים את ההתייחסות לעשייה האמנותית והספרותית ולחיים הספרותיים בכלל, אלמנטים כגון: קרבת היצירה ל"אני" של היוצר; העדר התחליף המיוחס ליצירה; בחינת היצירה במערך פרשני פסיכולוגיסטי או מטאפיזי; היצירה כפעולה תקשורתית, הכוללת רצון לשתף וצורך ב"הד"; חתירה ומאבק לשם השגת הכרה והערכה; קיום מערכות יחסים בין היוצר לבין סביבתו ועוד. ניתן להפוך בציטוט הזה של ראובן דותן ולבנות על גביו תלי מילים, אולם בעבודה זו ישמשו דברים אלה כצוהר בלבד, כשער אפשרי אחד, ראוי באנושיותו, לעולם חברתי מרתק – המרחב הספרותי בעיר העברית הראשונה, תל-אביב.

 

 

1. מבוא

עבודה זו עוסקת בקיום העירוני של הספרות, תוך הישענות על תיאורית השדות של פייר בורדייה וניסיון למירחוב שלה. באופן ספציפי, יש בעבודה זו משום ניסיון ראשוני (גם אינטואיטיבי ובהכרח חסר) לתפוש את "הספרות" כמכלול מורכב המתקיים בתוך העיר תל-אביב, את היחסים המתקיימים בין הספרות לעיר ואת התצורות המרחביות של "הספרותי". עבודה זו נכתבה מתוך התייחסות לספרות בעיר בהווה ובעבר הקרוב.

            המושג "ספרות" משמש כאן בהגדרה רחבה יותר מאשר התייחסות לספרות כאל טקסט, אוסף של טקסטים, או דיון על טקסטים. ראייה רחבה זו מתבססת על שתי הצדקות עיקריות, שהראשונה ביניהן יוצאת מהסתכלות "חיצונית" על היצירה הספרותית והשנייה ממבט "פנימי" עליה: (א) הטקסטים מיוצרים, מתקיימים ונמצאים בשימוש בקונטקסטים חברתיים, תרבותיים ומוסדיים מסוימים, תחומים בזמן, ובהקשר הנוכחי – גם במקום (ב) יצירות נושאות בתוכן את תנאי הייצור שלהן; היצירות נולדות, או מיוצרות, בתוך ומתוך מרחב אפשרויות ספציפי, שמכוון אותן ומוטבע בהן. בכלל זה ניתן למנות היבטים כגון: פרובלמטיקות הנוגעות לתוכן וצורה, מרחב השיח ומצב שדה הייצור התרבותי הספציפי (חלוקת ההון בשדה, העמדות, האסטרטגיות וכו"). 

            מתוך תפישה רחבה של הספרות, החיבור בין ה"ספרות" וה"עיר", והחיבור בין הקיום הספרותי הממשי לערים ספציפיות, הוא מתבקש. העשייה וההוויה הספרותית קשורים בעיר באופן היסטורי ובאופן אמפירי. בתיאורו של האברמס את צמיחת "המרחב הציבורי הספרותי" – המקדים ההיסטורי של "המרחב הציבורי" הפוליטי –  משמשת העיר (the town) כחלופה לחצר הנסיך. בה נוצרו והתפתחו מוסדות כמו הסאלון הספרותי, כתבי העת הספרותיים וקבוצות הדיון של בתי הקפה (Habermas, 1991). כמו כן, ראוי וחשוב להדגיש שהספרות קשורה ומתקיימת בערים מסוימות יותר מאשר בערים אחרות[2].

כאשר מדובר בספרות העברית והישראלית, לעיר תל-אביב שמור מקום מרכזי ומיוחד. ראשית, כאנקדוטה, העיר קרויה על שמו של ספר מתורגם מהספרות הגרמנית. השם "תל-אביב" הינו כותרת תרגומו של נחום סוקולוב ל"אלטנוילנד" של הרצל, ומתוך התייחסות למקור זה קרא מאיר דיזינגוף בשם זה בשעה שפירט ב-21.5.1910, לפני ההצבעה על שם השכונה החדשה, את רשימת השמות המוצעים.[3] מעבר לאנקדוטה, תל-אביב צמחה מלכתחילה כעיר, עם יומרות של עיר, בניגוד לאתוס הכללי של היישוב ובשונה מאופני ההתיישבות שהיו לא-עירוניים מטעמים אידיאולוגיים.[4] תל-אביב לא היתה רק עיר, אלא היתה "העיר", והיא התנהלה ודומיינה כעיר גדולה הרבה לפני שהיתה לכך הצדקה במונחים גיאוגרפיים ודמוגראפיים. העיר העברית הראשונה הוצבה כגולת הכותרת בפתחו של פרק היסטורי חדש-מחודש, ובה זכו התרבות העברית, השפה העברית וחיי הרוח למקום של כבוד. כך, הקיום הספרותי שזור בהתפתחות הממשית של העיר וכן בדימוי, או במיתוס, של העיר העברית הראשונה (תמוז 1984; הלמן 2000; עזריהו 2005). היום ניתן להוסיף גם את מיתוגה של תל-אביב כבירת התרבות של ישראל.[5]

דומה שבסיפור קטן שסיפר מאיר דיזינגוף – ממקימי העיר וראש העירייה הראשון שלה – לעורך הקובץ "עיר הפלאות", שראה אור ב-1928 לקראת יום השנה העשרים לתל-אביב, מצויה קריאת כיוון חזקה השוכנת, אם ניתן לדבר כך, במבנה העומק הרוחני של העיר. דיזינגוף, שלימים כונה "אבי העיר", מספר על חילופי דברים עם הברון דה-רוטשילד, שקשה להגזים בתיאור השפעתו על עיצוב פני היישוב. דיזינגוף מספר:

 

הברון אדמונד דה-רוטשילד ביקר את כל בתי-החרושת בתל-אביב ואחרי עיון רב הוא הביע לי את דעתו על עתידה של העיר בדברים אלה: "הנה אתה מתפאר בבתי-החרושת שלכם ואני אומר לך, כי זאת היא שגיאה. (…) זה ישבית את טוהר תל-אביב ויופיה. תרכז נא את המפעלים בחיפה. שם יהיה הנמל ושם יתפתח המסחר. ואשר לתל-אביב, הרי היא צריכה להישאר מקלט בשביל כל יצירות הרוח של העם העברי. פה ירכזו בתי–הספר העליונים והספריות לסוגיהם והתיאטראות ובתי הנגינה והזמרה ופה יגורו הסופרים ואנשי-הרוח. על חוף הים התיכון הזה, תחת שמי התכלת הבהירים שלנו, תבוא עליהם השראת רוח הקודש".

 

מתוך המשך דבריו של דיזינגוף באותו מקום, כביקורת שהפנה כלפי "אנשים רפי-לב המתנכרים ליעוד העיר העברית וחלומותיה וכופרים בעתידה ובתקוותיה", ניתן ללמוד כי היה שותף לחזון שהציג לפניו רוטשילד. במסגרת המבוא היפה, "תל-אביב בשלל קלסתריה", שהקדים בנימין תמוז (ששימש גם כעורך המוסף הספרותי של עיתון "הארץ") לאנתולוגיה של סיפורים על תל-אביב בעריכתו, הוא מאשר ממרחק השנים ש"נבואתו של דיזינגוף (כפי שהיא מצוטטת מפי רוטשילד) נתקיימה במלואה. תל-אביב נעשתה המרכז התרבותי של ארץ-ישראל. כמעט כל העיתונים, בתי ההוצאה לספרים, התיאטראות וכו" מרוכזים בה. כמעט כל הפעולה התרבותית היוצרת מתקיימת בתל-אביב ורוב סופרי ישראל גרים בה; ואף-על-פי שעיריית חיפה הציעה דירות בחינם לסופרים ולאמנים – לא זזו מבני תל-אביב אלא שניים-שלושה בתי-אב, שגלו לחיפה, אך לימים שבו ונטשוה".[6]

עבודה זו, העוסקת, כאמור, ב"מרחב הספרותי" בעיר תל-אביב, עומדת בצומת של שני הקשרים תיאורטיים רחבים. ההקשר הראשון הוא החזרה המסתמנת של הדיון הסוציולוגי לעיסוק בעיר. מושג הגלובליזציה, אשר חלש מעל הדיון באופן שהדגיש את ייתור הגבולות הלאומיים והניתוק משאלות של מקום (הדברים קורים בכל מקום ובשום מקום), מובן לאחרונה יותר ויותר כקשור במקומות ספציפיים –  בערים, ובייחוד ב"ערי עולם" (Sassen, 1998). ההקשר השני הוא הדגש שמקבלת התרבות בעיסוק בעיר; שרון זוקין טוענת שעם התרחקותן של תעשיות מקומיות מהערים ועם היעלמותם של המשברים השלטוניים והפיננסיים התכופים, התרבות הופכת להיות "העסק של העיר" (zukin, 2000).

במבט תיאורטי צר יותר, יש בדיון הנוכחי משום חידוש, לפחות בהקשר הישראלי. עבודות רבות הקושרות שאלות של "ספרות" ושל "עיר", או של "ספרות" ושל "מרחב", עוסקות באיתור, חילוץ וניתוח של מרחב "חיצוני" המצוי בתוך הטקסט הספרותי[7]. המחקר הנוכחי מנסה להפך את הכיוון ולאתר, לתחום ולנתח את "הספרות" כפי שהיא מופיעה בתוך המרחב העירוני של תל-אביב.[8]

השאלה שעומדת בבסיס הדיון היא משמעות הקיום הספרותי בעיר והיחסים השוררים בין "העיר" לבין "הספרות" המתקיימת בה. עבודה זו מציגה ניסיון ראשוני לתפוש ולתאר את הקיום הספרותי והסוציו-ספרותי כמכלול מורכב המוכל בעיר ומקיים איתה יחסים. כדי לנסות ולהתמודד עם השאלה, האמורפית משהו, עבודה זו מצביעה על הייחודיות של תל-אביב בהקשר התרבותי והספרותי בישראל, ומתייחסת לשאלות: (א) כיצד ניתן לתפוס את הספרות כמכלול המתקיים בתוך עיר? (מטעמי נוחות אקדים לציין שלשם כך ישמש המושג שבכותרת – המרחב הספרותי) (ב) אילו סוכנויות ואינטראקציות מתקיימות במרחב הספרותי העירוני? (ג) בחזרה אפשרית יותר לשאלה הראשונית המוצא: אילו קשרים מתקיימים בין המרחב הספרותי התל-אביבי לבין העיר תל-אביב? 

 

לשפה העברית, לתרבות העברית ולספרות העברית נודעה חשיבות רבה בבניית האומה ובפוליטיקת הזהויות בהקשרים של היישוב ושל המדינה. חשיבות הספרות ומעמדה ידעו לאורך השנים עליות ומורדות. עד לפני שנים מעטות דובר בירידת קרנה של השירה[9], אולם מאז 2004 (אין זו קביעה מדויקת), מסתמנת התעוררות במה שמכונה לעיתים "סצנת השירה", התעוררות שמתבטאת בהופעת קבוצות חדשות, כתבי עת ספרותיים[10], התרחבות פעילות השירה המקוונת, קיום אירועים[11] ודיונים פואטיים וסוציו-פואטיים. חלק הארי של פעילות זו מתרחש בתל-אביב ומתל-אביב.

הקורפוס האמפירי בעבודה זו נחלק לשניים: (א) החלק הראשון, שלו יוקדש רוב הדיון, כולל יוזמות וולונטריות, "מלמטה", של מה שנראה כיום כפעילות רוחשת בסצנת השירה בעיר. בכלל זה ייבחנו חומרים הקשורים בכתבי העת "עמדה" ו"מעין" ובשתי התארגנויות המאגדות קבוצות, כתבי עת והוצאות קטנות, המנסות להתמסד בשנים האחרונות (במידות שונות של הצלחה) – "שבוע הספר האלטרנטיבי" ו"שוק-קולטורה". (ב) החלק השני כולל מבט "מלמעלה" על העיר והספרות, דרך בחינת מיזם "שירה על הדרך", שנערך לראשונה בשנת 2005 ביוזמת עיריית תל-אביב (לרגל שנת ה-70 למותו חיים נחמן ביאליק). במסגרת הפרויקט נערכה תחרות שירה הפתוחה לתושבי תל-אביב, ונתלו במרחב העירוני שירים וקטעי שירים מהשירה העברית לדורותיה. המיזם התקיים מאז, תוך שכלול מתכונת, מדי שנה מתוך כוונה להפכו למסורת.

            המחקר הינו מחקר ראשוני, כאמור, והוא נשען בעיקר על מתודולוגיה אקלקטית. החומרים המשמשים בדיון הם: פרסומים ספרותיים (בעיקר כתבי-עת), קטעי עיתונות, ראיונות, חומרים והבנות שנאספו מתצפית ממושכת בשדה הספרותי.[12] התצפית הינה תצפית משתתפת אך גם מתערבת, הן במובן של חוקר הפועל כשחקן לגיטימי בשדה (ככותב "ספרותי") והן במובן שקיימת אפשרות שהעבודה תהווה משום התערבות בשדה. מבחינה תיאורטית, יש בעבודה זו ניסיון (ראשוני וולגרי עדיין[13]) להניח יסוד למושג "המרחב הספרותי", שנבנה כדי לנסות ולהתמודד עם האתגר של עבודה זו. 

            לצד רוחב היריעה של העבודה ובשל הראשוניות שלה נדרשות מספר הערות מקדימות: (א) מרבית העבודה עוסקת בחלק שולי יחסית, לפחות מבחינות אחדות, של המרחב הספרותי[14] (ב) החומרים האמפיריים אינם מובאים כהוכחה למהלך המוצע, אלא כתיאור והדגמה של מרחב האפשרויות, כפתיחת צוהר וכהכנה לטיפול עתידי (ג) בעבודה זו נעשה ניסיון להימנע משיפוט במושגי ערך אסתטי של יצירות ושל יוצרים (ד) בשונה מעבודות רבות במדעי החברה, מרבית השחקנים מופיעים כאן בשמם. בחירה זו נסמכת על העובדה שהשחקנים מציבים את יצירתם ואת שמם במודע במרחב פתוח לשיפוט ולדיון (ולא פעם אף עושים רבות כדי להפוך לאובייקטים-סובייקטים של דיון והערכה). בפעמים המעטות בהן מידע עשוי היה להיות פוגעני, השם הושמט או שונה תוך הודעה על כך.

בבסיס העבודה עומד מושג "המרחב הספרותי", המהווה סינתזה תיאורטית (וולגרית עדיין) בין שני מושגים שמספקים כלים לבחינה כוללת של קיום תרבותי-ספרותי[15]: (א) "המרחב הציבורי הספרותי" של האברמס (המקדים הא-פוליטי ל"מרחב הציבורי" בצורתו הפוליטית) המתנסח במונחים של פתיחוּת, תקשורת, סובייקטיביות ואינטימיות. (ב) "שדה הייצור התרבותי" (כלומר, הספרותי והאמנותי) של בורדייה, המהווה מסגרת לניתוח סוציולוגי בה ניתן דגש להיגיון הפנימי הייחודי לשדה ולמאבק ולתחרות בין השחקנים בשדה על משאבים מוגבלים (לדוגמא: הכרה, recognition). מסגרת ניתוח זו לוקחת בחשבון השפעות חיצוניות על השדה, אך ניתנת בהחלט לקריאה כמתבטאת במונחים של סגירוּת. חשיבות הסינתזה היא בסיכוי לתפוש את הספרות ולטפל בה כמכלול המוכל בתוך מרחב עירוני, מבלי לאבד את המורכבות המאפיינת את המציאות החברתית השוררת בו, וכן את אופני החוויה של מכלול זה.

דומה שהדבר הראשון שעבודה זו מחויבות לו הוא להראות שאכן קיים לה מושא מחקר, כלומר שקיימת הצדקה, במובן של שיפור ההבנה הסוציולוגית, להתבונן על הספרות בעיר כחלק מובחן בה, הכולל משמעויות חברתיות ברורות. מעבר לכך, עבודה זו תספק מושג – ראשוני וחסר עדיין אך לא נטול "בשר" – על התכולה ועל הגבולות של המרחב אותו היא מבקשת לתאר ולנתח (באופן לא מחמיר כרגע), ותציג משהו מאופני הפעולה של שני העקרונות הגדולים – הסותרים והמשלימים – החולשים מעל המרחב: תקשורת ומאבק; לשון אחרת, שתי העמדות הכלליות הראשיות המתקיימות במרחב הספרותי: פתיחות וסגירות.

להלן יוצג ההקשר התיאורטי שיתמקד בסוציולוגיה של העיר ובתרבות בעיר. אחר כך תובא, בהארכה יחסית, הצגת המושגים "המרחב הציבורי הספרותי" ו"שדה הייצור התרבותי" של האברמאס ושל בורדייה, בהתאמה, וניסיון ראשוני לסינתזה, או לחיבור, ביניהם. החלק האמפירי  שיבוא אחר כך, יפּתח במבט "מלמטה", על ההתרחשות הספרותית בעיר דרך עיסוק בשתי קבוצות ספרותיות ושתי יוזמות מהשנים האחרונות. על כל תופעה תובא סקירה וקטעים מראיון שנערך לטובת עבודה זו עם יוזמיה. בהמשך, יובא מבט "מלמעלה", דרך בחינה (ראשונית, שוב) של "שירה על הדרך", פרויקט חדש של עיריית תל אביב מיוזמתה של פרופ" זוהר שביט, חברת מועצת העיר ויועצת ראש העירייה לענייני תרבות. גם חלק זה כולל קטעי ראיון שערכתי עם פרופ" שביט. הדיון, בעקבות החומרים האמפיריים, יציג את תמונת העיר הנשקפת מעיני השחקנים במרחב הציבורי, ניתוח מצומצם של מקצת החומרים במושגי השדה, ניתוח חומרים במושגי המרחב, תיאור היחסים בין העיר והשיר, או בין המרחב העירוני לתת-המרחב הספרותי, ולסיום יובא מבט על הקהילה העירונית הספרותית כסוג של תרבות עירונית מיטיבה.

 

 

 

רשימה ביבליוגרפית:

א. אריק, אדלהייט עמוס ואחרים (גיליון ללא מערכת), 1995, "עמדה" 1, (ללא הוצאה).

אדלהייט עמוס, יגיל רן, (עורכים), 2002. "עמדה" 10, עמדה/ביתן הוצאה לאור. 

אופיר  עדי, 2000. לשון הרע : פרקים באונטולוגיה של המוסר, עם עובד, תל אביב. עמ" 36.

אורוול ג"ורג", מדוע אני כותב, תל-אביב, עם עובד, 1984.

אלפסי נורית, פנסטר טובי, העיר הלאומית והעיר העולמית: ירושלים ותל-אביב בעידן של גלובליזציה, סוציולוגיה ישראלית, (ו) 2, 2005, עמ" 265-293.

ארד רועי, מה לא צריכה ביקורת על כתבי-עת לשירה, ספרים, הארץ, 28.2.2007.

אריכא יוסף, (עורך ומכנס), 1959, תל-אביב: מקראה היסטורית-ספרותית. הוצאת עיריית תל-אביב.

בורדייה פייר, 2005, על כמה מתכונות השדה, בתוך: שאלות בסוציולוגיה, רסלינג.

בורשטיין דרור, מה צריך כתב-עת לשירה, ספרים, הארץ, 14.2.2007. עמ" 12-13.

גורביץ" זלי, 2005, זמן בָּבָּ, עם-עובד, תל-אביב.

גלסנר אריק, 2004. עת כתבי העת, "מקור ראשון", 9.7.2004.

ג"יימסון פרדריק, 2002, פוסטמודרניזם: או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, רסלינג.

גרשי נעמה, 2007, פרויקט "שירה על הדרך": עיריית תל-אביב-יפו, הכיוון מזרח 13, חורף תשס"ז, עמ" 82-85. 

הלמן ענת, 2000. התגבשותן של חברה אזרחית ותרבות עירונית בתל-אביב בשנות העשרים והשלושים. ירושלים: האוניברסיטה העברית (עבודת דוקטורט).

זימל ג., פארק ר., וירת ל., 2004, אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג.

יובן רז, "עמדת קרב", תרבות מעריב, 14.5.2004.

לב-ארי שירי, רחוק ממרכז העיר, גלריה, הארץ, 6.6.2006.

לוי יאיר, חברים לעט, העין השביעית, 62, מאי 2006, עמ" 36-38.

מירון דן, 1987, בודדים במועדם: לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, ספריית אפקים/ עם-עובד, תל-אביב. עמ" 9-19.

מנדה-לוי עודד, 2004, הקדמה ל"אורבניזם". בתוך: זימל ג., פארק ר., וירת ל., אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג.

סימון יהושע, ארד רועי (עורכים), "מעין" 1, 2 ו-3, 2005, 2006 ו-2007. 

עזריהו מעוז, 2005. תל-אביב העיר ה(א)מיתית: מיתוגרפיה היסטורית, מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

קזין ארנה, 2004, במרחק הליכה, בבל/מרכז השל.

קמה עמית, 2001. הייתכן שעטנז של ורוד וכחול? ביקורת פמיניסטית על המרחב הציבורי ההברמאסי. הרצאה בפורום ללימודי נשים הצעיר, באוניברסיטת תל-אביב, 24.12.2001.

שביט זהר, 1982. החיים הספרותיים בארץ ישראל 1910-1933. הקיבוץ המאוחד.

שחורי דפנה, כוכבים בחוץ, מקור ראשון, 5.1.2007.

תמוז בנימין (עורך), 1984, דיוקנה של עיר: תל-אביב בחמישה-עשר סיפורים, הוצאת דביר.

 

Bourdieu, Pierre, 1993, The Field of Cultural Production, Columbia University Press.

Christophe, C., 1977, Situation sociale et position spatiale. Essai de géographie sociale du champ littéraire à la fin du 19e siècle, ARSS, 13, p. 54-58.  

Habermas, J. 1991, [1962].  The Structural Transformation of the Public Sphere, cambridge: MIT press.

Kipnis, B.A., 2004, Tel Aviv, Israel – A World city in Evolution: Urban Development at a deadend of the Global Economy, in: Pak, M., (2004) Cities in Transition. Ljubljana: Department of Geography, University of Ljubljana, pp. 183-194.

Sapiro, Gisèle, (1995). Collective biographies and the theory of "literary field": on the contribution of prosopography to the sociology of literature. In: Skeptron Occassional Papers 9, conference held at the Stockholm Institute of education. September 18-19 1995.

Sapiro, Gisèle, 2003. « Forms of Politization in the French literary field ». Theory and Society 32: 633-652.

Sapiro, Gisèle, 2003. « The literary field between the state and the market ». Poetics, 31: 5-6. 441-461. 

Sassen, S. 1998, “Whose city is it? Globalization and the formation of new claims”, in her: Globalization and its discontents, NY: the new press, pp- XIX – XXXVI.

Zukin, S. 2000 (1995) “Whose culture? Whose city?”, in her: The Cultures of Cities, Oxford: Blackwell, pp. 1-49.