הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

הנה היא באה

נשברתי. בפעם הראשונה מזה כחודשיים ראיתי את מגדל אייפל בשלמותו. עד היום זה היה רק פיסות והצצות והגחות מכל מיני פינות. היום במטרו קו 6 לקראת תחנת passy הוא פתאום נגלה. צרפתייה צחקנית מבוגרת הצביעה על החלון הנכון לעבר זוג תיירים שהחליף איתה קודם כמה מילים מגומגמות ומבטים מחויכים, ובדיוק הביט בכיוון השני. התקרבתי לדלת להסתכל. חצי שעה לפני זה סיימתי משימה שקשורה בלימודים ודרשה מעט ריכוז אנרגיה ומעט התרוצצות טכנית. אחר כך עברתי למשימה חדשה, חשובה יותר; חיפוש דינוזאורים. מתברר שמאור, אחייני-יקירי, אחרי שקיבל אוסף בולים של דינוזאורים ששלחתי לו התחיל להתעניין וביקש עוד, גלויה או לא רק גלויה. בררתי היום בזריזות וקיבלתי שתי כתובות של מוזיאונים; אחת קרובה יותר לביתי ואחת באזור טרוקדרו. כדי לנשום בחרתי להרחיק. במוזיאון הראשון הופניתי למוזיאון אחר חדש שנפתח לאחרונה. השם כתוב על פתק קטן באחד הכיסים. המכנסיים שלי זרוקות על הרצפה והפתק לא נמצא בכיס, אולי הוא במעיל. בכל מקרה אישה חביבה אחת אמרה שחייבים לראות את המוזיאון הזה, וששם בטוח יש. כשהגעתי הבנתי שהמוזיאון סגור בימי שני וגם הרגשתי את הרעב דוקר. מרוב רצון לסגור עניין בחלק הראשון של היום דחיתי את הארוחה ועכשיו נדדתי לי ברעב מתגבר, עד שנפלתי על מאפייה קטנה. לקחתי לי באגט עם עוף וביצה וחתכתי חזרה לכיוון המגדל. שם בהיקף הרחוק מהתורים וההתקהלות מצאתי לי ספסל והפכתי לי לתייר. בדרך כלל אני בשלי, או משתדל להיות. באתי נחוש, עם איזה סוג של ריכוז, שבינתיים אני לא בטוח שכל כך עזר. את פריז "פריז" אני רואה די על הדרך. לפעמים עובר עם זמן ליד משהו ולרגע מִתייר. במיוחד כשנופלת עייפות אז אני מוותר על מצפן ומותיר לרגליים לתעות.

            בדרך המוארכת חזרה הגעתי לתחנת מדליין. תחנת החלפה כמעט קבועה שלי. בימים הראשונים החתמתי את המדרגות הנעות שמובילות מקו 14 לקו 12 בתזכורת. כמעט תמיד כשאני עולה במדרגות האלה אני נצמד לימין, לא עוקף ולא מטפס, ונזכר בדברים שהחתמתי בתחנת התזכורת במדרגות העולות. רק לפעמים, אם אני מרגיש שאני באיחור אני לוקח את השמאל ועולה ומזכיר לעצמי במהירות. עוד לא הגחתי מתחת לאדמה בתחנה ההחלפה הקבועה שלי ואני עובר שם כבר חודשיים. היום יצאתי החוצה לראות מה בנו מעל תחנת התזכורת שבניתי לי למטה. די הופתעתי לגלות מבנה ענק מוקף עמודים, מבנה מלבני אתונאי משהו, אך מסיבי יותר. חשבתי שמדובר במוזיאון אבל כשהקפתי וראיתי את יהושע הנוצרי לצד מלאכים בכותרת האבן של הגג המשולש ואת הצלב מעל הדלת וגם איזה ציור שהיה תלוי בכניסה, שיערתי שזאת כנסייה. "אן מינוט סילבופלה," פנה אליי בחור מבוגר והציע לי לקנות לוח שנה מצויר, לוח שנה מיוחד שנעשה ונמכר במסגרת פרויקט תמיכה כלשהו באוכלוסייה חלשה, לא הבנתי עד הסוף. "אתה נותן לי כך וכך יורו עבור לוח השנה, אני מקבל חצי מזה לעצמי כבר הערב." הוא אמר (ונראה לי לרגע כאחד החיילים הקולנועיים משבי וייטנאם, רק שהוא היה צרפתי יותר), "אם אתה רוצה אסביר לך כל דף ודף, זה אירועים מההיסטוריה של פריז." הוא היה חביב האיש. הארכנו והוא סיפר שהמצב כאן בצרפת בעצם לא כל כך טוב. הסתכלתי בכיכר מסביב לכנסייה. המקום נראה כאחד מהמקומות – כמו גם כמה מהחנויות הגדולות שנכנסתי אליהן – שאתה מסתכל בהם וחוקר אותם ומבין שכאן מרוכז כל עושר העולם, על סוגיו השונים; שיותר מזה אין, ואם היה זה היה כאן. האיש הסביר שכאן באזור הזה 70% הצביעו סרקוזי, עכשיו חצי מצטערים. "הנה תסתכל איך צריך לשמור על הכסף והעשירים," הוא הצביע על זר של מצלמות שתלוי מעל פינת אחד הבניינים, "פעם היו כמה מעמדות, היה אמצע, עכשיו אנחנו הולכים לשתי קבוצות שיהיו כאן – עשירים ועניים" (הקשבתי תוך כדי שניסיתי לחשוב אם אני מכיר שהמצב בה קצת יותר פטאלי, ציני ומעציב בסך מתגבר של סבל אנושי). הוא סיפר על מישהו (לה-גרנד?) שעשה למען ה-s.d.f (sans domicile fix, ללא מגורים קבועים), המונח המכבס או המכבד להומלסים. המשכנו דקות די ארוכות כאשר ככל שהזמן עובר ברור לשנינו שאני ארכוש את הלוח, שגם היה מעניין באמת; ולי היה ברור שאת התמורה למחיר כבר קיבלתי בתרגול צרפתית אקראי ונדיב. ביררתי איתו מה בדיוק טיבו של המבנה ממול.

            חציתי את הכביש, עליתי במדרגות האבן ונכנסתי לכנסייה. שוטטתי מעט בפנים וישבתי לי על אחד הכיסאות (אין שם ספסלים, רק המון כיסאות בודדים). באחת הגומחות הייתה (כלומר יש) מעין תערוכה של ישו התינוק, כשהוא הוריו והסוס בגודל טבעי, כולם יפנים. בקדמת המצגת נכתב על ההיסטוריה של הנצרות ביפן (הגיעה במאה ה-16, הותרה במאה ה-19, ככה בערך). ישבתי על הכיסא מתחת לחלל העצום, המחופה, מצופה ומפוסל. ללא קשר לענייני אמונה, החלל והיופי מרחיבים את הלב (מעניין שהיהדות בתור דת קטנה היא דת צפופה יחסית בפרקטיקה שלה ואילו הנצרות כדת של המון בני אדם היא מאוד מאווררת; אולי זה לא כזה פשוט, רק מחשבה רגעית). כשאלי אחי הגיע לבקר אותי בדרום אמריקה לפני כמה שנים ויבשות למדתי אותו קצת מהצד. הוא נהג, אולי עוד נוהג, להיכנס ולשבת בכנסיות. בהתחלה פחות הבנתי אותו. היום חשבתי לקרוא קצת שם, זאת לא פעם ראשונה שאני עושה את זה; בכנסייה בברלין לפני חודשים אחדים שקעתי בשעתיים שלוש של קריאה. אבל הייתי אחרי הסתובבות הזאת עם הרגליים שהתחילו לצעוד והראש שעוד קצת עם הבאגט מול האייפל התרשם מחילוף השנה שיתרחש בעוד מספר שעות, ומחלוף השנה שהחלה עבורי במקום אחר מאוד. הייתי אחרי קפה שלישי מהבוקר כולל שני בתי קפה. באחד משני בתי הקפה האלה ישבתי לכתוב גלויות למאור ולעדן. לא מצאתי דינוזאור, אבל מצאתי ראש צבעוני של דרקון, כנראה מפסטיבל אסייתי, לאו דווקא מכאן. הבהרתי למאור בגלויה שזה לא ממש דינוזאור ועוד אחפש בשבילו ואמצא. למרות כמה כישלונות עד כה, אני בטוח שיש דינוזאורים בפריז.

            בדרך לבית עצרתי בחנות האינטרנט הסינית, אצלי "בשכונה". רציתי לוודא שאין משהו שאני צריך להגיב אליו במהירות בקשר לעניין מהחלק הראשון של היום ויצאתי כעבור רבע שעה ושבעים וחמש סנט. בערך שבועיים אחרי שהגעתי לכאן הייתה לי תקלה בחיבור לאינטרנט. תקלה מאצלי במחשב (ב-dns), הבניין עצמו מחובר לאינטרנט. התקלה הזאת הכניסה אותי לאיזו דילמה קטנה שבתוכה לפחות עד כה, ראיתי כי טוב. החלטתי לחזור לתקופת המערות ולהימנע בינתיים מניסיון לתקן את הבעיה. לפעמים זה פחות נוח. זה עולה קצת יותר. אבל זה עושה משהו. הכניסה למערה שאין בה חלון שמחובר לשכנים – חלון שאפשר לברוח אליו ושאפשר אולי גם להתפרץ דרכו פנימה – היא לא עניין יותר מדי מעודכן, אבל יש בה משהו מאפשר. אני צריך קצת שקט שחסר מזמן, אני צריך את המרכז שלי, צריך היאספות מסוימת לכדי עמידה על נקודה אחת, ומרגיש שאיכשהו זה מתחיל לקרות. על הדרך בלעתי לי עמוס עוז אחד וא.ב. יהושע אחד שאת שניהם התחלתי פעם במצב רועש יותר ולא סיימתי (מר מאני, וסיפור על אהבה וחושך). בעיניי המעשה הספרותי של יהושע כמעשה ספרותי הוא חזק יותר, אבל בסיפור של עוז, מעבר לנקודות העוז הספרותיות, יש חשיבויות גדולות שנוספות ומעבות את המעשה הספרותי; במובן ההיסטורי, הפוליטי וכו" (והיום אפילו הסינים כבר יודעים). אולי לא צריך לשים את שני הספרים יחד, אבל במקרה הם נפלו לי ליד בזה אחד בזה. אגב, אליהם ברצף נוסף גם מישל וולבק, מה שיצר אצלי עוד ניסוח (לא מוקפד ולא מושקע במכוון) ביחס ל"ספרות גדולה" והקשר שלה למה שאני רואה כגירוד גבולות האנושי; מעין חיפוש חריצים בקירות מכל מיני זוויות וכיוונים. נדמה לי שעוז ויהושע עושים את זה ונעזרים למשל בטווחי הזמן הארוכים, טווחים של רצפי דורות שפעמים רבות, כשהם עשויים היטב, יוצרים אפקט תזכורת מצלילה של פרספקטיבה, לפחות אצלי כקורא. וולבק עושה את אחרת, דרך הזמן העובר וחופר בתוך גופים יחידים בהווה.

            טוב, נראה לי שההתפייטות הקטנה בענייני ספרות מוטב לה שתיעצר כאן. בחנות האינטרנט הסינית קיבלתי הודעה מידידה יקרה, ששואלת "איפה זה נעלמת, ומה קורה איתך?" (לא בדיוק בצורה הזאת, אבל העירוב נחמד בעיניי). המחוגים תקתקו וקיצרתי בתשובה, ואולי עכשיו, אחרי המקלחת (בחושך), אני נענה באיזה מקום לבקשת ה"עדכון" שבאה למעשה מכמה כיוונים. חשבתי לי היום, בהסתובבות שהתמסרתי לה קצת לכבוד מאור ולכבוד סוף השנה (גם האקול היה סגור) על הכתיבה על כאן ועל אצלי. על פריז, מצד אחד המקום מחובר לכל מיני מטענים אצל הקולטים, לעיתים חוויות אישיות ממש, וכמעט תמיד יש איזה אפקט-יתר שעצם האיזכורים, אני מרגיש את זה בבירור; אולי לא כמו פגישת עמוס עוז הצעיר והמחציף משהו עם ראש הממשלה בן-גוריון (על פי עוז, כמטר ושישים של שני עקרונות ברזל), אבל אותו עיקרון – רלוונטיות. מצד שני, לא תמיד בא לי לחשוף למרות שזה חלק אינטגרלי בהגדרת המקצוע של סופר (הרי כתוב על הבלוג "סופר", כתוב או לא כתוב?!). ומצד שלישי, אף שאני לא בטוח שאני  עושה את הדברים – כלומר את לימודיי ומשימותיי – בצורה הכי טובה, נראה לי שהעיר הזאת היא באמת יופי של מקום ללמוד בו (ואולי גם המדינה והיבשת). אני אומר זאת על רקע תהייה בדבר ציר הנדידה העדרי ממש של "המוחות" לאמריקה הקרובה-הרחוקה, על משמעויותיה של נדידה זו בהקשר שלנו כישראלים (אז בסדר, הכסף באמריקה. זהו? נגמרו כל הדברים האחרים?).

            טוב, שואלת ידידי היקרה ומזכירה, אז מה קורה איתך? אז ככה, האמת היא שמאתמול בלילה יש לי צרבת די מציקה. אכלתי מרק עוף חריף עם חלב קוקוס במסעדה סינית קרובה. היה טעים מאוד, אבל מופצץ בתבלון (ואני אחד שאוהב טעמים חזקים), ומאז זה ככה. כל היום אני מסתובב עם צרבת, גם כשהייתי בתחילת הרשימה בקו 6 של המטרו הייתה לי צרבת. ועכשיו אני מנסה להעביר את זה עם תה ירוק שיושב על השולחן והמחצית שנשארה כבר התקררה. חוץ מזה באמת רציתי לכתוב על כמה עניינים שקשורים אולי לא לפריז, אבל לפריז הקטנה שניסיתי ואולי הצלחתי לבנות לי כאן. אז אולי בצורה מסודרת כמה מילות מפתח ופירוט והיתר אולי בפעם אחרת.  

            ניירת וסידורים. השבוע קיבלתי את מספר ה- securité sociale; תעודת סטודנט כבר יש, מה שמאפשר לאכול במסעדות האוניברסיטאיות שמפוזרות בפריז (משלמים בעזרת כרטיס מיוחד שקונים); יש לי עוד שני כרטיסים כדי להיכנס לשתי הספריות הרלוונטיות (האקול והלאומית); אתמול קיבלתי בדואר את כרטיס ה"נביגו", כרטיס מגנטי עם תמונה שמחליף את כרטיס המטרו הישן (פריז עוברת לשיטה אחרת); תעודת מלגאי של הממשלה הצרפתית כבר יש לי, וחשבון הבנק נפתח לפעילות נורמלית אחרי הצגת ההרשמה לאקול והוכחה של מגורים; צריך עוד לסגור את עניין אישור ההגירה, ובשביל זה צריך לקפוץ השבוע להמציא אישור על מגורים מה-crous, כדי שאוכל לקבוע תור לרופא, כדי שאהיה זכאי לפגישה במשטרה, כדי שאקבל אישור שהייה. בקיצור, מצד אחד לא קל, מצד שני לא באמת נורא. אני לא לגמרי חובב ניירת מהסוג הזה (את הטפסים יש למלא בעט שחור בלבד; בתמונות רשמיות – לא לחייך בבקשה) אבל אני לומד כמה הלכות בסעיפי סדר וניקיון, אף פעם לא מאוחר. ומה שיפה זה שאחרי שעוברים על כל הסעיפים עם הרבה סבלנות הניירות רצים והדברים מסתדרים די מהר. אני לא יודע מה קורה שם מעבר לים, אבל אחרי ההתרגלות זה לא כל כך נורא.  

            אוכל. אז עד שתעודת הסטודנט הגיעה, זה התנדנד בין הסיני בשכונה לבין הערבי בשכונה, עם ניסיונות מהנים מהצרפתי פה ושם. בדרך כלל ה"גרק" ניצח, כלומר היווני, שווארמה וצ"יפס ואיזה רוטב (אני הולך על הסמוראי, רוטב צהוב חריפריף נחמד). שיקולי הכשרות דוחפים לעבר שלט ה"חלאל" בערבית שאותו אני קורא כמעט כ"כשר", קרי אין חשש של אכילת חזיר, פירות ים וכו" (מה שאני מקבל על עצמי לא לעשות). גם היו כמה מפגשים מעניינים, דוקטור תוניסאי שמכיר את הפוליטיקה הישראלי לא רע בכלל (נפילה אחת, שמעון פרז מרוקאי, מה הוא לא מרוקאי?) ועוד. לעיתים יותר רחוקות בישלתי ממש בבית. זה נע בין הפסטות (ברטבים קלאסיים, או בהמצאות אד-הוק, למשל: פסטה בתרד וסרדינים…) לבין מיטב הבישול הצרפתי: סטייק עגל טרי, שעועית ירוקה מבושלת קלות אל-דנטה, סלט, קורנישונים ויין (שעברתי אחרי כמה בקבוקים בסופר לקנות בחנות היין הקרובה לביתי, עם המלצות אישיות). בקיצור לפעמים די בנאלי, לפעמים לא רע בכלל. מסעדות האוניברסיטה שפזורות בעיר טובות לדעתי, וחוסכות זמן וכסף. מחיר הארוחה, כמו המחיר של כוס הקפה ששתיתי היום ברובע השביעי – 2.80 יורו. עניין החישוב והתרגומים הכספיים נוכחים, כמו שאפשר להבין ולנחש, אבל הם לאט לאט נסוגים אחרי תשלומים שונים של "דמי לימוד" (דמי לימוד של החיים, לא של האוניברסיטה. בשכר הלימוד ממש חסכה לי המלגאות כמה מאות יורו והתשלום לאקול לשנה זו עמד על: 4 יורו ו-57 סנט בדיוק).

            שפה. חשוב חשוב, כבר כתבתי משהו על זה.

            ויש עוד דברים, אולי חשובים יותר מכל המשחק הזה של איך לחיות ומה לעשות עם ההזדמנויות וכולי; דברים שהולכים ומתפתחים במרחק או לא כל כך במרחק. אז ככה, נדמה שמצב הצרבת השתפר (משפט סיום דרגה ג" אבל זאת האמת, התה הירוק עזר [סיני נגד סיני?], אולי זאת הישיבה).

            ועוד לא דיברתי על התיירים שנוכחים סביב תחילת המסע הזה, ועל הקור ועל השביתה במטרו ועל בעיית המורים אצלנו שמטרידה אותי (או אולי צריך להגיד "בעיית האוצר"; אני כבר מדמיין את חברת המורים להשכרה – "המורות של צ"רלי") ועל הטלפונים של יום שישי (אבל איך כל הדינוזאורים נעלמו? היה דינוזאור אחד בשם רקס שהיה הכי חזק מכולם. אולי הוא הרג את כל הדינוזאורים האחרים. אבל אולי הוא, רקס, לא נעלם, לא נכחד, והוא נמצא באיזה מקום?) ועל למה כולם חושבים שאני לומד בסורבון ועל ועל… פתאום נדמה לי, ואצלי זה כן קשור, שהלבד היחסי הזה קצת מחזיר לאיזה מקום של אפשר, לעמוד ולנשום, זה לא בא ברגע, אבל אולי זאת בעצם התשובה לשאלה שנשאלתי היום.  

            אז בקיצור, שתהיה טובה שנת 2008 שתיכף באה, ושתהיה שנה טובה לבני אדם. אגב, באחד הלילות האחרונים חלמתי משום מה שהבורסה קורסת. חלום די חזק, קצת מוזר לי לחלום על דבר כזה, אבל שיהיה; הנה באה השנה החדשה, נקווה שתבוא לנו בטוב.    

 

31.12.2007, שעה עשר וחצי בלילה, דירה 73

 

5 תגובות

  1. ידידה יקרה

    שמחה לשמוע שטוב לך, שאתה מתמודד עם משהו נפלא- הלבד שלך.
    אני חושבת שזו אחת התקופות החשובות בחייך. תנשום. מגיע לך.
    המון חיבוקים.
    ובהצלחה במשימה שלך עם עצמך.

  2. יעל ישראל

    נחמד לקרוא ערב אצל גולה בפריז בליל השנה החדשה.

  3. ממש במקרה הגעתי לאתר הזה וכיף לקרוא את שאתה כותב, שנה נפלאה

  4. חלומות באספמיה

    אולי חלמת שהבורסה קורסת מפני שהיא באמת עומדת לקרוס….
    ;-)שתהיה שנה טובה

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים