‏קפה שישי קטן

יש משהו מנחם במשב האוויר החם הניתך מלמעלה בכניסה לבולנז"רי הקטנה. בפעם הראשונה שנכנסתי הרמתי מבט אל המזגן שהותקן כך שיקדם את הבאים מן הקור בזרם אוויר חם-נעים, מעט אלים אפילו. הפעם הזאת ויתרתי על המבט ועל תהליך הפענוח שתמיד ממקם יפה אבל לפעמים גונב מהקסם. הייתי די קפוא, רשמתי לי בפנקס לקנות מעיל ולקנות כפפות אבל כשהגיעו הימים המאבנים כנראה שנהייה קשה מידי לדפדף בפנקס. משהו במיזוג הזה, דווקא במאפייה, מעלה מחשבה על גרסה אירופאית לתרגיל של שריפת השומן אצל כמה שווארמיסטים מומחים (שרה שילֹה מזכירה דבר כזה ב"שום גמדים לא יבואו"). מעבר למנה עצמה יודעים השוואמיסטים ללטף דרך האוויר את אזורי הריח-רגש של הקונים הפוטנציאליים יפה-יפה, ולגנוב אותם פנימה אל תוך החנות ואל העולם הקטן שהיא מבקשת לסגור. גם כאן משב הרוח גונב-מספר: "ברוך הבא מן הקור… כאן תנור אפייה, כאן אופים לחמים ועוגות. הנה תרגיש כמה חם… ברוך הבא". התמסרתי למרות שהלחמים מזמן הפסיקו להיאפות והתנורים ההם מזמן כבו, וודאי שלא חיממו כל כך את הכניסה. זה בוקר שישי מאוחר אחרי חמישי עמוס, למעשה הכי עמוס שהיה לי מאז הגעתי. יצאתי בשמונה בבוקר כדי להגיע בזמן לאקול ללא קשר למצב השביתה במטרו וחזרתי ברגל בשתיים וחצי בלילה מבר קצת מוזר באזור הפנתיאון. לדקות ארוכות היה משהו מנחם באוויר, בקפה הקטן ובחינמון שאספתי מפתח המטרו; משהו מנחם ששאב מהלך הרוח שתפס אותי ושסיפר, כאילו עמד מולי והסתכל בעיניים: הנה אתה שוב לבד מול החיים, לבד כמו שתמיד ידעת שאתה, לטוב ולרע. התחושה הזאת רק מתגברת בימי שישי. מהתחלה קבעתי לי שגרה להתקשר לבית, לדבר קצת עם אימי ולדבר עם מאור ועדן אחייני. כל שבוע אני שולח להם גלויה, לפחות אחת לכל אחד. הבוקר כתבתי שתי גלויות עם איורים וציטוטים מתוך "הנסיך הקטן"; ציטוטים מתאימים שבחרתי בקפידה ושנים וודאי יעברו לפני שהם יוכלו להבין על מה ולמה. למרות הפירוק והביקורתיות וגם המבט הציני – האווירה שממנה פחות או יותר הגעתי לכאן – יש דברים חשובים "בגרעין", דברים שלא משתנים, שלא אמורים להשתנות, וטוב שכך. אתמול נכחתי, בין היתר, בשלושה שיעורים בני שעתיים כל אחד. בינתיים יש משהו סוחט בשיעורים, ובייחוד ברצף השיעורים (זה לא דבר שקורה כל יום אצלי; הלימודים כאן שונים מהאופי האמריקאי עד כמה שהבנתי הצליחה לחצות את האוקיאנוס). הרבה מעבר לחומר הנלמד עצמו נוכח מאמץ הפענוח של הצרפתית הרצה. בין השיעורים ואחריהם נערכה התקבצות של קבוצת דוקטורנטים, שהגיעו לפגישה רובם מצרפת, אחרים מעבר לים; חבורה יפה עם הרבה עוצמה וכנראה גם הרבה עתיד, שהחליטה לייסד כתב עת. יפה. הכרנו בכרתים לפני כחודשיים בבית ספר קיץ במסגרת של סוציולוגיה אירופאית. סימון, שהגיע משטרסבורג למפגש, היה נדיב והחמיא על השיפור בשליטה בשפה בחודשיים שעברו מאז נפרדנו בכרתים; נדמה לי שהוא היה נדיב מדי. דברים קצת מוזרים קורים בכניסה שלי לשפה. ההסברים לכך ברורים וזו לא פעם ראשונה שדברים כאלה קורים אצלי, אבל בכל זאת בחוויה זה מפתיע מחדש. לפני ימים אחדים קראתי במשך מספר ימים כשמונים עמודים של מחקר חשוב על סרטר ועל כתב העת "זמנים מודרניים". כבר מצאתי את עצמי מבין על מה מדובר ברמה די סבירה, אבל כשעברתי לקרוא בהארי פוטר הראשון מצאתי את עצמי די נבוך כבר במהלך קריאת שנים-שלושה העמודים הראשונים. עוד הפתעה הייתה מול העיתון היומי של המטרו. עד השבוע גנבתי שורות כמה שיכולתי. לפני ימים אחדים, בבת אחת הג"יבריש התחבר. ציפיתי לאיזו הדרגתיות וזה קרה בקפיצה, אבל כשקניתי גיליון של "ליברסיון" נחסמתי. בכל שפה יש הרבה שפות ועל ההר הזה צריך להתחיל לטפס יותר מפעם אחת. הגיליון שוכב אצלי בחדרון, מחכה לתורו. אנסה בהמשך, מתי שהוא הוא ודאי ישבר. מעל הקפה קראתי ראיון קצר עם ליליאן טוראם, קפטן נבחרת צרפת בכדורגל. הוא כתב הקדמה לספר שיוצא כנגד אפליות ואמר, בין היתר: "ככדורגלנים עלינו לנסות להאיר את היוזמות החיוביות". דיבר אינטלקטואלי משהו. גם התמונה עם המשקפיים וחולצת הצווארון הוסיפה לרושם. יצאתי חזרה לרוח. בשבוע הבא אקפוץ למשרדי ה-Crous למסור את האישור המתאים על הצורך הלימודי שלי בצרפתית. מישהו סיפר לי שהמלגה של הממשלה הצרפתית כוללת, מעבר להקצבה החודשית, גם סכום של כמה מאות יורו (אולי יותר) לטובת לימודי צרפתית באליאנס פרוסז. מה יש דָבֶּר? בחנות הספורט הקרובה לביתי אמר לי מוכר אחד שסבתא שלו אומרת "כשצוואר עטוף טוב זאת כבר חצי הדרך לשמור על החום של הגוף". ואולי זה לא בדיוק מה שהסבתא אמרה, אבל בכל מקרה היא צודקת. 

[הקטע נכתב לפני כחודש ונותר אצלי על המחשב; בינתיים עברו כמה שעות קורס בצרפתית ועוד כמה דברים].