רשימה אישית, אפילו משפחתית

ממש הרגע התכוונתי לכתוב רשימה אישית קטנה ויצאה לי רשימה שעוסקת בספר "רעב";  קראתי בו אתמול לפנות בוקר בלגימה אחת ובעניין רב באמת. ברשימה הקודמת לא הגעתי בכלל לדבר על צורת הכתיבה, אבל כנראה שאי אפשר לאכול את הכול. הרשימה הזאת תהיה קצרה יותר ואישית יותר.

            רשימת הקוראים שלי התרחבה וכוללת עתה שניים מאחיי. אלי(-נתיב) – מדריך נוער בכפר הירוק ומורה ומחנך בישראל – גילה את הבלוג בחיפוש מקרי ונראה שהפך לקורא קבוע. איך כותבים כשהקוראים מקבלים פנים עד כדי כך קרובים? נראה שבבלוג השאלה "איך" פתוחה בהגדרה ויש יותר מקום לתשובות יותר מאשר לשאלות (וטוב שלפעמים זה כך). אז אלי, יש דברים שכתובים כאן עלייך ממש, למשל הסיפור "שוד בשדות החצילים". לא יוצא לנו לדבר על זה בבית, ובטח לא ברגיעה. אני שמח שאתה אוהב, במיוחד כי הסיפור מוקדש לך וכי אתה גם דמות מרכזית בסיפור ובחיי. אם בא לך, יכול להיות מעניין לדעת איך אתה רואה את הדברים? למשל השאלה הדלילה: איך זה להיות דמות בסיפור? או השאלה הסמיכה והממשית יותר: האם זה באמת אתה שם, בעינייך?

            האח הצעיר ביותר שלנו, תמיר, נמצא בפנמה. הוא עובד שם בניהול חנות ושלח לפני ימים אחדים תמונות נאות שלו ושל שריתה. אלי, הוא ביקש שנשלח לו יותר אי-מיילים. בתור התחלה פשוט הוספתי אותו לרשימת המנויים לבלוג (ככה שגם הרייטינג עולה…). זה הפוסט הראשון או השני שהוא יקבל. אז תמיר, מה קורה אחי, אח יקר? תשמור שם על עצמך טוב טוב בבקשה. כאן בפריז, משהות של שלושה חודשים הגעתי למסקנה שהדבר הכי מסוכן זה רגעי תחילת הטפטוף. באחת נפתחות כל המטריות; בעמידה במעברי חצייה ובהליכה במדרכות צרות צריך ממש להיזהר מהקצה של המטריות. ואוסיף סטריאוטיפ-לא-בדוק עד סופו לשם טיבול: הפריזאים מסתכלים בעיקר ישר וקדימה כשהם הולכים (או שהבעיה היא איתי).

            השבוע קניתי כרטיס טיסה לארץ ישראל. אשהה שם ב"ה כעשרים יום בפברואר. היום (שישי) שוחחתי עם מאור ועם עדן. מאור שאל על הדינוזאור רקס שלו וגם מתי הוא יוכל לבוא  לצרפת. יש לי בשבילו דגם יפה של טיראנוזאורוס רקס שקניתי בחנות מוזיאון הטבע, אני באמת מקווה שאצליח להביא אותו לכאן לכמה ימים על אף העלויות. עדן שאלה "כשתסיים עם צרפת שלך אז תבוא אליי?" כן, בטח יקרה שלי (אולי פעם עוד תגיעי בחיפושייך עד הבלוג הזה, מי יודע. הנה שמך המלא בשביל הגוגל – בהנחה שמערכות תשרודנה – שיהיה לך קל למצוא: עדן רחמים). אני מסיים עם צרפת, לפחות זמנית, בעוד פחות משבועיים ובא אלייך. עדיין לא קניתי לה מתנה. זוהי עת הסולדים, או הסיילים, אולי אמצא משהו יפה במחיר טוב (או כמו שהצרכנים הצרפתים מדברים נכון על: rapport prix-qualité; יחס מחיר-איכות). בעיה כללית יותר: אילו מתנות מביאים מפריז למשפחה? אני לא שוֹפּר מי יודע מה רציני, יש לי פחות משבועיים לעניין.

            בעקבות הפוסט הצרפתי הראשון שלי – ואני מקווה שיהיו עוד – התקבלה תגובה אחת מכמירת לב של מ. "ומה עם קוראי העברית שלך?" אז עכשיו אני מבין שיש כנראה קבוצה כזאת וגם שיש לי אחריות. אז איני מתכוון לנטוש את קוראי העברית שלי ואם כך זה ייראה, אז תמיד ניתן יהיה לשכנע אותי עם איזה ne me quitez pas קטן. אגב, חשבתי על תרגום אחרורי כשלהו ("כלשהו" בעקבות התרגום של איתמר אבן-זוהר ל"רעב") לשיר הזה, כך שהפזמון בעברית יהיה "חרדת נטישה". תנסו לשיר ככה, זה מעניין.

            אפרופו קוראי העברית שלי, בימים האחרונים אני עובד על סיפור חדש הנושא את הכותרת המוזרה כלשהו – "מַאִיכְפָּתֶלְנָא". אם הבנתם את הכותרת אז יופי, ואם לא אז באמת מאיכפתלנא.

            היום באמת נדמה לי שכתבתי כמו בלוגר, לא?