שומר מִילִים

הימים ימי סיומים, רגע אחרי ורגע לפני, ריצות ואריזות שבפנים ושבחוץ, ובתוך כך יש להחזיר דברים שנשארו אצלי ולעשות דברים שלא הספקתי כשהיה לי יותר זמן אולי, כמו להחזיר כמה דברים שהשאירה אצלי אישה אחת שפעם הייתה קרובה לי הרבה יותר. הערב הייתי אצלה ועליתי לגג ביפו, גג שלא הכרתי, והשקפנו על אזורים שאת חלקם הכרתי טוב מדי, ודיברנו קצת על מה שהיה. על ביקור שלי אצלה אז שם ועל השינויים ועל הדרכים שאנחנו עושים, גם עכשיו, ועל העקבות שאנחנו משאירים זה אצל זה, לא תמיד עקבות זכורים, ותמיד עקבות שזכורים אחרת. אני רוצָה להראות לךָ משהו אמרה, שכתבתי, כשבאת לבקר, אם אפשר לקרוא לזה לבקר, אותי שם, אם אתה זוכר, אולי מעדיף לשכוח, אבל בטח זוכר, בוא תראה משהו, כתבתי, למרות שאני לא כותבת, באמת, אולי בגללך פתאום קצת כותבת עם יותר בביטחון.

אגב, לרגעים היא כותבת חזק, מגמאתי, וגם חושבת ככה, מגמאתי. עצרה על קטע אחד, אולי נייטרלי יחסית, בתוך נוף הפנקס הקטן. ביקשתי שתעתיק לי, ואמרתי שאפרסם כאן. למה? ככה, כי יש משהו, איזה כיוון שאני עושה, או בשפה יותר מתחשבת חושב ל-. אז הנה דף מחברת אחד מפנקסה השחור. רישום (במטרו?) בריח ימי סיומים אחרים, וכמו תמיד, חוץ מפעם אחת שוודאי עוד תבוא כשיגיע זמננו, גם ימי התחלות.

(ומעכשיו היא)

חשבתי על שומר במחסום אֵל-על שלא נתן לי להיכנס איתך לתוך שדה התעופה. בטח הוא שומע כל היום סיפורי פרידה, סיפורי נסיעות, סיפורים. מעניין אם הוא מתרגש מכל פרידה. חיוך. דמעה. ורץ בסוף המשמרת והופך הכל לספר והוא בעצם סופר ושומר על כל המילים שאנשים מוציאים מפיהם ברגע אחד אותנטי ושאולי לא יתראו עוד. והוא דואג. הוא אוסף סיפורים לתוך מדים מעומלנים. בכחול-לבן. אל-על. והוא בעצם שומר מִילִים. ומתחת למשקפי השמש השחורים בטח יש זוג עיניים חוקרות שמלבישות ומפשיטות את הגיבורים ומתעדות כל פרט ויזואלי: מה היא לבשה, איזה תיק היה לו, איך הוא נגע בה, איך היא ליטפה לו את הלחי, איך הוא דאג לה, הריח אותה. והיא נשמה אותו אליה. רק בלחי הוא אמר לה. תנשקי רק בלחי. שיהיה רגוע. לא פרידה עצובה. פרידה רגועה. שכל אחד הולך לטוב שלו, כי הרבה טוב זה הרבה בשבילי. והשומר נשבר ליבו. בא לו גם ללטף אותה להגיד יש לי הרגשה שעוד תיפגשו פה בשער שדה התעופה שונפלד ברלין, אבל הוא לא אומר. הוא חיצוני לסיפור, וככה כל היום. איך אף אחד לא רואה שכולם בסוף נפרדים גם ממנו. וטסים. והוא אומר בליבו. אולי. אולי גם אני גיבור בסיפור של עצמי. גיבורה שלי.