הנמל סופר
"פקחתי את עיני. הרי איך אפשר היה להחזיק אותן עצומות, כשלא יכולתי לישון! ואותו החושך אפף אותי סביב" (עמ" 61). השקט עמד בחדר מתוק וסמיך, עמד על כפות רגליים יחפות, יציבות; שקט צלול כל כך, למה אוכל להשוותו? אולי לזה שלא היה לי מזה זמן רב, לזה שזיכה אותי בביקורי הצללה נדירים-חפוזים, מתגרים להכעיס. הדלקתי אור עמום, השעה הייתה מעט אחרי שלוש בבוקר. שלחתי את ידי אל המדף היחיד בכוננית שלצד המיטה. על המדף נחים כעשרה ספרים שאותם סימנתי כחשובים לי ורצויים לי. אצבעותיי גיששו על פניו של א.ב יהושע וחלפו על מצחו של עמוס עוז בדרכן אל הספר הצנום במדף, "רעב" לקנוט המסון. הרבה זמן חלף מאז סימנתי לי את הספר הזה כמנה חשובה-ככל-הנראה בתפריט והנה הגיע הרגע. אחרי שיטוטי בכריסטיאנה אני מבין שצדקתי בסימון הספר (ותודה למי שהיה עבורי "המסמן", אף שאינו חובב דיבורים כאלה). הספר דיבר אליי במאוד מאוד מהרבה בחינות. מקצתן אשמור לעצמי, באחרות אגע בקצרה תוך שאני סבור שיעניינו גם את החולפים בבמה צנועה, אישית ולא מתיימרת במוצהר זו.
קראתי בספר כמי שהביט, או מביט, בעניין רב על החיים של האנשים המנסים, נלחמים, חיים, חוגגים וכיו"ב את יצירתם; גם ככותב-מתיימר-למעשה בעצמי שהביט לא מעט מבפנים; וגם בתור האדם שהלך בדרכים שבהם הלכתי וישב במושבים שבהם ישבתי. זאת לא רשימה מלומדה – למרות שאני מתחיל להשתדל לקריאוּת כלשהי גם בבלוג, דבר שעשוי אולי להטעות – לזה אין לי זמן כרגע. עלילת הספר, באופן חוטא ביותר מספקת גיבור כותב בעל עולם פנימי עמוס רסיסי ותמנוני להפליא (או לא להפליא), בעל התנהלות לא-רציונלית לפרקים; גיבור המצוי בתנאים שהם סף תחתון, נלחם בהם לעיתים ולא פעם קרוב בעטיים עד איבוד חייו ואיבוד כבודו (שני דברים קרובים "במקרה שלפנינו"). הוא משוטט ונלחם על עצמו פיסית וסמלית – בתוכו פנימה ומחוצה לו – בעיר כריסטיאניה "העיר המוזרה הזאת, שאיש אינו עוזב אותה לפני שהיא משאירה בו סימנים."
היצירה, הוי היצירה! אח… תמיד יפה להביט במבטים עליה (כשהם יפים); כיוצר – ועוד כ"יוצר" בהגדרה כמעט עצמית – יש בזה משהו נרקסיסטי; עם הצטברות הניסיון אולי גם הנאה סדו-מזוכיסטית כלשהי, "את רואה, העבודה שלי היא לא כמו של אנשים אחרים; אני לא יכול להתיישב ולייצר כמות מסוימת ביום, אני צריך רק לחכות לרגע המתאים. ואיש לא יכול לומר באיזה יום ובאיזו שעה תהיה לו השראה; צריך סבלנות" [עמ" 144]. הרעב – לא במציאות חס וחלילה – הרעב הפיסי כמו הרעב להכרה, יכול להופיע באופנים ובעוצמות כאלה שלא פעם הדבר הראשון שנדמה שהרעב טורף – ובדרכים מרתקות – הוא את רועבו הוא (לבלע את האדם הנושא אותו; רציתי לכתוב "רועבו"). מבחינה פסיכולוגית אפשר לדבר על קימוטי המציאות ותעתועים בקריאתה; מבחינה סוציולוגית, כמובן – התנאים, הוי, התנאים…
קודם משהו על ההערכה, שמתנדנדת כמו שחבר אחד הגדיר באוזניי "אני מלך – אני אפס", או מתוך "רעב", בעת בה קורא הגיבור טקסט שזה אך כתב: "אני נתקל בהפתעה בדברים טובים בזה אחר זה ואומר לעצמי שזהו הדבר הטוב ביותר שקראתי מעודי. אני סחרחר משביעות רצון, השמחה מרוממת את רוחי, אני מרגיש לעילא ולעילא" [עמ" 30]. ומעט אחרי כן: ""גורל הרשימה שלי מילא אותי חששות כבדים; ככל שהרהרתי בה, כן נראה לי בלתי הגיוני, שלפתע פתאום עלה בידי לחבר משהו מתקבל על הדעת, כמעט מתוך שינה, בראש קודח מחום וחלומות. אין ספק שהולכתי את עצמי שולל ושמחתי כל הבוקר בלי שום סיבה! אין ספק!" [עמ" 35]. נדמה לי – אם להצטרך לאמירה קצרה – על בסיס התבוננות יחסית-ממושכת, שבעיית קריאת המציאות עשויה לייצר טעויות ליותר מכיוון אחד.
התנאים והשלכותיהם. כשהמים צלולים והבריכה מרווחת וכשהמים צלולים ובגד הים מתאים, אז אפשר להתרכז ולהתעסק בשחייה-כתיבה. כלומר, התנאים – יהיו אלה שקט, שכר דירה או שולחן – שקופים, צלולים, טהורים, לא קיימים. אבל מה קורה כשהבריכה צרה, או ריקה, או צפופה, והמים רעים ועכורים ובגד ים, אם יש, לוחץ או נופל, ועוד לא שאלנו מי כאן יודע לשחות? או אם זאת בריכה שתפוסה על תנין רעב? אוהו, אז הסיפור אחר לגמרי. וכמובן שעולה שאלת האחריות ושאלת החירות (לא פעם על ידי אנשי הצד החיובי ביחס לתנאים) כתמיהה של אמת וכשוט מעניש, מצדיק ולפעמים משתיק. אבל איך אפשר לכתוב (או אולי לא לכתוב) "בשעה שיש לו לאדם לפני אפו שכר דירה שלא שולם" [עמ" 27], או בשעה שאדם מתעב את חלקו עד ש"זמן רב מדי שתקתי והתעניתי בכוך הזה" [עמ" 31], ובמצב בו "בגלל הרתיעה האינסטינקטיבית מחדרי, שהיה בו הכל חשוך וריק, סדנת פחח עזובה, שעלה סוף סוף בידי להחזיק בה לפי שעה, המשכתי לשוטט הלאה, השתרכתי לי סתם בסביבות בית העיריה" [עמ" 50]. והמשך גלגל המחשבות-רגשות המתהפך מתוך עניין התנאים: "אל תבלבל במוח; אתה יותר מדי עני מכדי שתוכל להחזיק מצפון" [עמ" 75]. "אלוהים, כמה בלתי אפשרי היה להחזיק את ראשי מעל לפני המים, אף על פי שניסיתי הכל!" [עמ" 96]. "נרדמתי במקום ששכבתי, והשוטר העיר אותי. שם ישבתי, מוחזר בלי-רחמים אל החיים והצרות" [עמ" 53].
ויש השלכות, יש ויש! למשל: "מתוך יאוש בחרתי לי לעיתים קרובות את הנושאים הרחוקים ביותר, שגזלו ממני מאמץ של שעות רבות ולא נתקבלו מעולם" [עמ" 7] (הדוגמה הזאת בחיבור הזה היא פרשנות שלי). או השפעות שליליות, בעייתיות מאוד אבל אני מניח שגם בעלות ערך הישרדותי – "במבוא הבית של בלומקויסט עוסקים כמה חתולים באהבה בצרחות גדולות. ואני לו היו לי אילו שני כתרים. איזו דלות, איזו אומללות ללא גבול להיות עני מרוד כל כך! (…) כדי להרגיע את עצמי ולהיות מוחזק צדיק בעיני עצמי התחלתי למצוא כל מיני מומים באנשים השמחים האלה, שחמקו ועברו על פניי. (…) הייתי נזעם, מלא בוז לאנשים (…)" [עמ" 93].
וכן, המחוג המשתולל, מהאופטימיות הפתאומית אל צלילותיה ההתרסקותיות: "צץ לי רעיון חדש, תוכנית נהדרת; רציתי לחבר מחזה בן מערכה אחת, "אות הצלב", נושא מימי הביניים" [עמ" 151]. עניין זה נפרש באוזניו של מכר המכונה "הבתולה" כך: "עוסק? אני כותב, כמובן. ובאיזה דבר אחרי אני יכול לעסוק? הרי מזה אני חי" [עמ" 155]. זאת עד שהשמש המפציעה נשברת באחת וצונחת פיסות פיסות אל תוך הים: "אני לוחץ את העיפרון בשיני, קם בקפיצה, קורע את כתב היד שלי לגזרים, קורע על דף לגזרים, משליך את כובעי על המדרכה ורומס אותו. אני אבוד!" [עמ" 170].
ובזווית אישית כלשהי, לא מדי אישית עדיין, תפס אותי – בהקשר של רשימתי "משא האדם החום" (המופיעה בבלוג זה) והתקבלותה שלא תמיד ברצון – התיאור המוגזם בחינניות (שאינו רק שקר והזייה!) של קריאת הסביבה האנושית שבה הרועב מתהלך לו בכריסטיאניה שלו, "האנשים האלה שפגשתי, באיזו קלות ועליזות הניעו את ראשיהם וריחפו דרך החיים כמו מקצה לקצה של אולם-ריקודים! לא היה עצב אפילו בעין אחת שראיתי, שום משא לא היה על הכתפיים, אולי אפילו לא מחשבה קודרת, ולא אף כאב חרישי באחד הלבבות השמחים האלה" [עמ" 17, ההדגשה בוודאי שלי, אלא מה?]. אני מוצא גם קרבה כלשהי בעיסוק בדחיפוֹת הגורמות לגיבור "להניע את גלגלי מחשבותיי" [עמ" 17], או בעניין מחשבותיו ש"ריחפו משולחות רסן והנחיתו עלי התקפות יותר מכפר (מכפי?) שיכולתי לעמוד בהן" [עמ" 57]. בין זה לבין מה שכיניתי אצלי "הניגון הפנימי"; נדמה לי שאני מבין את הניגון הזה קצת אחרת עכשיו, כקשור לא רק בתנאים, אלא נתון בחיבור שבין העיסוק בתנאים (וחוויית אפקט הקיר המזוין) לבין העיסוק ביצירה, ההתכוונות היצירתית וכולי. אני עדיין תוהה בעניין ובכל מקרה משתדל להפחית.
לא צריך תעודה של פסיכואנליטיקאי כדי להעריך שאני מתעסק לצערי בשנים האחרונות גם, ולא במידה מועטת, בשאלות של תנאים; גם כאן בפריז, אבל הרבה הרבה יותר אז בכריסטיאניה שלי, תל-אביב, שהייתה לי זונה יקרה וקרה וארסית, בתוך ניסיון די כואב ליצור מבחינה ספרותית נגיד ומבחינה אקדמית נגיד בתוך מה שראיתי – בצדק או שלא בצדק – כתנאים לא תנאים [ומי שלא מעוניין בספוילר של הספר "רעב" מוטב שיעצור כאן].
באיזשהו מקום חששתי שהגיבור – למרות הניסים שקורים לו לפרקים ומייד מקפיצים את המחוג מרעב לשובע חלקי וזמני – יגווע ויסתלק לו מתלאותיו אל עולם שאין בו קירות. למזלי הוא עלה כעובד מוכן-לכל על האונייה הנוסעת לאנגליה ומשם אולי ימשיך עד ספרד. האם גורלו שם, מעבר לים, יהיה שונה מגורלו בכריסטיאניה? לא לגמרי בטוח, אבל לפחות קיים סיכוי שכן, והאפשרי הרי – הרבה יותר מהממשי – הינו לחמו האמיתי של הרועב.
- למרות מצב הרוח והמיהור היחסי הקבוע בכתיבה קריאה אישית מדי של הרשימה עשויה להטעות.
- מספרי העמודים תואמים את גרסת הספר שקיבלתי במתנה מיעל בטרם הפלגתי מכאיסטיאניה.