הנמל סופר
שבת אחרי הצהרים, אני נכנס לקפה פוּעָה ביפו. הגר מברכת אותי כבר קרוב לכניסה, לפני שאני פונה למקום הקבוע שלי על הבר. בחודשים האחרונים ישבתי כאן לא מעט, לפעמים שעות ארוכות מאוד, גם אל תוך הלילה, עם או בלי הלפטופ, כמעט תמיד עם עבודה. אמיר, אחד הברמנים, הגיע בדיוק ומתחבק ארוכות עם אסף, הברמן שאותו בא להחליף. בכלל, הרבה חיבוקים יש בפועה. זה מנעים את האוויר, במיוחד ברגעי מעקשים מול פסקאות התזה המתגשמת לאיטה. נחמד כאן, אווירה של רכות לא נשפכת שנובעת גם מהאנשים וגם מהנוף. מעל הפינה "שלי" על הבר, צמוד למדרגות שעולות בצבע קרם לקומה השנייה, אגרטל קבוע עם אירוסים מתחלפים. מסביב כלי זכוכית וחרסינה ישנים, צנצנות גדולות של עוגיות, תמונת כלה מלפני כמה עשורים, שטיחים, רהיטים בצורות משתנות, הכול למכירה, אפילו המראה הקטנה שתלויה ליד גרם המדרגות הרחוק שמכריזה באותיות עבות: "הכל למכירה". הכל, חוץ אולי מהבר, שעשוי עץ טבעי עבה ששומר על הקו הטבעי האנטי-סימטרי של העץ.
פינה נחמדה מצאתי כאן, כולל הטבות מיוחדות: לפעמים כוסית עראק שקדים או משקה מלון-נענע-רום, לפעמים הזמנה להשתתף בערבי השירה שעורך במקום עֹמר סלע, מנהל בית הקפה, שגם עושה צעדים ראשונים כמשורר.
אמיר הושיט את ידו ללחיצה ושאל מה להכין.
"אספרסו כפול."
"אני מכין לשנינו ובא לשתות איתך."
אמיר הגיש את הקפה, הוסיף עוגיות טחינה והקיף את הבר לשבת לצדי. הרגע הוא חזר מביקור אצל ידידה, מלצרית חדשה במקום שנוסעת הערב לשבוע לסיני. יש לה שתי חתולות, תאומות זהות אבל לגמרי שונות באופי, "אחת מתחבקת ומתלטפת כזאת, השנייה התחבאה מאחורי ארון כזה עם מראה, לא רצתה אפילו לצאת לראות אותי".
בזמן שהמלצרית תהייה בסיני הוא ישמור לה על החתולות.
מיכה, זקן העובדים והחדש שבהם, בעליהם החוקיים של קרחת נאה ועגיל קטן, מילא קנקן מתכת במים קרים. בחצי אוזן הוא שמע את הדברים ואמר – "אל תתקרב אף פעם לבחורה שיש לה שתי חתולות!"
"למה?" תמה אמיר.
"אני לא יכול להסביר לך את זה על רגל אחת".
"רגע, ואם היא נראית לי?"
"אם היא נראית לך זה משהו אחר," חייך מיכה והתרחק עם הכד בידו.
שתיתי מהאספרסו והרמתי את מבטי מלוח העץ של הבר. משהו מסביב היה מוזר, מוזר מאוד. משהו השתנה, אבל מה? אופס, התשובה צועקת את עצמה, המראה שמעל הבר נעלמה והתחלפה באחרת. המראה הנעדרת הייתה הדבר הראשון שלכד את מבטי בפועה. מראה רחבה מעוטרת במסגרת מוזהבת עשירה בקימורים מעניינים. יותר מפעם חשבתי-החלטתי שאקנה אותה בבוא העת, כשיהיה לי היכן לתלות. בינתיים אין לי ממש מקום, וגם ככה אני מתוכנן לנסוע לפריז. אבל למרות המחשבות על כך, האמת היא שאף פעם לא הייתי קונה אותה. היא הייתה כל כך במקומה, לא הייתי מזיז במילימטר.
עכשיו עומדת במקומה מראה אחרת, קטנה יותר, במסגרת ישרה, מופנה בזווית ישרה אל חלל המסעדה כך שאפשר לראות בה אחדים מהרלסים שתומכים את הקומה השנייה ושתי מטבעות זכוכית שיורדות מהתקרה, קשורות בחוט ניילון שקוף.
שאלתי את אמיר (אגב, סטודנט לארכיטקטורה) על המראה. היא בטח נמכרה לפני כמה ימים, הוא לא היה כאן, אבל בהחלט שם לב להיעדרה: "בזמן שהייתי יושב על הבר זה היה אני והמראה. הרגשתי כאילו אני רואה הכול מאחורַי, רואה את הבר, חווה את המקום 360 מעלות. היא הייתה מראה מרשימה, היא הייתה מראה גדולה, בעלת נוכחות. היא גם הייתה תלויה במין זווית מעניינת. היה לה איזה סקס אפיל…"
הוא זכר שהתעניינתי בה פעם והוסיף: "תמיד התעניינו בה. בוא נגיד את זה ככה: כשאנשים הסתובבו באזור היא הייתה קולטת אותם. היו כאלה שהיו שואלים: 'מה הכול למכירה? גם המראה? כמה עולה המראה?' הרבה מאוד התעניינו בה."
"מה אתה אומר על זה שהיא כבר לא כאן?"
"תראה, מאז שהגעתי כל המקום בשינוי, כמעט כל הצוות השתנה, אולי היא כבר לא כל כך התאימה, אולי נוצר כאן משהו חדש."
"אתה לא היית כשהיא נמכרה…"
"לא, אבל אולי מיכה היה."
"מיכה," קראתי, "אפשר לשאול אותך משהו?"
"מה, אתה מראיין אותי?"
"נגיד."
"יופי, תוכל לכתוב על ברמן מזדקן שעסוק בללמוד מה זה קפה קר, איך לדפוק את הכסף בקופה, ואיפה הקרח לעזאזל?!"
"היית כאן כשקנו את המראה?"
"כן, זאת הייתה משמרת שלישית שלי, כולל פעם אחת בהתלמדות. אין לי עיניים לדברים נאים, אפילו לא ידעתי שהיא נמצאת מעליי. בהתלמדות פספסתי הרבה דברים, אפילו חמוקיים פספסתי."
המראה נשכחה לרגע ונערך דיון תמציתי בשאלה מה זה בדיוק "חמוקיים". פעם חשבתי שחמוקיים זה שדיים, עד שפרופסור אחד, ידיד טוב, הסביר לי על שפת הבריכה באוניברסיטת תל אביב בדיוק מה זה.
"זאת הטאליה, לא?!" אמר אמיר.
"זה כל העיגולים," הדגים מיכה בכישרון, "אבל באמת שאני צריך לפתוח מילון ולבדוק איך זה מוגדר."
"אתה זוכר את המכירה של המראה?" שאלתי.
"כשהיא נמכרה בכלל לא ידעתי שמוכרים כאן ציוד," הוא אמר, "הבחור שקנה אותה היה גבר בגיל העמידה בערך, הלך כמו קיבוצניק, אני חושב, אני לא בטוח, היו לו מכנסיים קצרים וכפכפים, טיפוס עממי. הוא ישב עם בת זוג בשעות אחר הצהרים. אני חושב שהוא נדלק ברגע שהוא ראה אותה. הוא לא התמקח, אבל אני לא זוכר הרבה, הייתי די המום. יש לי בלק-אאוט מאותו יום. הייתי מוציא כוס לעשות אספרסו, אמרו לי: מיכה, לא בכוס הזאת! זה כבר הגיע למצב שפעם אחת היה לי כזה בלק-אאוט שאמרו לי 'תביא מיץ לימון', אז אמרתי לעצמי: 'רגע, מה זה מיץ לימון?'"
לקצה הרחוק של הבר הגיע אסף (29, עוסק באמנות בתנועה) עם צלחת נאה ומבט רעב. הוא עובד במקום כבר חמש-שש שנים, עם הפסקות פה ושם. כשחזר אחרי אחת ההפסקות המראה פשוט הייתה במקום. "הדבר העיקרי שאני זוכר ממנה זה את הזווית שלה," הוא מספר, "הייתה לה זווית של מראה של בר. אני לא זוכר בדיוק איך היא הייתה נראתה, רק שהיא הייתה יפה מאוד."
רות, בת הזוג של אסף (עוסקת בקולנוע והולכת לפעמים עם עט תקוע בקוקו) עובדת בפועה בסביבות שנה וחצי. גם היא לא לגמרי זוכרת: "אני רק זוכרת שהיו לה קווים יותר עגולים, היו לה פיתוחים כאלה".
רות פנתה לטפל באחד השולחנות ואסף סיפר: "בפעם הראשונה שדיברנו היה קצת יותר צפוף ממה שעכשיו. זה היה אחרי ישיבה וישבנו פה, מול המראה. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא לאיזה פאב, ללכת לדבר איפה שהוא. הסתכלתי על המראה, הסתכלתי עליה במראה כל כמה זמן."
אור, מורה ליוגה על סף נסיעה להודו, נכנסה לבר כדי למלא מאחד הברזים.
"האמת היא שאם לא היית אומר לא הייתי שמה לב," היא חייכה חיוך מלא-אור כששאלתי, "כי עכשיו יש את המראה הזאת. ההיא הייתה עם מסגרת זהב כזאת, נכון? אבל מרוב שיש פה פריטים…"
"את יודעת על מה מדובר?" התערב אמיר שחזר להתיישב לרגע לצדי.
"כן, על המראה המהממת. זאת שהיה אפשר לראות דרכה את כל המסעדה, לראות את הפנים של כל האנשים, לראות מה הם רוצים, לראות על מה הם חולמים…"
שיר קצבי-נעים התנגן ואור התחילה לרקוד, "יום שני הבא בהודו הבנויה!" היא קראה.
הלכה אור ובאה הגר (לדברי אסף, "היא לומדת משהו").
"אתה יכול לשאול אותה," הציע אמיר.
"על מה?" שאלה הגר.
"על המראה," הוא חייך.
"אני אגיד לך את האמת, אבל רק האמת," אמרה הגר, "לא אכפת לי! לא אכפת לי שהתחלפה המראה! אחרי שאתה עובד פה כל כך הרבה זמן, אתה לומד לא להיקשר לדברים יפים, הם פשוט נעלמים ואתה נשאר עם המכוערים. זהו."
25.08.2007
המראה השניה נשברה,כנראה מרוב בושה.
היא לא מכוערת,רק מחכה שמישהו יקנה אותה ויתלה במקום המתאים ובזווית הנכונה.