בּלוֹגוּרָה: בלוג על הבלוג (1 מתוך 2)

שלושה ימים ראשונים בבלוג, זמן מצוין לסיכומים. הרבה פנים לו לבלוג, חלקם נעימים אחרים לא פחות ממדאיגים. שירוצו האצבעות כמו שלא תמיד מותר בסיפורים ויאמרו את דברן, הרי זה יקרה מתישהו – הרסן יוסר, אני אכנע – אז למה לא כבר עכשיו? ההצעה של יעל ישראל מלפני פחות משבוע לפתוח בלוג הקפיצה מייד כמה מחשבות, בעיקר מחשבה אחת ישנה: אני לא בעסק! אני מדבר על המגרש, מדבר בסיפורים, כדורגל משחקים משבת לשבת, תשעים דקות, זה ניצחון של כל הקבוצה, אז אני הפעם הבקעתי, זה פחות משנה. אחרי כל הדיבורים ביום חמישי בטוטו, גול או גול עצמי בדקה העשירית, וכל הדברת מתאדה כלא הייתה (מה פתאום כדורגל בבננות?). אז למה לי בלוג עכשיו, בזבוז זמן נוראי, ועוד על כתיבת דברים שלא ילכו לשום מקום, שלא יחזיקו מים במבחן הזמן, או במבחן העומק האנושי, שנדמה לי לפחות שזה אחד הדברים שמדברים אליי ביותר במה שקשור לכתיבה (השפרצות של אותיות הרי יש גם בלי הכתיבה). הנה מחר תצא מהכרכייה חוברת של כתב עת עם סיפור שלי, "מים" (אולי אולי אעלה אותו כאן מתישהו; לא מייד). די ברור לי שאם אחזיק בעצמי מעמד עוד שלושים-ארבעים שנה, גם הסיפור הזה (כ1000 מילים) יחזיק מעמד איתי וודאי שיחזיק אחרי, מה שכמעט בטוח שלא יקרה לגבי הבלוג הזה (כ-1260 מילים). האצבעות קצת רצו, אבל עכשיו צריך לעצור, הנה קישור לתרגום של הסיפור באנגלית, שיצא החודש בניו יורק ברוך השם וברוכה רייצ'ל האריס, המתרגמת:  

http://www.zeek.net/708water/

אהה! למה בעצם לעצור עכשיו ולהוסיף קישור? כי אחד המניעים הברורים כן לפתוח בלוג (ולא הייתי פותח במקום לא סלקטיבי, אגב, כנראה) נובעת מהרצון להתקשר בעזרת הטקסטים הספרותיים או מהאינטרס להפיץ את מה שכבר הצלחתי לייצר, דברים שחלקם הגדול חשובים לי מאוד מאוד, ובשאלה למי אני כותב, כבר הכרעתי מזמן: אני כותב לבני אדם. אבל לפעמים נדמה לי (כמו עכשיו ממש) שאני יותר מברבר מכותב. זה הצד הדורש, החינוך הניטשיאני: "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו!" עם הזמן אתה לומד שזה לא מחזיק לבד. חייבים לייצר רצפה לאדם, שלא יגמור בבית משוגעים, לרצפה קוראים סליחה: "האדם הוא דבר שיש לסלוח לו", והבלוג יכול לאפשר גם את זה בלי מחירים כבדים. אז כמה רחוק ללכת עם זה? הנה השאלה המתחייבת כמעט של השליטה בדימוי, של הניסיון לכפות התקבלות מסוימת: אני רוצה שיחשבו אותי כך וכך ולא אחרת ולכן אציג בזהירות, אבל אולי מוטב דווקא לשחרר קצת, להבין שאתה לא יכול לשלוט בדימוי, ואם אתה מצליח לשלוט בדימוי, אז אתה שולט אבל אתה דימוי. אני מחייך, נראה לי שאני כותב על כלום, אבל חבר'ה כאן זה בלוג וכאן מותר, וזה לא הדבר שאתה כותב עליו, אלא התבנית שאתה מעביר דרכה את הדברים, לכן אם תכתוב ואם אתה טוב – הם יבואו (מי ביקש שיבואו?). רוצה לומר, כמה היו משלמים על טקסט קטן, לו ניתן היה להקים את ניטשה, פרויד או הרמבם, לשעה אחת בודדה לכתוב על הדבר הכי משמים, על מזלגות נאמר, או על משרד התמ"ת. מה היינו מרוויחים מזה? כנראה שהיינו מרוויחים מזה הרבה. הנה אני לא שולט בטקסט, כי מול השליטה הייתי אמור להציב את הוויתור על השליטה, והתעכבתי אם זה, אז הנה אני מוסיף. שוב אותו עניין רווח מול הפסד: ההפסד – סכנת התבזות, הרווח – חופש, החופש להיות אדם. אפשר אפילו לשחק עם זה, נניח להתבזות בכוונה, באמת או שלא, לכתוב בלוג שנקרא, נניח "לאונן את עצמך לדעת" או "לאונן על עצמך" (שמו של הבלוג הנצפה ביותר כאן, י"ר) וכך קבל עם ועדה לפתל ולפרט, ואחרי כן ודאי מותר לכתוב הכול, אבל אולי צריך לשחרר היכן שלא משוחרר, כל אחד וענייניו, ולאונן על עצמך במקרים מסוימים זה רק מס שפתיים של שחרור. 
(הטלפון צלצל, קצת לא להאמין, מרגול בהודעה מוקלטת מפרסמת משהו. איזו התחלה דרמטית : "שלום כאן מרגול! רציתי לעניין אותך וגו'" קטע קטע).

שאלה ממשית בציר שליטה-שחרור היא: מה לפרסם בבלוג? כשחשבתי על זה בהתחלה חשבתי שאפרסם רק יצירות, ויותר מזה, רק יצירות שהתפרסמו. ובאמת פרסמתי רק יצירות שהתפרסמו (אולי הייתי צריך להוסיף כוכבית היכן התפרסמו, טוב אולי אעשה את זה). והשאלה היא האם אני מגלה בשלושת הימים האחרונים את האפשרויות הבלתי נדלות של המדיום, כמו שאולי קרה לבני ציפר, כבודו במקומו, וכמו שיעל ישראל הציעה לי באחת מתגובותיה המלטפות והנעימות, שממש אומרות ברוך הבא, להביא גם כמה הרהורים בנוסף ליצירות, או שמא… אני נגרר לתוך המלכודת שפחדתי ממנה. הרי ידעת שיש לך נטיות התמכרויות! ידעת את זה, נכון שידעת?! ידעת שמה שנכון זה לתעל את הנטיות למקומות טובים, שהרי אם לא אתה אבוד, ותסתכל על עצמך עכשיו! תראה מה אתה עושה, תראה לאן הגעת! אבל כך או כך, מתי שהוא הייתי נותן קצת חופש ליד. וזה לא שהחופש מוחלט, אני כותב בוורד בזמני הפנוי ולא בחלון המצָוֶוה (הוסף פוסט!, אולי זה לא באמת מצווה, מעניין לבדוק). אני יכול לערוך את זה, לכתוב מחדש, לצאת בסדר. איך תדעו שלא ערכתי, וכאילו לא, אבל מי זה תדעו? עם מי אני בכלל מדבר? האם עם אותו יחיד, צדיק או מפקח רשע ומרושע (חוקר שב"כ א-לה מרגול) שעשה מנוי לבלוג; אולי עם מי שיתחברו לדברים; אולי עם דודה מלי; ואולי עם עצמי, דרך האשליה של הדיווח בטבלה "מספר כניסות" או משהו כזה. המחשבה שאני כותב רק לאחרים שכותבים בלוגים ומחליפים ביניהם תגובות, מעלה דאגה קטנה, שאולי מכולם כאן רק דודו בוסי עושה בשכל, מגניב ביכולת הכתיבה והסיפור שלו ומעמיד תלמידים הרבה (אהלן דודו, די התנגדתי לשם שהציעו לאנתולוגיה על מזרחיות "ערסיות עם אג'נדה". זה לא ממש נראה לי שם טוב לספר כולו, דווקא שם מצוין לפרק. מה דעתך? ולמה קראת לגיבור שלך רחמים יחזקאל, הרי שמעון אדף העורך הכיר אותי?). הנה תשובה, אולי יש כאן קהילה, אולי אני כאן בגלל שאין לי חברים? אבל זה לא נכון, יש לי כמה חברים, ובקושי יש לי זמן לראות אותם מעומסה של מטלה שיושבת עליי ומזכירה לי את יסורי הגיבור של "החי על המת" של אהרן מגד: החי רוצה לחיות בסך הכול, אבל התחייב לכתוב על המת (דוידוב?) שמציץ אליו מחור המגירה ורובץ עלא-קלבו, כלומר, על הלב שלו. אני מתכוון לתיזה שלי, ירום הודה ושתסתיים מהר ושלא תסבך לי את הנסיעה המתוכננת לדוקטורט לפריז בקרוב אמן. אופס, שתי שאלות עלו, זה כמו תקלות מוזרות באינטרנט מהדגים הישן, החלונות נפתחים ואתה מנסה לאסוף. אז רגע אחד סדר: (א) הבלוג כבריחה (ב) המילים עלא-קלבו בערבית הן לא סתם. ואופס עוד חלון: (ג) מי רואה את זה? מה אני צריך שהמנחה שלי, נניח, יקרא כמה התזה יושבת עלא-קלבי – מה זה אומר על כישוריי, על הציון, על ה… סדר רבותיי, כל האברכים ימינה וכל הבתולות שמאלה!

(א)    הבלוג כבריחה – אני די בלחץ זמן עם טקסט אחר, אבל אני כותב עכשיו את הטקסט הזה. (1+1=?) .

(ב)    עלא-קלבו – שפה מסודרת ומאורגנת למסירה, כמו אולי היצירות נניח, שפה פרטית קופצת ולא מתעניינת בקורא, אולי זה בעצם מה שרוצים, מבפנים, קישקה, תביא קצת אנושיות משלך, אפילו יעל רמזה, תן קצת הירהורים (אגב, אני חושב שהאוצר עושה טעות עם המורים שהוא משגע אותם ככה, אבל משתתף ברצון שהתלמידים יכבדו את המורים ומקצועם אותם וכו'…). אולי איזו שפת ביניים? (אפשר פשוט לשאול: גבר, תגיד איך אתה רוצה את הבלוג שלך?)

(ג)      מה פתאום עכשיו "מי רואה את זה?", הרי מזמן הסכמנו, אני ואני, שהשגנו עצמאות, אולי זה סוג של אקס-טכנופוביה. אבל אולי בכל זאת קוראת את זה, נניח דנה (מה קורה מתוקה?) או, טוב נו, אורלי בטוח קוראת (אהלן אורלי – את חושבת שאם אוכלים רבע כפית עמבה, גם אז מרגישים את הריח מקרוב, או שזה רק מכפית ומעלה?)

(ד)    עניין המעקב אחרי הבלוג, אחרי הכניסות, אחרי הנתונים, זה עניין שלם בפני עצמו. בקצרה אספר שעם אחד הפוסטים הראשונים עשיתי ניסוי. העליתי וניסיתי לראות תוך כמה זמן ייכנס אליו קורא ראשון, זה לקח כמה דקות, די סביר. אבל כמה זמן זה לוקח לפנות בוקר? מישהו אמר לי שיש כאן תגובה כל 13 דקות, כל כמה זמן עולה פוסט חדש? שעתיים? שלוש? ומה היחס בין כאן לבין רשימות? כל כמה זמן להעלות פוסט בלי להעיק? נכון לעכשיו יש מצב מוזר, מספר הכניסות הרב ביותר לפוסטים אצלי הוא לפוסט שאני רואה אותו כטוב ביותר "משא האדם החום" ומשם בסדר יורד באופן מתאים לרמת ההערכה שלי את הטקסטים. מה זה אומר? האם יש כאן סוג של שיפוט אובייקטיבי מהסוג של חוכמת ההמון, אולי מערבולת סטטיסטית בלתי נשלטת וסוחפת עם כל המספרים האלה.

אבל מספיק עם הסעיפים, משכתי את זה למקום של שכלתנות וזה מאוד גברי מצדי ולא לגמרי מתאים, כי כאן אפשר באמת מתוך חיבור אמיתי (אתמול בערב ישבתי לאכול עם מורה ליוגה, רק לשבת אתם אלה זה מדבק, איזה שלווה, איזה שקט, אהה… אהה… נעים, חוף, שקיעה, רוח, אהה… נחמד דווקא). כאן אפשר ללכת פנימה, אז למה לראש, למה לרמות את עצמך ולעקוף? ובכלל איזה אורך פוסט עדיין אומר משהו, אבל לא מעיק ממש. האם אני אמור לצבור עכשיו עדת קוראים נאמנים, וצריך גם להתחשב בזה, נניח בכך שתהייה איזו אחידות בחשבון פוסט-פוסטי (התחכמות קצת מיותרת, פוסט-פוסטי… למחוק את זה).

בקיצור, כמה וכמה שאלות משמעותיות ביותר או אולי תרגיל בלכתוב על כלום, או לא על כלום (אגב, צריך לשקול האם להיות ליברלי וגמיש או החלטי, או לפחות האם להציג את עצמי כך או כך, אין לי בעיה עם שני הצדדים). זאת ועוד, מישהו אמר לי (היום בבוקר!) שהבלוג כאן הוא מקום טוב להשיג בנות. זה נשמע לי חותר כנגד הרעיון הכי בסיסי של המקום הזה. מעניין אם זה נכון, באופן כללי כלומר (עכשיו אורלי חושבת "איזה פלרטטן!" נכון? אני נשבע שזה מה שהיא חושבת), אבל זה לא משנה, כי האמת שאני די חנוק בזמן, ועד כמה שאני יודע אני כותב בדיוק עכשיו תזה.

* טקסט זה מוקדש בחיבה גדולה לבעל המנוי היחיד לבלוג זה.

** הטקסט אמנם ממוספר (1 מתוך 2) אבל ייתכן שכבר סיים את חייו.  
*** מה זה הברדק הזה? מה שהרה תחשוב עליי עכשיו? מירי פליישר נחמדה בתמונה עם הכד. אני צמא.