הנמל סופר
הפעם הזאת הוא לא ייתן לה להתחמק. זאת תהיה הרגילה הכי מיוחדת של כל הזמנים. הזמין אותה לטיול בנגב והיא הסכימה. כן, היא הסכימה, באלוהים, הפעם הוא לא ייתן לה להתחמק. כבר שלושה חודשים שהוא רומז לה, מה זה רומז, אומר, צועק, צורח שהוא מתכנן עליה, ולא סתם בשביל איזה סטוץ, זה הכי רציני שיש, נמאס לו מכל המשחקים, הוא גבר אמיתי עם שתי רגליים על הקרקע, אחד שיודע מה הוא רוצה. אלוהים הביא את שניהם לעולם הזה באותו דור, שיבץ את שניהם לאותו בסיס בחיל האוויר ותקע את שניהם באפסנאות, דבר כזה לא יכול להיות מקרי. כבר שלושה חודשים שהיא מתחמקת ממנו, עושה מזה בדיחות, אומרת שהיא לא אחת בשבילו, שהוא צריך מישהי יותר טובה, יותר יפה ממנה, יותר רזה אולי. היא רק רוצה לסחוט ממנו עוד ועוד מחמאות, הוא יודע, אבל לא אכפת לו, הוא אף פעם לא אהב ככה, מה זה אהב, נהיה כבר משוגע, משוגע על כל הראש. ועכשיו יש רגילה, ויש טיול רומנטי לנגב, והכל מתוכנן טיפּ-טופּ ויש אפילו הפתעה. לא, אין מצב, הפעם הזאת הוא לא ייתן לה להתחמק.
כשהגיע לאסוף אותה מהבית ראה את הראשים של ההורים שלה מציצים מבין החרכים שבתריס. הסתכל דרך המשקפי-שמש ודרך המראה ולא עשה תנועות מיותרות, מה אכפת לו מהעולם, הוא אוהב אותה, ואם הסכימה אז בטח גם היא קצת אוהבת, לפחות קצת, ויש לו אוהל בבגז', ושמיכות ובקבוק של יין אדום ודיסק של אתי אנקרי, שכבר שוכב במערכת של האוטו. האוטו של אח שלו לא הכי חדש בעולם, אבל לא נורא, כי מה שחשוב זה שיש אהבה. ואולי יש סיכוי ליותר מסתם אהבה, היא הגיעה עם חצאית עד הברכיים וכשנכנסה לאוטו שם לב איך גילחה את הרגליים חלק-חלק, מי יודע איזה עוד הפתעות מחכות ברגילה הזאת, הרגילה הכי מיוחדת של כל הזמנים.
הם נוסעים והכל עשר, היא צוחקת מהבדיחות שלו וזה הסימן הכי חשוב שבינתיים הולך. והשיער שלה מתנופף קצת ברוח, וגם החולצה, ואיזה יופי של נוף. ואיך שהיא מנגבת את הפירורים של הבמבה מהחולצה, אולי גם זה סימן. ואתי אנקרי שרה להם כל-כך יפה שבא לבטל את כל המלחמות ואת כל הצבאות ורק לאהוב, לאהוב באמת, הפעם זה בכלל לא סתם. איזה חיוך שיש לה, אלוהים, והרגליים החלקות האלה, והפירורים של הבמבה שלא רוצים לעזוב לה את החולצה. שני אנשים יושבים בתוך אוטו לא הכי חדש ואף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת, מה יש בפנים.
סיפרה לו שהיא יודעת שהתחיל עם מיטל מהלשכה, וגם שהשכיב, או לפחות ניסה להשכיב, את מרינה החובשת, אבל הוא כזה מתוק שהיא סומכת עליו עכשיו, ולא אכפת לה ממה שהיה. מזמן רצתה להסכים לו לסרט, אבל אז הוא קצת נעלם מהבסיס, וכשהיא שמעה על מרינה החובשת היא הייתה בטוחה שכל מה שיש לו בראש זה רק שטויות. והוא, בלי להתבלבל, יצא מזה כמו גדול, אמר שאפילו אם התחיל עם הפקידת-לשכה, וגם כל העניין הלא מעניין הזה עם מרינה, הכל היה סתם, סתם, ובשבילו אף אחת לא מגיעה לקרסוליים שלה, לא מתקרבת לברכיים היפות שלה. ברמזור הסתכלו אחת לשני במשקפי שמש והוא אמר שיש לה עוד קצת במבה על החולצה. איזה מניאק, אמרה, אבל כשהצמידה את החולצה לנקות ביסודיות ליקקה את השפתיים, וזה עוד סימן שיהיה טוב, שכבר טוב.
ומה איתה, עליה היא לא מדברת, הא? רק עליו. מה היא באמת חושבת על הקצין תחזוקה, הא? בחיים, אבל בחיים היא לא הייתה מסכימה לקטע עם המפקד שלה, זה לא בשבילה המשחקים האלה. זה גם מנוגד לפקודות מטכ"ל, הוא מוסיף והיא מתפקעת מצחוק. אבל ברצינות, הוא חתיך הקת"ח בעיניה? האמת, שהוא נראה בכלל לא רע, מתחיל לגדל קצת כרס, אבל הדקרון עוד מתוח לו על הישבן יפה כמו שצריך. איזה מניאקית, התבאס, אבל היא רק צוחקת, יש לה אחלה חוש הומור והכל בסדר גמור. ומה עם הטייסים? הוא כאילו חוקר. הטייסים, היא מתמהמהת, אלה, אחרי שמקבלים את הכנפיים כבר לא ממש מסתכלים לכיוון של מש"קיות תחזוקה, יש להם בחוץ כל מה שהם צריכים, והם דלוקים במיוחד על המטוסים ועל עצמם, אז למה להם, וחוץ מזה היא לא בקטע של טייסים, אין מצב.
לאתי אנקרי יש קול כמו קטיפה שחורה, כמו מפלים דקים כאלה בתוך יער, לפעמים זה אפילו כמו לעוף. אבל היא חייבת להשתין, ואם הוא יכול לעצור בבקשה. וברור, בטח שהוא יכול, כבר בתחנת הדלק הקרובה, והם גם יאכלו משהו, כדי שיהיה להם כוח להמשיך, זה בקושי צומת גבעתי והם לא באו לסבול, להפך, הכי להפך. כשחנה נתן לה לצאת ראשונה, ונשאר לשבת עוד קצת להסתכל על איך שהיא מיישרת את החצאית. אח, לפעמים החיים יכולים להיות כל-כך יפים, הוא ממלמל לעצמו. לקח עוד רגע ליישר את החולצה מעל המכנסיים ויצא גם הוא. הפעם הוא יזמין, הכל עליו, צריך שיהיה ברור, אם היא תרצה להזמין, אז שתזמין בדרך חזרה, אולי אפילו תוכל להזמין את החבר החדש שלה, הם יהיו זוג משמיים, אפשר להרגיש את זה באוויר. אחרי שאכלו משהו היא רצתה לשלם, אבל בסוף הסכימה לשלם בחזור, כן, היא הסכימה.
כשהגיעו לאוטו פתח בשבילה את הדלת, והיא הודתה לו בחיוך שהגיע הכי מבפנים. עכשיו יותר רגוע, הוא נוהג, והיא ואתי אנקרי שרות, היא מדגישה 'רואה לך בעיניים', כאילו סתם, אבל הוא יודע בדיוק למי היא מתכוונת. הוא לא נשאר חייב ומחזיר לה עם 'לוליטה את ילדה יפה' ישר לתוך החיוך. הוא מת, מת לשים את היד שלו על החצאית שלה. בטוח שהיא לא תסבול מזה, אבל לחכות, לחכות זה הכי טוב, כמו שאח שלו הסביר לו פעם, תחכה יותר – תקבל יותר, ככה הכל עובד. אבל הוא מת לשים את היד שלו על הרגל החלקה שלה. פתאום נזכר בעוד בדיחה, והצחוק שלה, אלוהים, כמו פעמונים ברוח, רק לחכות, לחכות, לחכות.
רק שימצא את המקום, רק שלא יהיה להם תפוס, רק שאף אחד לא יפריע. שינן טוב את הדרך שלא יתברבר פתאום, הכל חייב להיות מושלם, מושלם, לא פחות מזה. הוא כבר היה שם פעם במקום ההוא, עם עוד כמה חברים לפני הצבא, הם שתו שם קצת, ושם הוא גם לקח שכטה ראשונה מג'וינט, אבל החליט שזה לא בשבילו הסמים, והוא נשבע לעצמו שלשם, בדיוק לשם, יביא אותה, את האישה שלו שהוא יאהב, משם יצא רק טוב, רק לשים לב לשלטים, רק לא להתברבר. בדרך יש הרבה ירוק, וגם פרחים שמקשטים את הצהוב בהיר של המדבר. מתחיל להיות קצת חם, אבל עוד לא יותר מדי, זאת העונה הכי טובה, המושלמת. באיזו רכות נגעה לו בברך, העבירה לו צמרמורת בכל הגוף, היא צריכה עוד פעם להשתין. דקה, דקה נשמה, הנה הוא כבר עוצר.
בסוף בכלל לא התברבר. כשהגיעו החנה על קטע עפר בשוליים והתארגנו מהר לתזוזה. הוא סוחב את האוהל ואת התיק הענק שהביא איתו והיא מטפסת אחריו בשביל קצת מטושטש, מכאן זה כבר קל. אם היא אוהבת מדבר? היא לא מכירה יותר מדי, אבל בטח שאוהבת, אוהבת סוף הדרך. חצי שעה שהם הולכים בצמוד לשפה של מצוק, אבל היא לא מתלוננת, הוא רק מזכיר לה מדי פעם שתיזהר. עוד עלייה חדה אחת אחרונה ויש סיבות טובות לחייך. אין שם אף אחד, רק הוא והיא, והכל בדיוק כמו שזכר, פיסת אדמה מישורית לאוהל, מוגנת מהרוח בתוך צלע ההר, והמצוק לא רחוק מידי, ממש כמו מרפסת פרטית, והנוף למטה, אלוהים, זה כמו לשבת על ענן. ממש אהבתי, היא מתמתחת יפה, איזה נוף שחבל על הזמן, ממש אהבתי, היא עוד מתנשפת.
כבר יש אוהל שעומד יפה, ויש קפה שרותח וכמעט גולש, ואותה שמחבקת את הברכיים, וגם קצת מלטפת, ונושמת עמוק, כאילו בשביל שנה שלמה. עושה לו לחייך הרבה, לצחוק, לצעוק בתוך עצמו, הוא מת לקום אליה, אבל לחכות עוד קצת, רק עוד קצת, וזאת תהיה הרגילה הכי מיוחדת, כמו השמש האדומה שמנשקת כבר את ההרים. ושניהם כמו מלך ומלכה, יושבים על ענן ומדברים בשקט, מסתכלים בעיניים ויודעים. כשהייתה ילדה קטנה רצתה להיות רופאה, אחר כך פסלת ואחר כך מאפרת, עכשיו היא לא יודעת כלום. וכן, היא מתה על ילדים, ורוצה הרבה, כמה שיותר, כי אין בעולם כמו ילדים, אין. הוא שונא חתולים, אבל כלבים הוא אוהב, ולא, בכלל לא אכפת לו שהיא שואלת, פיטרו את אבא שלו מהעבודה לפני כמה חודשים, ומאז הוא יושב בבית וחוץ מלשתות הוא לא עושה כלום, ואימא שלו כבר חולה מזה, ואח שלו בורח כי הוא לא מסכים לחיות בבית משוגעים, וככה הכל נופל עליו. בגלל זה הקת"ח שחרר אותו לעזור קצת בבית, בדיוק בזמן שהיא רצתה להסכים לו לסרט, איזה צירוף מקרים, אבל הכל לטובה, הכל לטובה, הוא צוחק. ובאמת הכל שטויות, כי העיקר שהיא אתו, היא לא יכולה לתאר לעצמה כמה הוא מאושר עכשיו, אז שתעביר לו את היין וגם שתשתה קצת בדרך, כי כן, שתדע, יש לו כוונות, וגם שתדע שראה את ההורים שלה בתריס. איזה מניאק, היא צוחקת ומסתכלת עמוק בעיניים.
הלילה יורד מהר והקוסם שלה שולף מהתיק כמה קרשים שמספיקים למדורה קטנה. הראש שלה אצלו על הברכיים, וכן, היא מאמינה שיש חיים אי-שם בין מיליוני הכוכבים, וגם הוא, כי לא יכול להיות שאנחנו כל-כך בודדים ביקום הגדול הזה. הוא משחק לה בשיער והכוכבים מריצים סרנדות. קרבו פנים אל פנים, והתנשקו, והשפתיים שלה, והפה והצוואר כאלה טעימים, והיא אומרת שהוא מקסים, ובאמת, לא יכול להיות שאנחנו בודדים ביקום הגדול הזה, לא, אין מצב.
כשנכנסו לאוהל שאלה באיזה צד הוא מעדיף. מה זאת אומרת איזה צד, הוא מלטף, באמצע, זה ברור, והיא צוחקת, נוּ ברצינות. בפנים הם ממשיכים להתנשק ולפעמים גם ידיים נשלחות, כאילו לנגב כמה פירורים של במבה. פתאום היא מלטפת, ומתרחקת מעט, ומרחיקה, לאט יותר כדאי, אז מספיק עכשיו, לפחות להלילה, אז בוא נלך לישון, אבל לא קל להירדם.
בבוקר הוא מעיר אותה עם הקפה למיטה. היא מספרת שבפעם הראשונה שראתה אותו חשבה שהוא אחד מפרחי הטיס, הוא היה זקוף כזה וגאה, ממש כמו עכשיו, מיהר בבגדי ספורט שלו וחייך כמו נסיך, הקפה מצוין, באמת מצוין. הוא היה בטוח שהם התראו בפעם הראשונה במשרד של הקת"ח, כשראתה אותו הוא בטח חזר ממשחק כדורגל, כן, היא כבר יודעת. הוא, אגב, לא מת על הפרחי-טיס, כמה מהם ממש בלתי נסבלים, עוד לא קיבלו כנפיים וכבר בטוחים שהכל מגיע להם. היא לא מצטרפת לדעתו, רק מחממת את הידיים בספל. דילג אל התיק להוציא קופסה קטנה ופתח אותה לאט מול עיניה. אתה משוגע, אמרה קצת מבוהלת, הוא מרוצה, כן, בטח שהוא יודע שהמסדר-כנפיים יתקיים בעוד פחות משבועיים, יהיה טקס גדול, כל העולם יהיה שם, אולי אפילו ראש הממשלה, הפרחי-טיס יעמדו כמו מאובנים כשישימו להם את הכנפיים על החזה המנופח שלהם, הכנפיים שמסודרות עכשיו שורות שורות אצלו בתוך קופסה קטנה, באוהל, על שפת מצוק מאוד פרטית בנגב. היא מעבירה את כף ידה בקופסה, נוגעת באצבע רכה בכל זוג כנפיים, למה היא כזאת רצינית פתאום.
לארוחת הבוקר יש, גבירתי, פרוסות עם טונה ועגבנייה, תירס מתוק ולקינוח חלבה ופלחי אשכולית משומרת, אולי תרצי גם כנפיים על האש, הוא מנסה להתבדח. היא מחייכת רק לרגע, כאילו בכוח, הוא מסתכל לה בעיניים ופתאום מרגיש קצת לבד. יצאה מהאוהל, הנוף מהמם סוף הדרך, אמרה, המצוק שלהם כאילו גבה בלילה, עכשיו הכל יותר צלול, איזה שקט כאן, איזה יופי. לא, מה פתאום, הוא בכלל לא מפחד שירגישו, הוא יחזיר את הכנפיים למקום ואף אחד לא יידע, היא יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. אם היא אוהבת את הפרחים, אז לא ממש, אבל גם לא שונאת, הם בסך הכל חבר'ה נחמדים שמנסים להיות הכי טובים, זה הכל. אם ניסו להתחיל איתה, למה הוא שואל כל-כך הרבה שאלות על הבוקר, ומה זה חשוב עכשיו, היא אפילו לא הספיקה להתעורר כמו שצריך, שיעזוב אותה מזה, ושיעביר לה את התירס המתוק, אם נשאר.
הוא תכנן שהיום ילכו למערה קטנה, זה לא הרבה ללכת, אבל עדיין קר, אז אולי כדאי לחכות קצת. פתאום זה לא נראה כל כך מושלם, הוא קצת לחוץ לתקן, אסור שייהרס להם, אסור. הוא מכריז בשמחה מתאמצת, ועכשיו גבירתי, הקינוח. היא מתענגת על פלחי אשכולית מובחרים ומתמתחת קרוב לשפת המצוק. חבל על הזמן, היא צועקת, כן, היא חוזרת אליו, והנה חוזר גם החיוך הזה שלה שמגיע הכי מבפנים. כבר הבאת לכאן מישהי? היא מתגרה בו בשובבות, אבל אולי גם קצת חוששת מהתשובה, והוא מספר לה על הטיול ההוא מלפני הצבא. אחד החברים, זה שעכשיו טוחן בגולני ידע על המקום, וזה שעכשיו נהג בוס הביא איתו את הג'וינט, זה היה כמו בסרט, כבר מזמן החברים לא נפגשו, ותגידי, דרך אגב, היה לך קטע עם אחד הפרחים? נו די, שיעזוב אותה מזה, למה הוא סתם הורס. אמר שפתאום הוא חייב, חייב לדעת, והיא שוב ביקשה שיעזוב, בסוף אמרה שכן. הוא ידע, הרגיש את זה כבר קודם, כשראתה את הכנפיים. הוא לא רוצה להאמין, האישה האהובה שלו עם אחד הפרחים שהוא שונא, רק לחשוב על זה זה כמו… אבל מי מהם? זה באמת לא חשוב, היא כמעט מתחננת, הם לא ממש יצאו, זה היה סתם, טעות, תאונה, משהו קצר שהיא מעדיפה לשכוח. בסדר, בסדר, הוא מבין את זה, אבל מי, מי מהם? שיפסיק להציק, למה הוא הורס הכל. בבקשה רק שם, רק שם ודי, והוא לא הורס שום דבר, אבל רק שם וזהו. אז יורם הרנוף, ועכשיו באמת די.
איך החלום הופך ברגע לסיוט. יורם הרנוף, מכל הפרחי-טיס שבעולם דווקא ההרנוף הזה, הבן-זונה הכי בן-זונה מכל הבני-זונות, שמזלזל בכל מי שבא לו בלי לחשוב פעמיים, מנוול כזה שלאפסנאים הייתה פינה מיוחדת על שמו, עם כל הציוד הכי דפוק, ופעם אחת אפילו החתימו אותו על קסדה סדוקה מהציוד בלאי. למה היא הייתה צריכה, למה הייתה חייבת להרוס להם את הכל, אבל עכשיו די, צריך להפסיק עם זה, עכשיו היא שלו, והיא כזאת מקסימה, ואיך שהמדבר מתאים לפנים העצובות והיפות שלה, אז יאללה די, מספיק.
הם שותקים ובוהים בנוף. מה זה רץ שם למטה, זאת יעלה עם שלושה גדיים, איך קוראים לילד של היעל, גדי? אולי עופר? איזה מהממים הקטנים האלה, היא אומרת, אבל לו הם נראים כמעט כמו נקודות, וההרנוף הזה משגע לו את הראש, קופץ לו מכל הכיוונים. הוא חייב לשאול אותה, הוא לא יירגע אם לא יידע. לא, היא לא אוהבת את הרנוף, ואף פעם לא אהבה, אז שיירד ממנה, היא הייתה מוחקת את זה אילו רק הייתה יכולה, זה היה סתם, באמת. כן, אבל איפה סתם, סתם במשרד של הקת"ח, או אולי סתם במחסנים, ומתי, בערב שנשארה תורנית? הוא מתחיל להפחיד אותה, ואם הוא לא רוצה אותה אז שיגיד וזהו. הוא רוצה, בטח שרוצה, אבל הוא חייב לדעת. אז שיידע שהוא הורס להם את כל מה שיכול להיות, ושיפסיק עם זה, אבל אם הוא חייב להתעלל בה ובעצמו, אז כן, במחסנים, ערב אחד כשנשארה תורנית, ערב אחד, טעות אחת, ועכשיו די.
הוא מתיישב על קצה המצוק ותופס את הראש בשתי ידיים. היא מיד ניגשת לנחם, מצמידה אותו כמו ילד אל השדיים התפוחים שלה, החמים, המרגיעים, המסריחים האלה מהידיים של הרנוף הנבלה. די עם זה, הוא רוצה לצעוק, תוריד את הידיים המטונפות שלך מהילדה היפה שלי, אבל הידיים שלו כבר מרוחות על כולה, ולא רק הידיים, אלוהים, למה היא הייתה צריכה להיות כזאת זונה, למה הייתה חייבת לעשות לו את זה, הוא רצה אותה, אותה, לא את השאריות של הרנוף, האפס הזה. השפתיים שלה מנשקות לו את הראש, ואת הפנים, היא לא תיתן לו להתחמק, והשפתיים האלה ממיסות אותו, השפתיים הרכות האלה, היפות, האלוהיות, המסריחות. הגוף שלו מתמסר, אבל בראש רצות כל הפינות שבמחסנים, ארון המתכת הקר, המדפים הגדולים של הציוד המיוחד, השולחן של האפסנאים, רצפת הבטון החלקה, ערמת השק"שים, הכיסא שלו. והרנוף מזיין לו אותה בכל הפינות, דוהר מעליה כמו כלב מיוחם, מצמיד לה את הראש, תופש לה חזק בשיער. הוא כמעט רוצה לשאול עם מי היה לה יותר טוב, אולי כדי להירגע, ומרגיש כזה מטומטם כי הוא בכלל לא היה איתה, ועכשיו במקום להיות הוא רק יצטרך להוכיח. הוא רוצה להיות איתה, איתה, בלי להוכיח שום דבר, רוצה שההורים שלה יציצו עליהם מהתריס, שתצחק מהבדיחות שלו, שתהיה רק שלו, ואיך אפשר למחוק מהזיכרון, למחוק מההיסטוריה, זה לא רישום של עוד פריט באפסנאות שאפשר להעלים ככה סתם בלי שאף אחד יידע, זאת האישה שלו, שלו.
אבל עכשיו הכל עבר, הוא קפץ לתיק ההפתעות שלו והביא את הקופסה. שלף מתוכה זוג כנפיים והצמיד לעצמו לחולצה. היא מביטה בו בדאגה, אבל הוא מחקה פרצוף רציני כזה וגם מצדיע לה, ושניהם קצת צוחקים, והיא יודעת שעכשיו הכל יהיה בסדר. והנה הוא מוציא עוד זוג כנפיים ומהדק גם בצד השני, ועכשיו היא כבר ממש צוחקת, אבל למה הוא לא מפסיק? הוא מוציא עוד זוג כנפיים ועוד זוג ועוד זוג, ומחבר, והיא מביטה בו קפואה, והקופסה מתרוקנת. הוא מסתכל לה בעיניים, מחייך, והיא לא מבינה, הוא מתכופף לנשק לה על הפה ועל המצח ושוב נעמד, ואיך שהוא נראה עם כל הכנפיים האלה עליו, וכשהוא שוב מצדיע היא צוחקת בעיניים שטופות דמעות. והוא מתרחק ממנה לאט, נעמד בדום על שפת המצוק, שולח אליה נשיקה קטנה אחרונה, ממלא את הריאות באוויר צלול של נגב, נושף את האוויר לאט-לאט, ועף. ועף.
הוא עף כל כך יפה, דואה על כנפיו בקלילות מפעימה, מתהפך, מתגלגל באוויר למולה, נעלם מעיניה היפות ושוב מופיע. הנה הוא יוצא להקפה אחרונה מעל התהום, ומתקרב ונוחת ברכות על קצה המצוק ופניו מאירות. בואי, הוא קורא אליה, בואי לכאן, עדיין מתנשף, והיא קמה ממקומה וניגשת לעמוד לצדו, כף ידו עוטפת את כף ידה, נעים לה אצלו, והכל הכי מושלם שרק יכול להיות, תראי שם למטה, הוא מסמן, תראי, היעלה ושלושת הגדיים שלה, היא מנגבת את עיניה הרטובות בשרוול החולצה ומביטה, תראי איזה מהממים שהם, עכשיו גם פניה מאירות, כן, איזה מהממים.
סיפור מהמם!
ונהניתי מאד מאד.
סיפור נהדר