בננות - בלוגים / יחזקאל רחמים / הבחורה האחרונה בתל-אביב
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

הבחורה האחרונה בתל-אביב

 


עֶרִי ישב בבית קפה תל-אביבי נעים והמתין לפגישתו עם הבחורה האחרונה בתל-אביב. מן הסתם גם עבורה הוא יקדים את אותה הקדמה מוכרת על אודות שמו, וודאי שיוסיף כמה מילים על הטיול הנפלא שלו ברחבי אוסטרליה, המסע ששינה ללא היכר את ישותו ואת הסתכלותו על העולם ועל בני האדם. הוא יספר לה על החיבה הגדולה שלו לצלילה ועל השלווה העילאית שהיא יודעת להעניק, ואולי ירמוז, כבדרך אגב, גם על ספר השירים שכתב. אם רק יזדמן לו הוא יאמר משפט או שניים בשבחי הוויסקי הטוב, כדי להצביע, ולו בעקיפין, על האיכות של מי שבוחר במשקה זה שלא מתוך בורות. במחשבה שנייה, אולי עֶרִי לא יספר הערב את הסיפור הקבוע שלו, שכן הפגישה הזאת עומדת להיות מיוחדת יותר מכל אלה שקדמו לה, הרי הוא עומד לפגוש את הבחורה האחרונה בתל-אביב. 

בחודש האחרון התבררה לערי עובדה שערערה לחלוטין את שלוות רוחו. הוא חקר ובדק בכל דרך אפשרית בסיורים ליליים בבארים שכונתיים, בסקירה מעמיקה של אתרי ההיכרויות באינטרנט ובבדיקה קפדנית של מדריך הטלפונים העירוני וגילה שהוא כבר יצא עם כל הבחורות בתל-אביב. ליתר דיוק, הוא יצא עם כולן למעט אחת, למעט  הבחורה שעוד מעט תופיע בפתח בית הקפה. הוא נאלץ לחכות לרגע הזה מספר שבועות, עד שהיא תסיים לבחון מערכת יחסים שהחלה בינה לבין איזה בחור, שהיא אומנם לא היתה בטוחה בו, אבל חשדה שאולי בכל זאת יש בו משהו ושכדאי לתת לזה עוד סיכוי קטן. בסופו של עניין, כשסיימה לבחון את מערכת היחסים הזו היא התקשרה והשניים קבעו להיפגש.

ערי, שלא כדרכו, הקדים מאוד את הגעתו לפגישה, ובינתיים הזמין את הוויסקי המשובח שנהג להזמין בפגישות שאותן הגדיר, בינו לבין עצמו, כבעלות פוטנציאל מיוחד. בכל פעם שהזמין את הוויסקי היקר דאג לשוות לפניו ארשת ידענית ובוטחת, מלגלגת כמעט, ולהסביר לבת שיחו, היטב אך בקיצור, על התקנים הנוגעים למשקה-המבינים הזה. כך היא תוכל לקבל מושג על אורך השנים שֶמנת המשקה המתינה בחבית חתומה מעץ אלון לפני שזכתה להתגלגל אל כוסו. עכשיו, כשהזמין את המשקה, נשמעו מלותיו כמלמול תמוה. שלא כדרכו, הוא אפילו לא טרח להתעכב במבט על פניה של המלצרית ולהתאמץ להיזכר בסיטואציה המדויקת שבה פגש אותה בעבר.

ערי בהה ממושכות בכיוון הדלת. הוא טבל את אצבעו במשקה והכניסה לפיו. בזיכרונו עלו תמונות משורה ארוכה-ארוכה של פגישות קודמות. הוא נזכר בחיוך סלחני כמה התרגש בדייטים הראשונים שלו. חיוכו נמתח מעט כשנזכר איך היה נבוך כשמאיה אחת (או אולי שני, או רונה) תהתה על פשר שמו, וגם התעקשה לדעת מהם שמות הוריו ומהם שמות הוריהם. מאז אותם ימים נרגשים הסיפור המנצח שלו הלך והתפתח. ערי למד להציג את עצמו בדיוק באור שרצה, ולהתאים את הצגתו העצמית למטרות המיוחדות שלו בהתאם לכל מקרה ומקרה. עם הזמן הוא העלה את מלאכת ההיכרות הראשונית לדרגת אמנות, שלא לומר לרמה של מדע מדויק. הוא למד לעורר בקלות את המבט המתעניין בעיניים, ויכול היה לִצְפות מראש, תוך כדי שיחה, את החיוכים הקלילים ואת הצחקוקים החיוניים כל-כך לשם הערכת מצב מדויקת. הוא למד לנבא את התגובות לדבריו, את השאלות החוזרות, ובמידה לא מועטה גם את הסיפורים שזכה לשמוע.

ערי פיתח סדרת תרגילים, רפרטואר שלם של שיטות, שמתוכם ברר ויישם בהתאם לנסיבות. את אחד התרגילים החביבים עליו ביותר הוא למד דווקא מקריאה בספר של יעקב שבתאי: כשהכוונות נמוכות וההגנות של היריבה גבוהות, הורד את הרמה המוסרית של השיחה! במילים אחרות: יש להביא את השיחה למקומות הנכונים. במקום להגיד 'לשכב' צריך לומר 'להזדיין', ואם אפשר, אז להוסיף משהו על זיעה חמה, יניקת צוואר, קשירות ואזיקים (שאגב, זוג אחד מיוחד שוכב אצלו בקופסה מתחת למיטה). אפשר להגיד, כבדרך אגב ובאופן טבעי לחלוטין, שהוויסקי הזה הוא כמעט כמו אורגזמה-בו-זמנית-מעולה ולהביט במבט מצועף אל עומק העיניים, ולדעת ששתי פעימות עודפות, או חסרות, מרככות שם בפנים את מערך ההגנה המבוצר. לפעמים ערי ידע (וזה היה התרגיל שהכי הביך אותו) שעליו להגיע מצויד בחבילת שטרות עבה בכיסו, במקום בכרטיס אשראי חיוור, ולשלוף מהחבילה את השטרות לתשלום בהפגנתיות מזלזלת. לפעמים הוא בחר להכניס את עצמו למצב רוח מלנכולי, פילוסופי, מוטרף או שתלטני, או פשוט לבקש את הבשר שלו "מדמם, אבל מדמם טוב!"

ערי תהה איך תיראה הבחורה האחרונה בתל-אביב והשעין את ראשו בכף ידו. הוא היה מודע לכך שבאותו רגע הוא עובר על הכלל שלפיו אין לגעת בפָּנים, למעט בשיער במקרים מסוימים, ובצוואר במידת הצורך, על ידי רפרוף של קצות האצבעות (מה שאמור להעביר שדר אירוטי על-מילולי), אבל נותרו עדיין מספר דקות לפני שהבחורה האחרונה בתל-אביב תופיע בפתח בית הקפה. הוא הביט בכיסא הריק שמולו וכמו סרק את הפרצופים הרבים של הבחורות שישבו לפניו בעבר. היו שם בחורות כהות והיו בהירות, היו שחורות שיער, בלונדיניות, ג'ינג'יות-בוערות, שטניות, צבועות, מפוספסות, מתולתלות, חלקות, גזוזות-פוני, אסופות שיער, קרחות ובעלות כיסוי ראש; היו בחורות עם מבטא ובחורות בלי, בחורות חכמות, מבריקות, טיפשות, ממוצעות, עם עיני בריכה ירוקות, עיני שקד יוקדות בשחור, שמנות, רזות, שמנמנות לחוצות בבגדים צרים, יפהפיות מוסתרות מאחורי בגדים מטשטשים; עם שדיים אגסיים, תפוחיים, מדבריים, הרריים, עם פטמות חומות, קטנות, רכות, ורודות, דוקרות, שטוחות, שקועות; בחורות שלוות, בוחנות, רוחניות, מדעיות, נימפומניות סוערות, מקועקעות, מטופחות, מגולחות, טבעיות, בחורות, בחורות, בחורות.

עם קרוב לחמישית מתוכן הוא שכב כבר בערב הראשון. אחוזי ההצלחה שלו היו פחות טובים בהתחלה, אבל ככל שחלף הזמן והוא צבר ניסיון, האחוזים הלכו והשתפרו. עם כרבע מתוכן הוא שכב בפגישה השנייה או בפגישה השלישית, לפעמים מתוך ספונטניות ועל פי רוב בשל הנוקשות של אותו עיקרון ידוע על מגע מיני בפגישה הראשונה. לגבי אופן הסיום של פגישותיו הראשונות, הוא קבע לעצמו חוק לכבד את רצונה של כל בחורה, ללא שאלות, ניסיונות שכנוע או היגררות לשיפוטים מיותרים, ורק הקפיד לדאוג, בהתאם למצב הרוח, לכבד אותה בפגישה או שתיים נוספות. לא פעם החוק שהציב לעצמו עזר, אבל לא תמיד נגמרו הדברים במיטה או במערכת יחסים קצרצרה. לפעמים זה נגמר בהתעלמות, או אפילו באי-נעימות, אבל ערי הבין שכל זה לגיטימי לחלוטין, שהרי אחרי הכול מדובר בעניינים של טעם אישי ושל סטטיסטיקה בסיסית. צריך פשוט לקבל את מה שיש, לשכוח מהר ולהמשיך הלאה. תמיד מחכה עוד מישהי מעבר לפינה, תמיד עומדת ההבטחה למשהו טוב יותר, אולי אפילו לַמושלמת, ל'אחת והיחידה' בכבודה ובעצמה. אבל עכשיו, ערי נזכר, הוא עומד להיפגש עם הבחורה האחרונה בתל-אביב.

המדע שערי בנה לא התבסס רק על סיווגים, אסטרטגיות וטבלאות סטטיסטיות קרות. הוא ערך גם חקירות נפשיות מעמיקות ואימונים רגשיים מגוונים. הוא השתדל להישאר פתוח ככל האפשר וליהנות מהגיוון הנשי הנפלא: מעוצמת המסה של נשים גדולות, מהרכות ומהחום של נשים דשנות, מיפי התוואי המשרטט את גופן של הדקיקות, מהאפשרויות הבלתי נדלות שמספקות נשים קטנות וגמישות, מההתענגות הבוטחת של נשים מבוקשות ומההתמסרות המוקירה של הדחויות. יותר מכל, היה לו קשה עם הבחורות שלהן קרא, תמיד בינו לבין עצמו ה'בּיוֹנִיוֹת'. הוא אומנם ראה את עצמו כגבר מתקדם, אבל עדיין התקשה להתנשק ולהתלטף עם גושי סיליקון, שהפכו נפוצים בתקופה האחרונה, מבלי להישטף בתחושת גיחוך ובאירוניה עצמית בלתי נשלטת. לא פעם הוא התמלא תחושות גועל ובוז כלפי עצמו כשהצליח לתפוס במחשבה אחת את שוק הבשר הגדול, שבו נטל חלק די אקטיבי. בשעות האלה הוא היה מכנה את תל-אביב בשם 'השפנייה', או כשממש כעס 'עיר של מחילות משומשות ללא הפסקה'. אבל בדרך כלל השעות האלה חלפו מהר, ורוב הזמן הוא היה מפויס עם עצמו ועם העיר הגדולה ואדיש לתמונה הכללית, כי אחרי הכל, גם אם אתה חי בשפנייה, תמיד תוכל להתנחם בעובדה שאתה שפן אלפא.

ערי תהה האם בסוף הערב הוא ישכב עם הבחורה האחרונה בתל-אביב, אבל יותר מזה, הציקה לו השאלה: האם יש כאן סיכוי לאהבה? מספר פעמים בעבר הוא הרגיש כיצד הוא הולך ומתאהב, אבל התחושה הזו דעכה אצלו די מהר. לעיתים הבחורה שחשב שהתאהב בה נראתה לו שונה לגמרי כשפגש אותה בפעם השנייה, והוא הבין שהתחיל להתאהב בדמות שהתקיימה רק בתוך ראשו. לא תמיד הוא הצליח לאתר את הסיבה המדויקת לאי-ההתמדה בהתאהבויות הקטנות שלו, אבל בסתר לבו הוא לא הפסיק לקוות שיום אחד זה יקרה. יותר מפעם אחת הוא חשב להתפשר ולהפסיק את הכרוניקה הזאת של כיבושים ואכזבות ידועים מראש, אבל תמיד הסתירו בקרבם המרחבים הלא חקורים אוצרות שאת פלאיהם הוא יכול היה רק לשער. תמיד קיננה בו התחושה שהנה מעבר לפינה מסתתרת הבחורה שתעיף אותו לעננים; 'האחת והיחידה' האגדית, זו שנועדה רק לו מהרגע שיצאה לאוויר העולם, תופיע משום מקום ותשנה בשבילו את הכול. ערי החל לתהות האם הבחורה האחרונה בתל-אביב היא-היא האחת-המושלמת, כשזו הופיעה בכניסה לבית הקפה.

 

הבחורה האחרונה בתל-אביב פסעה אל תוך בית הקפה ונעצרה. היא סקרה את פני היושבים ופנתה הישר אל שולחנו של ערי. היא חייכה חיוך חצי-נבוך, משכה את הכיסא והתיישבה מבלי לנתק ממנו את מבטה. בין מילות הפתיחה (או ב'שלב הגישושים', כפי שערי כינה את החלק הזה) הוא מדד אותה בעיניו: קומה ממוצעת, שפתיים דקות, עיניים תכלת, קצת עצובות; הפנים די נבונות, בעלות אותה הבעת נתינה מוכרת שמסתירה מאחורי הילת קדושה דקה את האנוכיות המתנשאת של מתנדבים כפייתיים. האור שהגיע מאחור וחתך ליד האוזן רמז על בעיה קלה של שׂיעור יתר, בהחלט לא משהו נורא. הכתפיים צרות. מידת החזייה, ככל הנראה, C-70 טבעי, אף שבמבט שטחי נראה שקצת פחות. לפני שהתיישבה, ערי עוד הספיק להבחין בהתעבות קלה בגובה המותניים. היה לו ברור שבשנים הבאות האזור הזה נועד להתרחבות. הוא קיבץ את הנתונים שהצליח לאסוף במבט הקצר, שִכּלל אותם יחד עם תוכן משפטי הפתיחה והצורה שבה נאמרו, והגיע לידי מסקנה שהבחורה האחרונה בתל-אביב לא היתה הבחורה הכי נאה או הכי מוצלחת שפגש. מן הסתם, היא גם לא היתה המושלמת שתמיד המתינה (או, כפי הנראה, שמעולם לא המתינה) מעבר לפינה, אבל היא היתה נחמדה בעיניו, היא בהחלט היתה נחמדה.

ערי הזמין לעצמו כוסית נוספת של ויסקי ואמר כמה מילים מבולבלות על התקן של המשקה. הוא לא היה במיטבו. הוא לא באמת ציפה שהבחורה האחרונה בתל-אביב תהיה האחת והיחידה, אבל אי-המושלמות שלה, למרות שהיתה נחמדה, היכתה בו בכל זאת, וחתרה תחת המיומנויות שסיגל לעצמו בשנים ארוכות של עבודה קשה. למרות זאת, הוא הקפיד להתעניין בה, ואף-על-פי שראשו החל להסתחרר מעט, הוא זכר להנהן במקומות הנכונים ולשאול את השאלות הקטנות שמעידות על הקשבה ועל אכפתיות. כשהבחורה האחרונה בתל-אביב שאלה אותו לפשר שמו, הוא סיפר לה את הסיפור השחוק על הכוונות הגדולות של הוריו ועל הגננות חסרות חוש החזון שקיצרו את שמו מעֶרִיאֶל, ערבב בצורה מסורבלת בין הסיפור על הטיול באוסטרליה לדיבור על ספר השירים וטיפות קטנטנות של זיעה החלו להופיע על מצחו.

"די, בוא נפסיק, לא צריך את זה יותר," אמרה פתאום הבחורה האחרונה בתל-אביב וערי השתתק.

תמיד היא האמינה שמעבר לפינה ממתין לה אותו יחיד עלום ונפלא, שנולד רק בשבילה. ועתה, ערי היה פרוש לפניה כמו מפה. מבטה טיפס במעלה מצחו והיא הבחינה בנסיגת המפרצים כמעט בתנועתם. ישיבתו היתה מאומצת, אישוניו מורעשים ומכפות ידיו נעדרה מידה נחוצה של שאר רוח. ערי היה רחוק מלהיות הבחור הכי נאה בתל-אביב, ובטח שלא היה הבחור הכי חכם, או הכי מתוחכם, אבל הוא היה הבחור האחרון.

אולי המושלם, היא חשבה, כדי שיתקיים באמת, לא יכול להיות אלא אנושי. בעיניו של ערי היא הבחינה באנושיות פשוטה, מגוחכת, נסלחת, ראויה לבוז ולהערצה. היא הרגישה כיצד הוא הולך ומפשיר מולה, מפסיק למדוד ולנסות לפענח. היא השתהתה במבטה על הקמטים שהחלו להיאסף מסביב לעיניו וחיוך מר-מתקתק עלה על שפתיה.

הבחורה האחרונה בתל-אביב והבחור האחרון בתל-אביב החזיקו ידיים ושתקו.

 

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים