בננות - בלוגים / / הופעת עוּד בקפה איראני
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

הופעת עוּד בקפה איראני

 

מתישהו זה היה צריך לקרות. ראיתי מודעה על מכירת ספרייה משומשת במצב טוב. התקשרתי והלכתי לראות.  המוכרת, צעירה ממוצא מרוקאית, לבבית ואינטליגטית להפליא, מסיימת אוטוטו את הדוקטורט ועוברת דירה. את הרהיטים היא מוכרת בזול. מצאתי אצלה מדפים טובים וארון מגירות, וגם הזמנה ידידותית להצטרף אליה ואל חבריה למופע עוּד בבית קפה איראני בעיר. פשוט שאלתי על העוד שהיה בפינת החדר אם הוא בשימוש שלה. כן, היא מתאמנת ומשתפרת עם הזמן. סיפרתי שאבי ניגן בעוד, נשארתי כמה דקות לשתות תה וכך הגיעה ההזמנה. 
מתישהו זה היה חייב לקרות. הערב בבית הקפה ישבתי בשולחן כשמולי ידידתי המרוקאית, לצידה, נדיה, חברתה התוניסאית, נגנית עוד בתחילת הדרך גם היא, שהתעניינה אם אוכל לתרגם שיר של פיירוז לעברית כיוון שהיא רוצה לשיר אותו בערבית ובעברית. אני יכול לנסות. לידי, בחור אלג'יראי נמרץ שסייע לשני נגני העוד בתיפוף על השולחן או מחיאות כפיים. בהמשך בחור ובחורה מצריים, אמן רגיש ואני בטוח שמוכשר מתוניס וחברה צרפתייה של המצרים. 
החלק הראשון לא היה משהו. הנגנים קצת אילתרו, קצת הביאו משלהם. אמינה הסכימה איתי שחסר משהו, שאולי נקרא נשמה או תעוזה. je suis deçue היא הודתה, כמעט מתנצלת בפניי. הנגינה הייתה יותר בכיוון מגרבי; אמינה אמרה שהיא מעדיפה את הניגון העיראקי יותר (לפני המופע דיברנו על ההפסקות בניגון מוצלח של עוד שהמוסיקה עוברת ועובדת איכשהו הרבה יותר חזק דרך רגע השקט המתארך; בחלק הראשון של הנגינה הערב לא הייתה אפילו הפסקה אחת כזאת). היא שאלה על שם של נגן שלא הכרתי. איך אתה לא מכיר? היא התפלאה. בהפסקה שוחחתי עם צעיר שחשבתי שהוא צרפתי בתחילה, אחר כך התברר שהוא סורי. שוחחנו קצת על התיזות ועל השירה בצרפת ובישראל היום. אתה עיראקי? הוא שאל בהתחלה, אולי מעט מבולבל בתוך ההמולה הקטנה מההצגה של אמינה. לא, ישראלי, ההורים שלי הגיעו לישראל מעיראק. הוא הכיר לי את חבריו – תכירו את יחזקאל, הוא אויב שלי, הוא חייך – ביניהם שתי צעירות, אחת מן סקיליה והשנייה נמסוייה (כלומר איטלקיה מסיציליה ונורבגית). שוחחתי קצת עם האיטלקייה שהייתה נלהבת מהאפשרות שדיברתי איתה ערבית. מישהו ברר, אבל אתה ערבי? לא, ישראלי. פלסטיני? לא ישראלי יהודי. כן, כן, נזכרתי בשיר שכתבו על זה קודם ובדוגמאות מהאוניברסיטה, ובאיזו שיחה מלפני זמן לא רב על כך שפריז זה אחד המקומות היחידים שמאפשרים את האופציה לוונטינית אמיתית. יופי לי. המשכתי לשוחח עם אויבי הסורי. עברנו לפוליטיקה. סיפר שראה את עמוס עוז בהופעתו בפומפידו. אמרנו מה שאמרנו. שוחחנו גם על דוד גרוסמן שהיה באותו ערב. "יש דברים שאתם הישראלים לא מבינים לגבי האזור." הוא אמר בהמשך הדברים, "קרו דברים בחברות שלנו שאתם לא קולטים, אם פעם היו כך וכך (לא זוכר כמה הוא אמר) דתיים, אז היום יש אולי תשעים אחוז. יש כאן חשיבה אחרת. אם נסראללה אומר דברים ואנשים מוכנים ללכת ככה להיהרג זה סימן שיש בזה לפחות קצת אמת". המשכנו לכאן ולכאן. איש באמת נחמד להפליא. 
החלק השני של הערב היה הרבה יותר מוצלח. הנגנים סחפו את הקהל, לכמה שירים העלו גם איש תוף וזמרת מרוקאית, לא מקצועית עד הסוף אבל עם חיפוי של לב מפה עד רבאט, וקול שבאמת העביר רטט באוויר. ידידי הסורי (אני מוצא את עצמי מתלבט אם לציין את שמו הפרטי; אני גם לא מתכוון להשקיע מדי בפוסט הזה, יש דברים אחרים על השולחן; אבל בכל זאת, זאת נקודה שמעניינת אותי במיוחד) וידידתו האיטלקיה שתו והתנדנו לפי הקצב. בקצה לא רחוק של בית הקפה ישבו כמה צעירים איראנים והנהנו הנהונים בוטחים באיזה תדר תרבותי פנימי מעט אחר. מישהו אצלנו בשולחן אמר משהו ביחס אליהם.
אמינה הייתה צריכה לחזור, נסענו לאותו כיוון. אמרתי לידידי הסורי שאולי עוד ניפגש, שיש על מה לדבר. avec plaisir, הוא אמר. נפרדנו לשלום. במטרו אמינה אמרה: "אתה יודע. פגשתי פה ושם ישראלים. אני מסתכלת עליהם ועל ערבים והם נראים לי כאלה דומים. וכל הזמן המלחמה הזאת. זה ממש עושה לי רע לראות את זה ככה".

 

9 תגובות

  1. איזה יופי, יחזקאל. מה שלא עבד במדריד, בקמפ דיוויד (2000) ובאנאפוליס, אולי עובד בפריז.

    אני חייב לספר לך (ולקוראיך), שיוצא לי לקפוץ ללונדון לא מעט. ופעם פגשתי שם בחור סורי נעים הליכות ואינטליגנטי, ששאל אותי מאיפה אני. אמרתי לו: אנחנו שכנים, וחולקים גבול משותף. והוא הביט בי ושאל: לֻבְּנָאנִי? לא, השבתי. שאל: עיראקי? אמרתי: לא (אם כי הורֵי אבי עלו ארצה מעיראק). הביט בתמהון. העלה את האופציה הטורקית. וכשגם זה לא, ניצת ניצוץ בעיניו, וחיוך עלה על שפתיו. הפעם, הוא ידע, יש לו את התשובה. קפריסין! גאלתי אותו מייסוריו, ואמרתי: אנא מן דוולת אישראיל. שב התמהון וכבש את פניו. ישראל, כנראה, לא היתה על הרדאר שלו.

    • אורה ניזר

      ללא ספק חוויה מרתקת, והלוואי עלי.

    • יחזקאל נהניתי למרות שלא התכוונת להשקיע בפוסט. יש קצת טעויות בגלל זה אבל…אתה הרי כותב נפלא גם ככה.
      חשבתי על הדואנדה של לורקה כשזה-לא-היה-זה.

    • היי שחר
      התגובה שלך – זה לא היה על הרדר שלו, זה פשוט שורה משיר… אם הייתי מסוגלת לזכור במהלך היום לעצור את עצמי ולשאול על מה התדר שלי… מה הרדר שלי, זה פשוט דורש איזה רוחב לב להאמין שהרדר שלי יכול לקלוט יותר מימה שהוא מסוגל…
      להתראות טובה

  2. שיח שכזה שיכול לקרות לנו היהודים בכל מקום שהוא לא ישראל ולא רק בהופעת עוד. לפני השלום עם ירדן , כשלא גרתי בארץ, פנה אלי מתדלק ירדני למשמע המבטא הזר שלי, וכשהסברתי לו שאני מישראל הוא אמר: "שם אנחנו אויבים ,אבל כאן אני אוהב אותך"…מוזר לא?

  3. היי יחזקאל
    סיפורך, כל כל יפה, כי יש בו את הפנטזיה של דלתות מסתובבות, אם הייתי פוגש אותו בגבול… בין ישראל לסוריה הוא לא היה מביט בעינייך…
    אני חושבת שגם היכולת להשתמש בבליל שפות הוא מרתק… הערב שאתה מספר עליו יש בו את ה"סוד" שמימנו אפשר לעשות סיפור.
    כמה אנשים חוצים גבולות של הנפש… או רק "עושים תנוחות" של אוהבי אדם
    להתראות טובה

  4. נהנתי לקרוא, שואב אותך למציאות חלומית רחוקה כל כך ממה שקורה כאן בארץ
    והמשפט שלה בסוף עשה את זה עוד יותר קשה…
    עוד יגיעו ימות המשיח ופיירוז תיתן הופעה משותפת לשני הצדדים הסובלים של המלחמה בעזה…

  5. גלית וסקר

    יחזקאל,

    יפה

    גלית

  6. תודה על התגובות. זה בהחלט רגע שמזמין בחינה של הדברים שאנחנו בוחנים ממילא כל הזמן, אולי מזווית אחרת, ועם אפשרויות אחרות, ואולי גם במילים אחרות ובשפות אחרות. אני מתגלגל עם רעיון על ראיון או ראיונות עם מי מהחבר"ה האלה. יכול להיות מעניין לשמוע אותם ממש; מעבר לסמול טוק, אפילו לסמול טוק הרחב והנעים. נראה איך זה יסתדר, אם תהייה היענות מצד מי מהם ומצד לוח הזמנים שלי.

    ונטע, מהפה שלך לאינטרקום בדלתי מרום.

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים