בננות - בלוגים / / כתיבה מזרחית בפעולה: הסוד המופלא של קיקו מנדס
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

כתיבה מזרחית בפעולה: הסוד המופלא של קיקו מנדס

ראשית הסבר, 
החלק הראשון של הכותרת הינו  שילוב של טיזר ושל קריצה על רקע הדיונים מהימים האחרונים סביב הזכייה של עודד כרמלי ב"שירה על הדרך". ועכשיו לעסק: בתקופה האחרונה אני מנסה לקדם עבודה על סיפורים קצרים אחדים. התלבטתי שוב ושוב, על רקע הבלוג והבלוגייה, האם לנסות ולפתוח קצת את תהליך העבודה בעזרת הבלוג. זה דבר שנראה לי פעם ייהרג ובל יעבור ועכשיו נראה לי מסקרן עד מרתק.  אז הנה, זוהי התחלה של סיפור, בעצם טיוטא של התחלה. אשמח לשמוע כל דבר, בעיקר תיקונים, הצבעה על חריקות, התייחסות לדמויות, או לדמות בעצם,  וגם אם בא למישהו – ולמה לא לשחק קצת? – אשמח לשמוע לאן נראה שהסיפור הזה הולך (וכן, יש לי המשך וחוט ברור וכל מה שצריך, אבל בכל זאת מעניין, אפילו מרתק לשמוע). הואיל ומדובר בזמן של עבודה, אודה במיוחד על ביקורת שלילית, לא חייבת להיות בונה. בקיצור מה שבא לכם. אפשר גם כמובן על עצם הפוסט והניסוי שבו. אז הנה, וכך מתחיל סיפורנו "הסוד המופלא של קיקו מנדס"… 
שלכם בברכה ובתודה מראש, 
יחזקאל

הסוד המופלא של קיקו מנדס

 

בקבוק קִילְמֶס עזוב וחסר הגנה עמד מבוהל בשולי המדרכה הצרה.

            "אִיחוֹ דֶה-פוּטָההה!!!!!" נדחסה שאגה מהדהדת אל תוך חלל הסמטה. מגף קשוח פגע בבקבוק הקילמס עם הקשת הפנימית של הסוליה והתיז אותו אל מעל ומעבר לכביש. על הקיר מהעבר השני, מתחת לפנס תלוש, הייתה מרוססת כתובת גרפיטי מושקעת; נשר צולל אל תוך סכין שלופה ומתחת הסיסמא התמוהה "אהבה ללא תנאים". הבקבוק הסתחרר באוויר, מעט הבירה שנותרה בתוכו ניתזה החוצה בכוח והוא התרסק הישר אל תוך הראש של הנשר.

פבליטו מנדס הניף שני אגרופים גדולים באוויר וקולו הרעים – "רודרריגסס!!"

            הקלה רגעית התפשטה בכלוב צלעותיו. "קונדיסיונס סִין פוּטוֹ-אמוֹר," הוא קרא את הכתובת על הקיר והפליט יריקה לכיוון הנשר המובס. פבליטו צחק בקול. במרפקים דורסים הוא שעט אל עומק הסמטה.

איים בודדים של אור קלוש נשפכו מהפנסים הלא-מרוסקים-עדיין ושירטטו את האופק ההולך וצר. משהו זז באחד התריסים, לא רחוק.

"אלגונאס פרובלמאס?" פבליטו קרא לכיוון הכללי של החריקה.

            דרוך, הוא חיכה לתשובה.

שום דבר. דממה ריחפה בסמטה.

            דמות אפורה, ארוזה היטב בתוך עצמה, התקרבה על המדרכה המקבילה. כשהייתה רחוקה לא יותר משבעה שמונה מטרים ממנו הפליט פבליטו – "בואנאס נוצ"ס".

            הדמות האפורה השיבה הנהון ומלמול משתדל, "בואנאס נוצ"ס". 

            "אני אמרתי בואנאס נוצ"ס!!!" פבליטו שאג.  

            "בואנס נוצ"ס. שאלוהים יברך אותך!"

            פבליטו מנדס כבר לא רצה שאלוהים יברך אותו. הוא גם לא היה צריך שיגידו לו בואנאס נוצ"ס. כל מה שהוא בסך הכול רצה זה לרסק למישהו את הפרצוף. לנפץ איזו גולגולת. זה הכול. הוא שחרר את האגרוף מכיס מעיל העור החום שלו ופנה לחצות את הכביש.

            "בואנאס נוצ"ס חוֹבֵן," גמגמו לעברו לפתע פנים זקנים שנגלו בשוליו של כתם אור דלוח, פנים זקנים ומובסים, "שאלוהים יברך אותך, חובן".

            מתוך הבלחה של היסוס פבליטו הצליח לבלום את עצמו ובלי להיענות לזקן המרוט הוא נפנה לכיוון שבו צעד קודם. אחרי כמה מטרים הוא החזיר את האגרוף ששלף לכיס המעיל. דרך הכיס משמשו האצבעות את קצה הסכין שהייתה נתונה בכיס הפנימי. האצבעות הפנו את הלהב הרחבה לכאן ולכאן, המרפקים שעטו קדימה.

            מייד בהמשך המדרכה עמדה חבית ששמשה כפח מאולתר לבית מלאכה קטן שעדיין הצליח לשרוד ולפעול במקום. החבית נחבלה קשות בצידה ונסה מתגלגלת אל הכביש. צליל חיכוך המתכת באספלט העייף נעם לאוזניו של פבליטו. הפסולת התפזרה לאורך מטרים רבים.

            פבליטו פנה לאחור לראות אולי הזקן הסתובב. לא. איזה. הוא המשיך צמוד לקיר שלו, כמו עכבר זקן וחירש, דוהה אל תוך החושך.

מחר, כשבעל העסק יחזיר את החבית למקומה, הוא יביט מתוך גרירת רגליים ותמיהה בעיקום שבדופן החבית. זאת הייתה רגל חזקה מאוד שם בתוך המגף, הוא יידע, בזה אין בכלל ספק. עוד בכיתה ו" היה ברור לכולם שהרגל של פבלו מנדס היא הרגל הכי חזקה בשכבה, אם לא יותר מזה, וכל כמה שעבר הזמן זה רק הלך והחמיר.

בכיתה ז" הוא כבר הפיל שוער בבעיטה מעשרים מטר. אחרי דקות ארוכות של דאגה ושל עידוד חזרה לשוער הנשימה והוא הצליח להיעמד על הרגליים. אותו יום המשחק לא חודש.

כבר אז היה פבלו מנדס גבוה בראש לפחות מכל בני השנה שלו ורוחב הכתפיים שלו השתרע ללא תחרות גם בקרב נערים מבוגרים יותר. למרות זאת, באופן מפתיע ונדיר מאוד פבלו היה גם אחד הנערים המהירים במשחק. ניבאו לו לפבלו מנדס עתיד גדול, קריירה מזהירה, כולם דמיינו אותו עוטה לגופו את המדים הלאומיים, מפיל שוערי נבחרות בבעיטות מעשרים וחמש מטר, מרים רשתות משלושים. פבלו מנדס הלך ושכלל את הבעיטה שלא רק שהייתה חזקה באופן קיצוני, אלא הפכה מדויקת להפליא. בלילות ובימים הוא החל לחלום חלומות קצרים בני שלושה חלקים: הבעיטה, הגול המוחלט והרגע שאחרי.

בפניו קראו לו הנערים פבלו, כמובן, זה הרי שמו, אבל מפאת גודלו ועוצמתו החלו לקרוא לו מאחורי כתפיו בהקטנה – פבליטו; תמיד בלחישה, תמיד כשהעיניים בולשות שלוש מאות ושישים וחמש מעלות לצדדים, שהדברים לא יגיעו בטעות לאוזניים הלא נכונות. תמיד, חוץ מפעם אחת. המילה האסורה נפלטה באחת ההפסקות מתוך חוסר זהירות ופגעה לפבלו מנדס באוזן. פבלו הביט בעיניים רושפות בדובר החרד שטעה בלשונו. הוא לא אמר דבר, רק חצה את החצר היישר לעברו של קלאודיו אלטמירנו שבדיוק נשען על הגדר ופטפט עם אחת הבנות. בלי הקדמות מיותרות הוא חילק לו סטירה מהממת, וכולם ידעו שבצדק. אלטמירנו היה הנער הכי מבריק בשכבה והכי מצחיק. תמיד היו לו כל מיני המצאות, וכמעט תמיד הוא הצליח, לשמחת כולם, להערים על המורים, אבל גם פבלו מנדס לא היה לגמרי טיפש.

הסטירה זעזעה לקלאודיו אלטמירנו הליצן את הגולגולת, אבל השם החדש נותר איתן במקומו. כל כך איתן הוא נותר עד שתוך זמן קצר כולם שכחו שפעם היה לפבליטו שם אחר. אפילו פבליטו עצמו התרגל לשמו החדש, שהלם אותו יותר ככל שהוסיף לגדול ולהתחזק.

כשפבליטו מנדס עזב את בית הספר (או יותר נכון, למען הדיוק, להגיד "הועזב"), הצמידו לו הפועלים בבית החרושת לארגזים את השם "אל ניניו" (הילד) ואחר כך גם "קמיון" (משאית). בפעם הזאת פבליטו לא כעס, לפחות לא במה שקשור לשמות החדשים שקיבל. הוא בדק שוב ושוב, בזמן העבודה וגם אחרי העבודה, ומצא ששני השמות, יחד ולחוד, עשויים להלום יפה-יפה את הקלף החזק שתטיל ארגנטינה למגרש ותצחק כל הדרך עד הנפת הגביע העולמי. הדקה היא הדקה החמישים וארבע, יוצא מספר 19, ליונל מסי, נכנס מספר 9, סניורָאס אי סניורֶס, אל-ניניו פבליטו קמיון מנדססס!!!

העובדים הוותיקים שמחו בוודאי על הילד החדש שהופיע להם פתאום והקל עליהם כל כך את מעמסת החיים. למעט ברגעים הפתאומיים שבהם היה מאבד את חוט המחשבה ואת חוש המידה ומגיב באופנים לא צפויים ומוזרים, לפעמים ממש חמורים. בכל זאת ולמרות הכול, פרנסיסקו פלאסיוס, סדרן העבודה הוותיק והאהוד על כולם, פרש את חסותו מעל פבליטו. הוא ניסה לטפח אותו במקום העבודה, לרכך ולהעביר את המכות ולעזור לו לעלות על הפסים הנכונים; אבל בפעם החמישית או השישית שהילד התפרץ לעברו בכפיות טובה, הוא נאלץ, מתוך צער גדול, לוותר על הצעיר האומלל. הרי הוא כבר אמר לו, ומי יודע כמה פעמים, "אני כאן בשבילך, אין לך מה לדאוג. חוץ מאשר לדבר אחד. תראה לי, אפילו קצת, שאתה רוצה".

בפעם הזאת פבליטו לקח את הרגליים והסתלק. גם לו נמאס כבר מהעובדים ומכל השטויות שלהם, ונמאס לו מהארגזים, אולי מיליון הוא כבר בנה והעמיס והעביר, והארגזים אותם ארגזים, כל הזמן אותם ארגזים, ואפילו מפרנסיסקו פלאסיוס ומההטפות שלו נמאס לו, וגם להתנצל על זה שאחרים מעצבנים אותו ככה ואחר כך כולם זורקים עליו את כל האשמה. שילכו כולם להזדיין, בני זונה! איחוס דה-פוטה!!

שלוש שנים חלפו מאז שפבליטו עזב את בית הספר, וארבע שנים עברו, וחמש, ושש, ומה נותר מהתקווה הגדולה, אימת שוערי העולם בשירות העם הארגנטיני, מטר תשעים ושלוש של זעם צרוף ושל בעיטת תותח, נודד בלילות של הקפיטל פדרל כמו רוח רפאים במשקל מאה קילו, הורס ושובר, ושונא, אוֹח, כל כך שונא, את כל העולם, אאאהההה!!!!!

בהתחלה כן, הוא עוד ניסה להיאבק בזה, זאת האמת. פעם אמר לו המדריך באחת מקבוצות הטיפול משפט שהולך ככה בערך: "החברה התייאשה ממך? יופי. תראה לה שאתה לא התייאשת ממנה. תראה לה את זה עם כל הכוח!" באמת משפט יפה. הוא זכר אותו טוב, אפילו קצת האמין בו. והוא ניסה, השתדל להראות לה, לחברה, שזה רק תחילת המשחק, שעוד אפשר לשנות את התוצאה, שהכול יכול להתהפך ברגע, ושהזונה לא צריכה למהר ולהתייאש ממנו, כי הוא, פבליטו מנדס, לא התייאש ממנה.

הוא ידע שזה הרגע, שהוא נמצא בצומת, כמו שאמר אותו מדריך,  ושיש רק שתי אפשרויות – לעמוד על הרגליים או להתרסק, קרב לחיים ולמוות. פבליטו מנדס לא היה בחור טיפש. צריך רק להיפטר, לפני שיהיה מאוחר מדי, מההרגלים ישנים; זה לא האגרוף ששולט בו, זה הוא ששולט באגרוף. זה לא החיים ששולטים בו, זה הוא ששולט בחיים שלו. שלו. החיים שלו. הוא ילמד, הוא כבר לומד, לקבל על עצמו אחריות, להתמודד עם התסכולים, לתת מקום לאחרים, להכיל את האחרים, לברוא מנהל קטן ורגוע ולהושיב אותו בקדמת המצח ולתת לו להחזיק את ההגה בידיים, לספור עד עשר, לנתב את האנרגיה המצוינת שלו, העוצמתית, לערוצים הנכונים, כל המילים היפות של המטפלים הקבוצתיים, ושל הפסיכולוגים, ושל הקצינת המבחן הקשוחה שתמיד מוערכת לעצמה את השדיים ושהוא היה מת לתקוע מאחורה. כל המלים היפות וכל הזיבולי-שכל האלה, שהאמת לא שווים עשרים סנטבוס, כי דיבורים לחוד והעולם המחורבן לחוד, ובעולם צריך לעמוד כמו גבר ולהגיד את האמת כמו גבר: העולם התייאש ממך פבליטו מנדס, ופבליטו מנדס התייאש מהעולם עוד יותר. נעים או לא, וזאת האמת שצריך להגיד כמו גברים, בפּנים.

[כפי שציינתי בתחילה, זה לא סוף הסיפור…]

 

6 תגובות

  1. יחזקאל!

    מה שלומך? טוב לשמוע ממך מדי פעם בבלוגייה הזו.

    אני אינני חסידה של טקסטים עמוסים על גבי מסך המחשב אבל בגלל שזה אתה, השקעתי קריאה מאומצת המדמיעה את העיניים. יכול להיות שאתה צודק ואפקט של קריאת הסיפור על גבי דף ניר יהיה שונה מבהייה על המסך, מה גם שהמנוע של המחשב שלי עושה רעש וקשה לי להתרכז…

    ובכל זאת,

    תחילתו של הסיפור מעוררת בי את התקוה שפבליטו יסתדר בסוף. הוא יעבור שינוי תדמית. הוא ישתנה לטובה. התהליך יהיה ארוך ומייגע. אני אופטימית. הצלחת ליצור הזדהות אצל הקורא/ת. פבליטו הוא משלנו. רק שהוא מדבר באגרופים.

    אהבתי מאוד שבחרת בפינצטה מילים המתארות דמויות והתרחשויות קטנות. לעיתים, אצל קוראים בעידן האס.אם.אס, הדבר יכול ליצור חוסר סבלנות. יענו, "GET TO THE POINT"
    אני מצידי, הערכתי את הטיפול העדין שלך בכל מילה ומילה, תיאור הבקבוק המתנפץ ועוד. בעיני זה כמו להגדיל את כמות הפיקסלים בתמונה ולהקטין את גודלו של כל פיקסל ופיקסל. אני אישית הייתי שומרת מאמץ כזה לכתיבת שירה. היא קצרה יותר ופחות מייגעת. יש קוראים שעשויים לאבד עניין בתיאורים מפורטים כל כך, יפים ככל שיהיו. והם יפים, יחזקאל. ממש עשית slow motion למה שמתרחש שם.

    הערה קטנה: במקרה נפלת על מישהי שמבינה קצת ספרדית, אולי אפשר בכוכבית קטנה בתחתית העמוד לאפשר שירותי תרגום למי שלא…

    מקווה שעזרתי,

    מתי יהיה ביקור בארץ הקודש?

    גלית

    • יחזקאל רחמים

      גלית היקרה,
      תודה רבה על הקריאה ועל ההערות.
      לגבי התרגום, זאת באמת נקודה שאני מתלבט בה. אני שואל את עצמי למשל למה עמוס עוז כותב באידיש לפעמים – לפחות כך נראה לי – ולא מתרגם? מצד שני, כמה הסופר צריך להיכנס להתרחשות. האם זה לא הופך את זה לספרותי מדי? התשובה תימצא, לפחות בצורת החלטה.
      בעניין הפיקסלים, זה חומר למחשבה.
      הביקור בארץ בעוד שבוע ויום.
      אני תוהה אם אקבל עוד קריאות וכיוונים, זה ממש עוזר להסתכל מחדש.

  2. יחזקאל,

    מהמעט שהספקתי לקרוא ממכלול יצירתך, אני יכול לומר שאתה מסומן אצלי. לא כמו שפבליטו מסמן אנשים. אחרת. ואני יודע שאתה תחת מעקב. לא כמו שפבליטו עוקב אחר אנשים. הסר דאגה. (טוב, מיציתי את הכיוון הזה).

    ועכשיו לעסק, כמו שאתה אומר. ממה שזכור לי משיעורי הספרות של המורה שרה, יש לך אקספוזיציה (א-הא! והיא חשבה שאני חסר תקנה) טובה ביד/ על הנייר. כל-כך טובה, שהצטערתי שלא חלקת איתי את המשך הסיפור. עכשיו צריך קונפליקט (ואני מניח שיש לך אותו), שמן הסתם יתבטא בסוד המופלא של פבליטו. סוד זה תמיד טוב. יש מי שרוצה להסתיר, ויש כוחות שפועלים לחשוף אותו. אני סומך עליך שתדע לנווט אותו היטב.

    באשר לחוויית הקריאה – קולחת. היו שני מקרים בהם נתקעתי בקריאה, מבחינה דקדוקית, לכאורה. כי לא נפלה שגיאה דקדוקית, אך ניתן היה לנסח אחרת, פשוט יותר (למשל הקטע בסוגריים שמעמיד על דיוקה את העובדה, שהועזב ולא עזב את בית הספר). ופעם אחת נתקעתי בגלל טעויות הדפסה. זה קרה לי לקראת הסוף במשפט הבא: "…ושל הקצינת המבחן הקשוחה שתמיד מוערכת לעצמה את השדיים ושהוא היה מת לתקוע מאחורה". התכוונת, כמובן, ל"מועכת" (אם כי העובדה שהיו לה שדיים מעיכים, ודאי היתה מוערכת ע"י פבליטו), ועליך להחליט איזו הא ידיעה להשמיט בקצינת המבחן (כפי שאני מעדיף) או הקצינת מבחן (כפי שהרחוב מעדיף).

    באשר להמשך הסיפור – התווית לי (הדגש על "לי") המשך ברור. ומעניינת מלאכת ההתוויה והטוויה. אמרת שיש לו, לפבליטו, שתי אפשרויות. לעמוד על הרגליים או להתרסק. אני מעדיף שיתרסק. לא מרשעות, חלילה. אלא משום שבאקספוזיציה של האקספוזיציה (א-הא! המורה שרה? את עוקבת?), תיארת גראפיטי של נשר שצולל אל סכין, והנשר תואר כמובס. וגם פבליטו, אני מניח, הוא נשר גא וחזק, אבל מובס במערכות היחסים שלו עם העולם ועם "הפוטה" שלו, החברה. והוא רוצה, כ"כ רוצה, "קונדיסיונס סִין פוּטוֹ-אמוֹר". אני הייתי מעדיף שהסוד המופלא יהיה קשור איכשהו לדמות, שהבליחה לרגע, ונאלמה (תרתי משמע) בסטירה מצלצלת, קלאודיו אלטמירנו הליצן החכם. תספר לי, אני מקווה, למה הוא ליצן? ואיך ניתן לשלב את חוכמתו הגדולה עם עוצמתו של פבליטו? מה הסוד, שחבוי שם? ואיך הוא יוביל את פבליטו להתרסקות הגדולה, זו שתביס אותו כנשר צולל אל סכין שלופה (סכין ממשית, אני מתכוון. אולי אף בסמטה, שבה ניצל הזקן ממכת אגרוף)…

    • יחזקאל רחמים

      תודה רבה על ההערות המדויקות. לגבי המילה "הועזב" הרגשתי תוך כדי כתיבה שיש שם משהו. בעניין השדיים, פשוט חוסר תשומת לב. אולי בגלל המעיכה. ואכן "מועכת". תודה על הקריאה הזאת.
      אשר לקונפליקט, בסלון הספר בפריז סופר ידוע מאוד וחביב דיבר איתי על מבנה קלאסי של סיפור, פתיחה, קונפליקט, התרה, משהו כזה. אף פעם לא חשבתי בצורה מבנית מכוונת על בניית סיפור, ונראה לי שלא כדאי שאתחיל. אולי אשחרר עוד חלקים של הסיפור כשיהיה לי זמן לנקות ולסדר אותם.
      כל הכבוד למורה שרה. זה הזכיר לי שאני לא זוכר כלום מהשיעורים בספרות, בטח משהו יש ושקע, בכלל מהבית ספר, לא ממה הייתי בו. אבל אני זוכר פתק קטן מהמורה לספרות, פתק שהוא שלח לי ברגע קשה ושהיה מאוד משמעותי בשבילי. שם המורה הוא יעקב שריג, או יענקל"ה שריג. אני תוהה אם יש לו מושג שאני כותב, אם הוא קרא משהו.
      ואשר למעקב אחרי. כבר טוב לדעת. יש לי איזו מחשבה על עוקבים, אולי לא רלוונטית, ומתייחסת כבר לאחרים ולא אליי. אם עוקבים אחרי מישהו שחוש הריח מספר משהו טוב, אפשר לחשוב אולי הוא נלחם ונאנק כדי לעשות את מה שהוא עושה. ובמקום לראות מי ינצח האריה או הגלדיאטור כדי להחליט אם להעניק לגלדיאטור מגן או חרב יותר טובה, אפשר פשוט לזרוק לו לזירה. זה עדיין מבדר. ככה אפשר כולם יכולים להוסיף וליהנות. והאריה הוא אריה שברוח, לכן ישמח להיקטל בידי מישהו ראוי, זה יכבד אותו יותר מלטרוף עוד חסר מזל. אני תוהה אם זה מרומז מדי, ואם בכלל מובן, אבל כולה טוקבק, ולך שחר-מריו יש אוזניים רגישות. וגם קול טוב, אני עוקב בטפטוף, כמה שיש לי זמן. תודה.

      • יחזקאל, תודה על המחמאה. "האזניים הרגישות" שלי, כדבריך, עכשיו מעט סמוקות.

        ובאשר לשאר דבריך, אני בדעה שֶמורים לספרות (ומורים בכלל) נוטים להרוס יותר מאשר לבנות. יש וכוונותיהם טובות, אבל השילוב הזה של מערכת היררכית-הוראה כפרנסה-ילדוּת (ועלייה בכמות הגירויים חיצוניים) – כל זה מקשה על למידה אמיתית. לכן, יש לי תחושה שסופרים מצטיינים לא היו בהכרח תלמידים מצטיינים. אבל לרוב יש מורה אחד שזוכרים לטובה. אצלך זה יענק"לה שריג. וכל הכבוד לו.

        ד"ש לניקולא וקרלה.

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים