בננות - בלוגים / / משא האדם החום
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

משא האדם החום

 

  

"חלפתי ביניהם כזר, אך איש לא ראה שכזה הייתי. חייתי ביניהם כמרגל, ואיש, אפילו אני עצמי, לא חשד שאני עשוי להיות כזה. (…) כך הייתי זהה לאחרים בלי שיתקיים דמיון, אח לכולם בלי להיות בן המשפחה."

                                                                                                                                                           (פרננדו פסואה, ספר "האי-נחת")

 

ריו דה-ז"נרו, ברזיל. הערב יורד באדמומיות עזה מעל האיים הנצפים מהר הסוכר, ריח הצמחייה חוזר לעמוד באוויר ובְּרֵנָה יפהפייה. היא ואני ביחד כבר שלושה שבועות. אנחנו צועדים לאורך רצועת חוף נפלאה בחזרה לחדרנו במלון. ברנה מדליקה את הטלוויזיה, משליכה את בגד הים על השולחן הקטן שמציץ מפינת החדר והקריין משדר בפורטוגזית צרות מארץ הקודש. "não lembro, meu amor," (אני לא זוכרת, אהובי) ברנה לוחשת בדרכה למקלחת, "אתה ישראלי או פלסטיני?" "מה את רוצה שאהיה?" אני משיב בשאלה. "שתהיה שלי," היא מחייכת. אני מנשק אותה, קל כל-כך, כמעט מרחף.

            תל-אביב, כיכר רבין, הטיילת, שוק הכרמל. אופניי חלודים אבל עוד נוסעים. שנתיים שלא הייתי כאן. הכל קטן כל-כך, למרות מגדלי עזריאלי שהופיעו פתאום בחצי השמיים. רגליי מדוושות ועיניי גומעות מחדש את מראות מולדתי הישנה. שבתי מגגות העולם אל המרפסת הצרה בבית אמי. הכסף שחסכתי בשנות השירות בצבא הקבע פוזר בחלוקה פחות או יותר שווה והוגנת ברחבי היבשת שצורתה כצורת לב. דלתות הארון נתקלות במיטה בדרכן להיפתח, אבל אני עדיין מרחף מעל הקיום. מה עכשיו? אולי אנסה להתקבל לאוניברסיטה, אני (הגיל 27, ממוצע הבגרות 72) חושב מול עוד שקיעה תל-אביבית רכה.

יפו העתיקה, רחבת פסל האמונה. על הסלע שלפניי מונחת מעטפה חתומה ובה המפתח לשנים הקרובות, אולי לעתיד בכלל. האם עמדתי במשימה? הלב פועם בחוזקה. יד אחת קורעת את המעטפה והיד השנייה ממהרת להסתיר את פסק הדין, שהולך ונחשף לאט. פספסתי את הציון המרבי בבחינה הפסיכומטרית בפחות מעשרים נקודות. הראש לא מבין עדיין, אבל הרגליים מתחילות לרוץ.

 

חדר סמינריון 449, בניין גילמן, אוניברסיטת תל-אביב. התקבלתי לתכנית הבין-תחומית למצטיינים. מסלול ישיר לתואר שני בכל מקצוע שאבחר, עם מלגת לימודים מלאה ומלגת קיום.  תלמידי התכנית כשישים צעירים אינטליגנטים ביותר, רהוטים, שייכים מכונסים לסמינר השבועי. עדיין לא ברור לי מדוע, אבל משהו בביחד הזה מנוכר לי מדי. אף לא אחד מרגעי הזרות שפקדו אותי בשנות נדודיי לא התקרב לתחושת הזרות ששטפה אותי בהתקבצות הפשוטה הזאת. השפה קצת אחרת, והמילים שאיני מבין נאספות, כמו אז, בברזיל, לתוך פנקס. אני סוקר את הנוכחים, מציץ בשמות שבדף הקשר. באמת שלא חיפשתי את זה, אבל בולטת לעיניי העובדה שמלבדי יושב בחדר רק סטודנט אחד שאינו ממוצא אשכנזי. איך זה ייתכן? אני תוהה ומייד דוחק בעצמי – תתרכז בלימודים, עזוב אותך משטויות!   

שיטוט בין הרצאות, קפיטריות, מדשאות וחוגים. שיעורים בהיסטוריה, מתמטיקה, קולנוע, תקשורת, ספרות. אופוריה דקה של תחילת מסע אופפת אותי. הגירויים שוטפים מסביב, לא הכול מפוענח בהצלחה, הרבה שאלות נותרות בלתי פתורות. בתוך כך אני כמעט מצליח שלא להבחין במוצא החברתי ההומוגני של המרצים (וכתמונת תשליל גם במוצא של אבות הבית, אנשי השירותים). במהלך ההתאקלמות במקום, ובכלל זה אימוץ תנוחת ישיבה נינוחה בקפיטריה עניין מורכב מכפי שנשמע אני הולך ומבחין בשני סוגי סטודנטים. הסטודנטים מהסוג הראשון נעים במרחב בנועם ובנינוחות, מנהלים חיי חברה ענפים ושגרת לימודים רכה. שהותם באוניברסיטה אינה מפליאה אותם, מאז ומתמיד זו היתה תחנה ברורה במסלול. הם באו ללמוד, אבל לא פחות מכך, לנצל את שנות הנעורים האחרונות הממהרות להתפוגג. הסטודנטים הללו כך לפחות זה נראה בהתחלה מדברים בשיעורים בביטחון, בקרבה משונה לחומר ונדמה שגם באופן ה"נכון". רק לאחר התפוררות חומות הרושם הראשוני, הופתעתי לגלות שלעיתים רחוקות נאמרו דברים חריפים שהצדיקו את המחוות המלומדות שמיהרו להרשים אותי.  

עבור הסטודנטים מהסוג השני, הלימודים באוניברסיטה אינם הישג מובן מאליו. הם פחות נינוחים והמאמץ הנדרש מהם עושה את הלימודים לאתגר פסיכולוגי-כלכלי תובעני, ולעיתים אף  טובעני. חלק ניכר מזמנם וממרצם מוקדש לריצה אחרי מלגות סיוע, המצאת אישורים והוכחות למצבם, השתתפות בפרויקטים של מחויבות חברתית (יש משהו פרדוקסלי בתרומה לחברה הנעשית מתוך כורח) ובחיבור מכתבי תודה למיטיביהם. הסטודנטים הללו, כך נדמה לי, נוטים פחות להשתתף, וכאשר הם משתתפים הדבר נעשה בצורה פחות "מוצלחת". הקול רועד או חזק מדי, הטיעונים נוטים להסתתר, והמרחק מהדיבור "הנכון" צועק באופן שעורר בי לא פעם הזדהות מביכה. הבדלי ההתנהלות נעוצים, בין היתר, בתחושת "ביתיות" אחרת ובגישה רגשית שונה כלפי המקום. כבר ראיתי אקרובטים לשוניים בהפסקה שהפכו לגמגמנים קהי מחשבה באולם ההרצאות, ולהפך. כעבור זמן הבחנתי שרבים מאלה המכוּנים "מזרחים" נמצאים בקבוצה השנייה.

ואני? אני זכיתי בפריבילגיה, הבעייתית לפעמים, להימצא בתווך, גם כאן וגם כאן, לא כאן ולא כאן. מצד אחד, הפטור הזמני מדאגות הקיום המיידי, מניפת האפשרויות שהתכנית הבין-תחומית פתחה בפניי והתווית "מצטיין" שהודבקה על מצחי עוד לפני שסיכמתי הרצאה אחת (משמיים נחתה לי גם משרת קב"ט במעונות, שסידרה לי מיטה ומשכורת צנועה). אלה היו אמורים לשייך אותי, כביכול, לקבוצה שהעיקרון השולט בה הוא החופש. מצד שני, היו הקִרבה הרגשית וההזדהות העמוקה עם האנשים שבפניהם ראיתי את נוף ילדותי, ההדהוד של תחושת הזרות, הביקורים בבית ביפו ובדירה במעונות, המוגבלות הכלכלית שכפתה עליי בלי שהתנגדתי סגנון חיים פוריטני ביותר, ואסירוּת התודה שלקח לי לא מעט זמן להשתחרר ממנה (אסיר תודה, אחרי הכול, גם הוא קצת אסיר).כל אלה שייכו אותי לצד ששולט בו הכורח.

כעבור זמן הבחנתי בשוני נוסף בין הסטודנטים שוני באופן העיסוק בזהות. סטודנטים נוטים, או שמא נשאבים, לעסוק בשאלות של זהות; מי או מה "אני"? כחלק מאיזה "אנחנו"? מול איזה "הם"? אילו עוולות, מטרות נעלות ואזורי חוסר-צדק רלוונטיים לחיי? העיסוק בשאלות הללו כולל התרעמויות, דחפי התנגדות, השתתפות בפעולות ולעיתים גם נקיטת יוזמות. המולת הפעילות הסטודנטיאלית עשויה לבלבל, אבל דומה שבעוד העיסוק בזהויות מסוימות הוא לגיטימי, נחגג ומשחרר, העיסוק בזהויות אחרות מפחית, כובל, מסמן ומזמן תחושת אי-נחת שעלולה להצית ניגון-פנימי בלתי פוסק. מבט מתעכב על העוסקים בזהות "מופחתת" אכן חושף משא שמתבטא בחוויית חיים מוחשית ומכבידה, והתמודדות עם מציאות שכובלת אל סימון מוגדר ומגודר. כפרפראזה על שירו של רודיארד קיפלינג מ1899 "משא האדם הלבן" (The White Man"s Burden), ניתן לקרוא למשא העודף שעומסים על גבם רבים מהשחקנים במגרש הזהויות בשם משא האדם החוּם. 

 

אין צורך ללמוד על "אשכנזיות" ועל "מזרחיות" כדי לקלוט את אינספור הסימנים שמספרים מה כאן מרכז ומה שוליים, מי משפיע ומי מושפע, מי מחזיק במרב המשאבים החומריים והסמליים ומי מחזיק ב"טענות שאבד עליהן הכלח לפני שלושים שנה", מי אנחנו ומי אתה! עוד זכורות לי ההערות החוזרות ונשנות על מפלגת ש"ס (שהיתה אז בממשלה), הערות שנקשרו מייד כמעט לכל נושא שעלה לדיון. אם דובר, למשל, על ספרדים מהמאה השש-עשרה שעשקו באמריקה הדרומית את בני האינקה ונטלו את זהבם, מייד נמצאו שני סטודנטים שיקראו יחדיו בתזמון מרשים "כמו ש"ס!" תוכן ההערות פחות חשוב מהתחושה שעלתה מהן, תחושה של דיבור בתוך הבית. כאן אצלנו, במועדון הסגור, כולנו מדברים באותה שפה, ודי לנו בקריצה כדי שהכול יובן.

מעבר למחשבות ולשיפוטים אחידים למדי שרווחו מסביב, נתקלתי במידע ובפעילויות  שהסבו את תשומת לבי אל ה"מזרחיות"; נתלתה הזמנה להרצאה על היבט "מזרחי" של נושא מסוים. הוקרן סרט על הפנתרים השחורים ולאחריו נערך דיון. באוויר ריחפו פיסות מידע על ניסיון להקל רכישת דירות בדיור הציבורי, על חוסר-הוגנות בחלוקת קרקעות המדינה ובשימוש בהן ועל הדרת ה"מזרחים" מההיסטוריוגרפיה הישראלית. אלה הופיעו לצד דיבורים על הציונות, על הכיבוש (בעיקר הכיבוש), על פמיניזמים למיניהם והשיח הקווירי. וכל האקלים הזה התנקז לכדי כדור שנזרק אליי שוב ושוב, עד שידי תפסו אותו מעצמן והרימו לבחון.

התחלתי ללבן את הנושא בשיחות, בקריאה וגם בכתיבה. הדיבור על הדרת ה"מזרחים" וההבנה החדשה של הציונות כתנועה אירופאית שהביעה דחייה מן המזרח ומהמרחב המזרח-תיכוני עמדו בבסיס סיפור ששלחתי לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" (עיתון שסימל טריטוריה זרה, מגרש חוץ). בסיפור, שנבחר בתחרות, מתקיימת שיחה בין שני צעירים "מזרחים": "אתה מבין שגנבו לנו את ההיסטוריה?" שואל האחד, ומסביר לחברו "שהעם היהודי הוא עץ עם שתי מערכות שורשים לפחות, ושהשורשים של היהודים-הערבים ושל הציונות נפגשים פחות מחצי סנטימטר לפני האדמה".

כששבתי אל הסיפור הזה כעבור זמן שמתי לב שמעורבות בו שתי זהויות העיראקית וה"מזרחית". הזהות העיראקית היא הזהות הברורה והמיידית שרכשתי בחיק המשפחה ושנשאתי באופן טבעי הרבה לפני שביטאתי את המילה "זהות". זהות זו ניצבת כזהות מרכזית ומלאת גאווה, והיא מורכבת הרבה יותר מסטריאוטיפּ של יחסי משפחה חמים ומאכלים מסוימים. דומה שיש בה גם מעין פטריוטיות משונה שמכוונת ל"עיראק של מעלה, לא עיראק של סדאם חוסיין, אלא של סבתא סלימה, מולדת דמיונית רקומה סיפורים על תמרים נוטפי עסיס, ודגי נהר מטוגנים בשמן עמוק, ולילות חמים של שינה על גגות הבתים, וכסף בפחים של חמוצים ובית מיוחד לקיץ בשביל כל המשפחה" (כלשון הסיפור).  

לעומת זאת, את ה"מזרחיות", כמושג וכקטגוריית חשיבה רצינית, רכשתי בעיקר במהלך לימודיי. אומנם הכרתי ביטויים רבים שלה לפני כן, אך מבחינת העיסוק המודע שלי בה היא שייכת קודם כל לעולם הרעיונות. נדמה לי שהמפגש בין שתי הזהויות הראשונה בוטחת וגאה והשנייה מזמינה תרעומת ופעולה סיבך את הבירור שאליו נשאבתי. אפשר שהפער בין הזהויות מסביר באופן כלשהו את ההפתעה ואת תחושת ההתקוממות שחוויתי לנוכח גילוי השתייכותי לקטגוריה "מופחתת" בנוף הזהויות בישראל.

הדברים אינם מנותקים מהמסלול הביוגרפי האישי שלי. בקצהו האחד יושב ילד על ספסל במסדרון ירוק (צבע שמן), בוהה במאוורר מאובק שמסתובב לשווא על התקרה, יחד עם אימא בתור בלשכת הסעד, בשביל לנסות לסדר שהילד יילמד בבית-ספר יותר טוב או כדי לקבל שמיכות לחורף. כשהילד קם להסתובב במסדרון ומציץ לתוך שורת החדרים, מישהו פוקד עליו לשבת. בקצה אחר של המסלול יושב גבר צעיר באוויר הממוזג של חדר סמינריון ירקרק מספר 449, ומקשיב בצוותא עם "מיטב בנינו ובנותינו" להרצאה על דרגות צמיגות של חומרים. בין שני הקצוות מופיעה גם המציאות בדרגות שונות של צמיגות. כיפואי, נתאפשרה לי גם חוויית מרחב שכללה קִרבה יומיומית ובלתי-אמצעית לערביוּת של כאן. נדמה לי שנקודות המבט השונות יכולות לספק מושג על פוטנציאל הפיצול והמורכבות שבמפגש הזה עם מגרש הזהויות; מושגים שנראו לי עד אז פשוטים, כמו "ישראליות", "אנחנו והם", "המרחב המזרח-תיכוני", "הציבור הנאור", "מי שרוצה יכול", "תרבותיות" ועוד, נפרצו באחת ודמו לזמן מה לפאזל 500 החלקים שהיינו מפזרים, אחיי ואני, על הרצפה בערבי יום כיפור. רק שעתה לא היתה בידי התמונה הסופית, שהופיעה בילדותנו בשלמות מתגרה על אריזת הקרטון. הבירור הרעיוני והרגשי שלתוכו נשאבתי, עצם הפיכתי לאדם שבלבו ובראשו מתהפכים מאות חלקי פאזל המחפשים את מקומם, מהווים חלק בלתי נפרד ממשא האדם החום שלי.

 

איני יודע אם אדם בוחר במקצוע או שהמקצוע בוחר באדם. מכל מקום, נרשמתי ללימודי תואר שני בסוציולוגיה. לא באתי לסוציולוגיה כדי "להילחם", פשוט מצאה חן בעיניי האפשרות להשתלב בעשייה אינטלקטואלית שרגליה נטועות בקרקע המציאות. למרות זאת, פרק הלימודים הזה סיפק אישורים וחיזוקים להבנות מעורפלות ומקוממות שהצטברו אצלי עוד קודם וריחפו בחופשיות במרחב האסוציאטיבי. ממחקרים, חלקי מחקרים והערות שוליים בכתב ובעל-פה, התברר לי שבממוצע, "אשכנזי" בישראל אכן מחזיק ב"מטראז" ישראלי" גדול יותר מאשר "מזרחי", וכן שהמטראז" הזה יקר יותר ומכניס יותר. משכורתו הממוצעת של "אשכנזי" גבוהה מזו של "מזרחי" וכך גם רמת החיים הממוצעת שלו. ל"מזרחים" יש פחות שנות לימוד בממוצע, והתרגום של שנות הלימוד הללו להישגי שכר ויוקרה פחות מוצלח. גם העמדות החשובות, ההשתתפות בתרבות והשליטה באמצעי הייצוג אינם מתחלקים באופן שוויוני. המידע הזה המחיש את כוחם של אילוצים חברתיים להכתיב מציאות ברמה האישית ביותר. פוליטיקת הזהויות שלחה את אצבעותיה ונגעה בפניי.

פרקים בהיסטוריה האישית והמשפחתית נבחנו עתה בהקשר רחב יותר ומקרי פחות; הילדות של אחיי ושלי בפנימיות (בשנות השמונים רבים מילדי המזרחים גדלו בפנימיות), מלחמת הקיום הבלתי פוסקת, המתישה, ולא פעם המעליבה, של משפחתי (ובכלל זה, ניתוקי החשמל והמים, למשל), ההתרפקות המשפחתית על הסיפורים משם, מעיראק, והקסם שבקע מהם לעומת אפרוריות המציאות כאן. גם תחושת אי הנחת הכבדה ששטפה אותי לנוכח תמונות המפציצים האמריקניים, שחלפו מעל נהרות בבל והזריעו את אדמת עיראק בטונות של חומרי נפץ שייכת לכאן (האם כקצין בצה"ל עליי לשמוח על כך?). אני תוהה האם הופצצה גם תחנת הרכבת של בגדאד, שבה סבי (יחזקאל) עבד כמנהל. בחירות שעשיתי כמו הבחירה האינסטינקטיבית כמעט בקריירה צבאית נראו לי עתה מובנות יותר. הבנתי גם מדוע לימודים אקדמיים לא נמצאו באופק האפשרויות המיידיות שלי. מצאתי הסברים חדשים מעבר להסברים הפסיכולוגיים החשובים כשלעצמם לתחושת הזרות המעיקה שחוויתי במפגש עם קבוצת המצטיינים (מעניין שהחיבה העמוקה שחשתי כלפי יחידים ב"אחד על אחד" התקשתה להיתרגם ליחס לקבוצה). הרהרתי בחיוך של הבנה בכך שחלק מהמלגות שקיבלתי למטרת לימודים סייעו במאמץ המשפחתי לרכישת הדירה שבה גרנו במשך שנים במסגרת הדיור הציבורי. היטבתי להבין גם את החלום של תמיר, אחי, שאינו מצליח למצוא את מקומו בישראל ומייחל לעבור לאוסטרליה, ארץ החלומות שמעניקה לו תקווה, ולוּ דמיונית. אפשר להביא דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שחשוב גם להצביע על כך שכיוון המחשבה הזה מועד להסתבכות בקביעות ובשיפוטים מוט(ע)ים, ולציין שבדרך הזאת אורבות סכנות, הן מבחינת ההתנהלות החברתית והן מבחינת ההתנהלות הנפשית.   

 

אבל לא הכול ביוגרפיה ולא הכול סטטיסטיקה. רסיסי מחשבה מתגלגלים במורד והופכים לגרעיני ניתוח. מראה, זיכרון, משפט או מחשבה מופיעים והניגון-הפנימי מתחיל לרוץ, לא תמיד עם מפה ומצפן. התחלתי לבחון דברים רבים, אולי רבים מדי, דרך פריזמת הזהויות. זכורה לי, למשל, הופעתו של השר דאז יוסף לפיד בתכנית האירוח של בנו יאיר לפיד. המראיין שאל את השר: "מה הדבר הכי ישראלי בעיניך?" והאב מיהר להשיב, למבוכתו הכובשת של הבן "אתה!" על המרקע זו היתה שיחת אב ובנו, אבל בניגון-הפנימי העלה הרגע הזה לבדיקה את המשוואה "ישראלי=אשכנזי". שוב הוצגה ישראליות פרטיקולרית ויחסית נאמר צפון-תל-אביבית, גברית ואשכנזית כישראליות הכללית, השקופה ובעיקר התקנית.

בהזדמנות אחרת הוזמנתי להשתתף בפעילות "דו-קיום". כיפואי שברח עם ילדים אחרים מבית-הספר הצרפתי לנמל, שהלך מכות, שיחק כדורגל, מכר סברס ועבד בבניין בלי הבדלי דת, שפה ולאום, העניין נראה לי אז קצת "מלוקק". ייתכן שזה הלגלוג האינסטינקטיבי של הזר המתקשה להבין, אבל לא נסתר מעיניי הפרדוקס לפיו הנכּבה הפלסטינית (שקדמה לעלייה ההמונית מארצות האסלאם) היא במידה רבה  "תוצר אשכנזי", ובמקביל, הפעילויות המתקראות "דו-קיום יהודי-ערבי" – שאינן נטולות ערך כשלעצמן – הן למעשה (ניסיון ל)"דו-קיום אשכנזי-פלסטיני" במִיהותו.

את לימודי הערבית, שאליהם הלכתי מאהבה לשפות בכלל ולשפה השנייה שחיה בביתי בפרט, הכפפתי לרעיון שכיניתי "דה-דה-ערביזציה"; עבור מרבית יוצאי ארצות-ערב, השפה והתרבות הערבית, שעליהן היו אמונים במשך דורות, אבדו, בלשון המעטה. סבתי, למשל, קוראת בקוראן היטב, אבי (נוֹהד-דוד ז"ל) דיבר ערבית שוטפת, אך למרבית בני-הדודים שלי אין מושג או עניין בערבית. הניסיון לשחזר את מה שהיה אינו רציני ואפילו מגוחך, אולם חזרה של "נציגים" בני הדור הצעיר לשימוש רציני בשפה, שלא לצורכי המוּח"בּראת (שירותי הביטחון) עשויה להתברר כמבורכת. מגמה כזו – כך סיפר הניגון-הפנימי – עשויה לשקם פגעים שנולדו מהנתק בין התרבות הערבית לבין התפישה העצמית של ה"מזרחים", ובראייה רחבה יותר, היא עשויה לעדכן לטובה את האופן שבו תופשת ישראל את המרחב ומשתלבת בו, ואולי להקל גם על התקבלותה של ישראל במרחב המזרח-תיכוני.   

תפישת המרחב "הישראלית" היא מעוותת ומסוכנת. לפי גיאוגרפיה מדומיינת זו, מדינת ישראל צפה באוקיאנוס האטלנטי, איפשהו בין אירופה לארצות-הברית, ולא נחה שעות נסיעה בודדות מביירות, דמשק, בגדאד וריאד. ראייה זו הניעה אותי אולי מתוך נאיביות של סטודנט מתחיל להניח רשימות קצרות כבסיס לרעיון שכיניתי "הציונות המזרח-תיכונית". תכננתי לכתוב ספרון צנוע בשם "ארץ-ישנה-חדשה", ובו לפרוש את עיקרי החזון המעודכן והמתוקן, חזון פחות מדמיין ומדחיק, שרוחו מדגישה פיכחון, השתלבות וקבלה. מעבר לכך, החלטתי להקדיש את עבודת הגמר בתואר השני כדי לבדוק האם נשקלה הסתייעות ביוצאי ארצות-ערב בעלי הכישורים המתאימים, מעבר לשימוש לצורכי המוח"בּראת, גם כדי להושיט "יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן" (מתוך מגילת העצמאות). ביקשתי לברר האם הוחמץ נתיב הפונה לעבר פוליטיקה של גשרים שאולי עשוי היה להחליף פוליטיקה של חומות. במשך תקופה מסוימת הרעיונות הללו טרדו את מחשבותיי, סיבכו, הכבידו ואף עיכבו את התקדמותי בלימודים. בתום סחרור רעיוני-רגשי אינטנסיבי פניתי לעבר כיוונים חדשים שקנו אחיזה במרכז התעניינותי.  

 

המסע שתואר כאן מעלה את השאלה: אם משחק הזהויות יכול להכביד ולסבך כל כך, מה פשר הנהירה אליו? נדמה לי שבמקרה של האדם החום יהיו צבעו, מינו ודתו אשר יהיו נקודת המוצא היא בזיהוי שהמציאות אינה מאוזנת, ושחוסר האיזון נוטה לרעתך. לא תמיד הזיהוי מותיר ברירות והשלב הבא הוא ההתמודדות עם האילוצים, הקשיים, הקביעות וההיררכיות שנתגלו. אני יכול להצביע על ארבע דרכי התמודדות, שבכולן עברתי בעצמי: "לא לדעת ולא לדבר" הדרך הזאת מציעה מידה מסוימת של שלווה ואושר, אבל מרגע שנכנסת למשחק אין דרך חזרה; "לא לדעת ולדבר" לעיתים הבחירה בדרך הזו נובעת מעצלות או מבורות, אך לעיתים נתקלים דווקא בה בהתבטאויות שטופות אור שפורצות היישר מהבטן; "לדעת ולא לדבר" אסטרטגיה משתלמת שמחירה צנזור עצמי; הדרך הרביעית "לדעת ולדבר" כרוכה בהקרבה רבה בשל המחיר האישי שנוטה לגבות העיסוק בבעיות חברתיות מסוימות. על כך אמר לי חבר שלוקח חלק במשחק: "אם אתה משתתף תתכונן לזה שייתלו אותך. זה לא תלוי בתכנים, זו פשוט פעולה שמופעלת עליך. אתה יכול לבחור רק אם ייתלו אותך כשפן או שייתלו אותך כאריה".

            יתרה מכך, כל הפעמונים שעל צריחי האינטואיציה מצלצלים ומזהירים שהדיבור על "מזרחיות" אינו באמת לגיטימי בחברה הישראלית. הדיבור הזה, שמשול לעיתים לריקוד בשדה מוקשים, נוטה לייצר אזורים של חוסר-נחת, התנגדות וריחוק, ויש בו כדי להקפיא, או להרתיח, גם חברים טובים. גם כשהדיבור אינו קלישאי, והוא מייצר יותר אור מאשר חוֹם, הוא צפוי להיתקל בדחיית המורכבות, בשלילת ההנחה של דינמיות רעיונית בקרב הדוברים ובגיהוץ עולמם לכדי פלקט. הקופסה מוכנה, אומרים המאזינים, אין לנו צורך לאמץ את האוזניים יתר על המידה, אנחנו הרי יודעים מראש מה תגיד (ומה אתה), אז אנא מהר לסיים את דבריך וקפוץ בבקשה לתוכה, כדי שנוכל לארוז ולאטום, ולהניח יפה במקום שהכנו לכך מבעוד מועד. האינטואיציה הזו לגבי "הרפלקס המותנה של התיוג" גרמה לי בתחילה גם לרתיעה מההשתתפות בספר הזה.

אולי לא ניתן להגיע ל"שורה תחתונה" כאשר מדובר בזהות, אך ביכולתי לומר שהמשא העודף שכרוך בעיסוק בזהות, משא האדם החום שלי, אכן ייגע והכביד; הוא האריך את הדרך וסיבך אותה, הביא לא מעט אי-נחת אל חיי, לעיתים הקשה על הראייה הצלולה ואף חדר למרחבים האינטימיים ביותר. יחד עם זאת, הוא דחק את הגבולות ואִפשר קיום רבדים נוספים של רגש ושל מחשבה. באופן מוזר הוא אף סיפק שחרור מסוים.

שירו של רודיארד קיפלינג, "משא האדם הלבן", פותח בציווי "הנף את משא האדם הלבן" (Take up the white man"s burden–), ומשבח את העשייה של האדם הלבן למען הרווח והתועלת של האחר. אין ספק שלמרות דברים אלה, צמחו לו, לאדם הלבן, לא מעט יתרונות ורווחים ממשימת התִרבות שנטל לעצמו. אני עדיין תוהה, מה יתרון לאדם החום בכל משאו תחת השמש. האם לא מוטב היה אילו נפתח השיר החדש על "משא האדם החום" דווקא בציווי "הנח את משא האדם החום"? לא קשה לקבוע שבנשיאת המשא יש סיכוי ויש סיכון, שנשיאתו יכולה להרחיב את האישיות ויכולה להחריבה. האם נשיאת המשא מתאימה לכל אחד? היום אני סבור שלא.

אשר לעצמי, איני רוצה ואיני יכול להתנער מתביעותיי הנוגעות לחברה בישראל, בייחוד על רקע המגמות בשנים האחרונות, ואיני מתכחש לעוצמה שתהיה לפוליטיקת הזהויות גם כאשר נהיה לחברה הצודקת עלי אדמות, אולם יש בי רצון וצורך לפעול מתוך חופש, ואולי גם להשיג מעט אושר. ולכן, מתוך הדרישה הבסיסית להיות אדם, ולא רק נגזרת של אדם, אני בוחר כבחירה ולא כבריחה להניח את משא האדם החום, אולי רק לעת עתה, אולי לזמן ממושך, ואולי לתמיד. 

 

בסיומו של מסע נוסף אני חוזר לנוח על החול המתקרר בחוף ימה של יפו. השמש נשענת על קו המים וצובעת את השמיים באלף גוונים. שלווה מסוימת חוזרת לנוח לצדי, ואחרי היסוס מה, גם בתוכי. הנה אני שוב אדם, שעומד מול רמז לכוחות הכבירים של היקום. עברתי דרך ארוכה כדי שבסופה אשוב להיות פשוט אדם. המסע בנבכי האישיות, ההפיכה התזזיתית בהגדרות וביחסיות החברתית ובמה שנאמר, ובמה שיש ובמה שאולי עוד אפשרי, כל הרעש שפרץ פנימה, הכול נראה עתה קטן ורחוק. האירוניה שבזה מעלה חיוך על שפתיי. התחושה בכתפיים משוחררת, הגב נהנה מזקיפות מחודשת והרוח מלטפת ומנעימה. אני מפנה אליה את פניי, עוצם עיניים לפענח את הרחש שהיא נושאת בקרבה. "הם לא ייתנו לך," לוחש לי האוויר הזז, "הקופסה שלך כבר מזמן מוכנה"

 

 

 

 

 

 

20 תגובות

  1. אכן כבד משאו של האיש החום בישראל.היה מאז כל העליות לפני קום המדינה ואחריה. החוק דורש שויון המציאות האנושית אירופאית לבנבנה ממירה תרבויות אליה.ומדירה אנשים בצבע חום.
    אין נחמה . מאידך . אין ברירה אלא לבחור בחיים. מגיעים לך חיים שאתה אדון להם ושום אידיאולוגיה לא תהיה לך לשלטון גם זו הצודקת. מאחלת לך כמו שכתבת מודעות מחד ובחירה בחיים מאידך. כל מה שהוריך ייחלו לבנם. כל מה שמי שעיניים בראשו ורואה את חוסר השויון מאחל לכל אדם בישראל.
    אתה כותב נפלא ובכנות. תודה. יש לי עניין רב דוקא להבין מצד אחד את הפוליטיקה של הזהויות מתוך מודעות שרכשתי תודה לאל למציאות ומאידך לאחל לכולם חיים של אינדיוידואל שיש שקט בנפשו. נחמה יחידה היא להבין שהרבה ציבורים וקבוצות שאינן – גבר אשכנזי לבן צעיר אקדמאי ועשיר- מודרות. השאלה מה עושה הפרט עם עובדה זו.

  2. אחלה פוסט.

  3. יחזקאל רחמים

    מירי ויעל היקרות, תודה רבה על הדברים.
    יעל, פעם ראשונה שאומרים לי "אחלה פוסט", אני מתמודד עם זה, עם כל הוותק שלי כאן.
    מירי, אכן זה העניין בין המפה הפרושה לפנינו בחוץ לבין הבחירה של היחיד. אני לא בטוח שכולם צריכים לבחור בחיים במובן של למצוא נחמה למרות הכל. יש מי שחייב לשאת את משא האדם החום – וחום הכוונה כאן לא רק לצבע, אלא בדיוק ללא לבן, כלומר שקוף – ואם לא יהיו אז באמת אבוי (אבל אין סיכוי שלא יהיה). לרוב האנשים מעבר לעיסוק מסוים, זה באמת מפיל, מתיש ולמעשה פועל נגד הכוונה, או עם הכיוון של אי השוויון הקיים – – ואי שוויון זה לא רק במשאבים חומריים כמובן, כי אם גם בתחושה, בשייכות, באוויר ממש.
    יפה אמרת את שלא נדמה לי שכתבתי "ובחרת בחיים". זה צו גדול לאדם (בכל צבע שהוא). עבור הרוב זה אומר ללכת לים ולנשום. עבור נושאי המשא – ולמרות מה שכתבתי זה לא אומר שאני לא כזה (את מבינה שיש מהלך יותר מתוחכם מזה) – לפעמים זה אומר להתרסק על החיים, ויותר מזה, על הקירות שלוחצים את החיים; גם בשביל אחרים בטח, אבל לא נהייה כל כך יפי נפש ,גם בגלל שאתה לא יכול אחרת…
    יעל, קראתי את ההערה שלך אצל ירון בעניין ההגיגים. בוודאי שהבלוג מאפשר דברים שחבל לא לקחת. אבל אני לוקח את הזמן מעט, וכבסיס ראשון אני רוצה להציב את היצירות שלי. למרות שהשיחון הקטן הזה כבר מערער את המחשבה שיצאתי איתה לדרך – מה מקור הסמכות, ההכרה בערך ספרותי, או משהו שמגיע מעבר לזה – ההכרה באנושיות, שלך כמי שצריך לומר את דברו והקורא, או במקרה הזה בר השיח ממש, שבא אליך כאדם ולא כצרכן של סוגה כזאת או אחרת.
    או בקיצור, מירי ויעל, תודה על קבלת הפנים הנעימה

  4. ומה עם ברנה, הנאיבית המקסימה?
    אולי כדאי היה באמת להיות שלה?

    • יחזקאל רחמים

      חנוך היקר, שאלה מצוינת. לא פעם חשבתי עליה בעצמי. ברנה היום היא אם חד הורית לילדה חמודה בשם לומה. נמצאת בברזיל, מתמודדת עם הכלכלה הקלוקלת שם ועובדת בצילום. לצערי אין לי את כתובת האתר עם הצילומים שלה בשליפה. הואיל וייתכן מאוד שהיא תציץ בלינק הזה שאותו שלחתי אליה, אכתוב את אותם דבירם בערך גם בפורטוגזית קלוקלת. כדי שהיא תוכל לקרוא.

      וכמו שברנה אומרת: ישו אוהב אותך.

      יחזקאל

      Hanoch caro, tu pergunta sobre brenna e uma boa pergunta. mais de uma vez pensei eu mesmo que tal vez brenna foi a mulher pra mim. hoje brenna e uma mae para uma doce filha que se chama Luma. como mae sola ela luta com a situacao economica, et trabalha como photographica.
      que pena que nao tenho aqui o endereso de seu sitio intrenet para enviar a voce. vou escrever em meu malo portugues por o caso que ella vai leer isso.

      e como brenna dise: Jesus te ama

      Ezequiel

      • האוניברסיטה יוצרת אשליה, שמרגע שתיכנס בשעריה הצבע שלך ילובן. הבעיה היא שיש בה מערכת סמויה של שלטי הכוונה.

  5. querido rezi voce estara sempre comigo pra sempre apesar de todo o tempo e da distacia! desejo todo sucesso saude e paz muita paz ! jesus te ama e eu tambem!

  6. יחזקאל, שלום!
    אני מניחה שפרסמת את הפרק מתוך "תהודות זהות" שאותו קראתי לפני כחודש (בחורה שמרנית אנוכי ואין לי כוח לקרוא ספרים מהמסך…בלי ריח הדפים והתנוחה המאוזנת).
    הייתי לחופו של אגם ז"נבה, ממולי הרי היורה והקריאה בפרק שלך בספר הצליחה לקחת אותי לברזיל ולאונברסיטה ובכלל בחזרה לחיים. זהו בעיני אחד הפרקים המוצלחים בספר ואני מקווה לקרוא משלך עוד בהמשך!
    ברכות.

  7. כל כך יפה, המשך לכתוב ולרגש אותנו, נתיב

  8. יחזקאל,

    עם העובדות אני מסכים. עם הדעות הנגזרות מהן אני מסכים לעיתים, ולעיתים אני בר-פלוגתא. אולי בהזדמנות אשטח טיעוניי, אם יזדמן לנו.

    משאמרתי זאת, אני חייב לציין שהמסה מרגשת, המסע מרתק והמשא מורכב ובלתי נמנע.

    הכתיבה מצויינת ומרשימה מאד (אני מתרשם כל פעם מחדש, ואני מאד אוהב את הדרך שבה אתה בונה חוט שדרה רעיוני – כמו כאן – או עלילתי – כמו בסיפורים שלך, שהספקתי לקרוא). המסה הזאת מאתגרת מאד ומעוררת. תובעת קשב. משא האדם החושב. חזק ואמץ.

    ויש במסה גם רוך (ולא רק קושי) לא רק משום שכך היא כתובה, אלא גם משום שהיא מחברת אותי מחדש לסיפור הנפלא שלך "מים" (שמעמיד במרכזו את ניתוקי החשמל והמים ואת דמותו של אביך). עכשיו אני גם מבין יותר את ההקשר, את השורשים, את ה"דע מאין באת" שלך. שירותך הצבאי, ילדותך היפואית ועיסוקיך בבניין מספקים הסבר גם לכתיבה האמינה והמשכנעת בשני הסיפורים האחרים שלך, שקראתי לא מזמן.

    יישר כח!

  9. הרעיון שאתה מעלה מעניין מאוד, אך אני סבור שאולי יש מקום להסתכל על כל המעגל העדתי. יהודי גרמניה היו הראשונים להגיע לישראל וכשהגיעו הפולנים הם היו ה"צעירים" אח"כ הגיעו המזרחיים והם הפכו ל "צעירים" אח"כ הגיעו הרוסים ואח"כ האתיופים. על פניו אכן ישנה אפליה על רקע עדתי במה שאתה אומר אך האם בודדת את האשכנזים ובדקת האם יש אפליה על רקע עדתי בין מזרחים לרוסים ואתיופים בלבד?

    אף מזרחי לא חשב להקים את מדינת ישראל ואני מדבר כמזרחי נטו, המדינה הוקמה ע"י אשכנזים ולכן יש להם את התחושה שהם כיוזמים, כבעלי הפטנט יש להם סוג של זכות ראשונים. אני חושב שהמזרחיים עשו כברת דרך ארוכה כדי להביא את המדינה למצב שבו לא יהיה קיפוח כמו שהיה בשנות ה 50-60.
    אני מזרחי גאה, לא מסתיר את העדה שלי, מעולם לא הרגשתי את הקיפוח, עשיתי מאמץ רב כדי לפתח לעצמי קריירה מגיל צעיר, ללמוד. אני מונע מתוך עוצמה.
    אני חושב שלחשוב ממקום של קיפוח יש בזה משהו מנחם, אם אני לא אצליח קיפחו אותי כי אני מזרחי, אם הצלחתי זבה היה כנגד כל הסיכויים. מאוד קל להיות אנדרדוג, יש כאלו שזו האסטרטגיה שלהם (אפשר לראות את זה בקבוצות ספורט בצורה מובהקת).

    הגדולה של האדם היא להסתכל על התנאים הקיימים, מה קורה בהווה, העכשיו, לבחור את החיים שלו, להחליט מה המצב הרצוי ולעשות הכל את המייטב שהוא יכול (לא יותר ולא פחות), בדיוק את המיטב כדי להשיג את המצב הרצוי עבורו.

    לא לקחת שום דבר אישי, קיבלתי מייל ויראלי עם סיפור נחמד על פרופסור שהוציא שטר של 20$ ושאל את התלמידים מי מעונין בו? כולם הרימו יד, אח"כ קימט אותו ושוב שאל, כולם הרימו יד. אח"כ דרך עליו וירק עליו ועדין כולם רצו את השטר. למה? כי הוא עדין שווה 20$. אני שווה מה שאני שווה וזה לא משנה אם ירקו או קימטו אותי. אני אותו שטר של 20$.

    מה יש לך בפנים, זו השאלה הגדולה, מי אתה כאדם. לאו צה כתב על זה בספר הטאו: גלגל הוא 30 חישורים הסוגרים ריק, בית זה אוסף קירות המחברים את הריק.
    הריק הוא מה שחשוב.

    רועי זך

  10. מעניין להתקל בפוסט הזה.

    יש לי המון מה לומר.

    השורש המזרחי הוא החזק והמאמין יותר ולצערי הוא הפך למין צל אשכנזי חיוור.

    אותו דבר קורה לאתיופים.

    משמח אותי שבמקום עבודתי עובד בחור פרסי שמברך אותי מיליון ברכות כל בוקר רוקד ריקודים מזרחים משמח ומתי שבא לו שר ניגונים מבית- אבא.

    רוב המזרחים שאני מכירה ויתרו על הזכות הזאת והפסיקו ללמד אותי מהו חיבור עצמי אמיתי.

    שמור על מי שאתה .

  11. מתוך כתבה שפורסמה בעיתון גלובס:

    היום השחור של השחורים
    עמנואל רוזן ביקש והוכיח שבישראל 2008, המזרחי הוא עדיין דפוק, מקופח ומופלה
    ניר קיפניס

    10/8/2008
    הפרשנות לפיה "לא חרב בית המקדש אלא בגלל שנאת חינם" הפכה למטבע לשון פופולרי, שלא לומר "פופוליסטי" בקרב נואמים שונים, בעיקר פוליטיקאים. אלא שספק אם בערב ט" באב, היה יכול ערוץ 10 להגיש משדר שכולו חצאי אמיתות, שיותר משבאו להציף בעיה כאובה (שנדמה כי אין חולק על כך שהיא קיימת) באו להעניק לגיטימציה לשנאת חינם.

    עמנואל רוזן ביקש להוכיח שבישראל של 2008, המזרחי הוא עדיין דפוק, מקופח ומופלה. הטענה הזאת ראויה לעיון מעמיק וייתכן כי אילו היה רוזן רוצה, היה מצליח לרדת לעומקה ומגלה שבעוד המדינה כישות שלטונית אינה מפלה על בסיס עדתי, הרי שהאמונה בדבר קיומו של פער תרבותי ומנטאלי היא עדיין נחלת רבים. רוזן פוסל על הסף (בלי לנמק) את קיומה של "מקופחות מקצועית", אבל דווקא בחלק המשדר שבו נראית תושבת שכונת מצוקה ליד חדר הזבל שבנה משפץ כדי להופכו לחדר מגורים, נמצא חלק גדול מהסיפור. "לא מקבלים אותו בשום מקום", היא מלינה על גורלו של בנה (שלא סיים את התיכון) ומדווחת שלא היה לה כסף "לשלם 250 שקל לבגרות במקום לאוכל", לדבריה לרוסים (העניים כמוה ממש) יש "לאיפה ללכת" בעוד שהיא וילדיה, נולדו, נשארו וימותו בשכונה.

    הדוברת היא אם לשישה ילדים. "אני לא מתנצלת, אני אוהבת ילדים", ומיד מצהירה שהיא לא רוצה נדבות, אבל שהיא מצפה לקבל "לפחות את המינימום". יותר משזה עימות עדתי, זהו עימות בין אורח חשיבה פטאליסטי-מסורתי, לבין החשיבה הפרוגרסיבית של השכן. מי שכן מוכן לחסוך מפיו למען חינוך הילדים, שלא מביא לעולם שישה ילדים שלא יוכל לפרנס רק כי הוא "אוהב ילדים", ושמושך את עצמו במעלה הסולם החברתי בשערות ראשו. עמנואל רוזן הסתובב סביב האמת, אבל בחר לקחת רק חלקים ממנה למקום הכי פופוליסטי שאליו ניתן ללכת. בהמשך הוא הציג שלושה סיפורים מזרחיים: מורה לריקודי-עם ממוצא תימני, זמר מזרחי שמציג את תחנות הרדיו המובילות במערומיהן, ואישה ממוצא עיראקי שחייה משנות העשרה שלה בסביבה מערבית.

    דווקא הזמר היה המעניין מכולם, שכן תרגיל שבמסגרתו אימץ לעצמו ביוגרפיה ישראלית חסרת זהות עדתית, גרם להשמעה של שיריו ברשת ג", אכן ניסוי מרתק (וחבל שרוזן ממוסס אותו כאשר הוא מראה את אייל גולן שר את "חלומות של אתמול" כסמל להתאשכנזיותו. תמהני, האם רוזן גם נגד נישואי תערובת?). סיפורם של השניים האחרים קרס תחת הרצון של רוזן להוכיח את צדקת טענותיו. הוא מזדעזע כאשר "התימני" שומע להנאתו את שירי הגבעתרון, וכן כש"העיראקית" מודה שהתביישה בשירים ערביים שהשמע הרדיו בבית סבה. "התימני" אוהב את ישראליותו הרב-תרבותית, דבר שגורם לרוזן להתפלץ. את "העיראקית" הוא דוחף לעימות עם אמה שמתעקשת דווקא שילדיה גדלו כישראלים.

    שיא המניפולציה נרשם כאשר נשלחו שני שחקנים לחפש עבו דה, והתברר שבעל החזות האשכנזית מתקבל מהר יותר. הבעיה הייתה שההפקה ליהקה (במודע?!) בחור נאה יותר לתפקיד "האשכנזי". עובדה. עוד בטרם העניקו לכל אחד מהם "זהות" עדתית, זכה "האשכנזי" לפי ארבע פניות של נשים באתר הכרויות, רק על סמך תמונתו.

    בתום לב או בניסיון נואל להשיג ולהציג כותרת, פספס רוזן את המסר העיקרי שעלה מהתחקיר המוטה שלו: חוקים נגד אפליה ניתן להעביר בתוך יום, שינוי של דעות קדומות (שאין בכלל ספק בקיומן) הוא עניין ממושך יותר (ולא רק לגבי מזרחיים, כפי שיודעת כל מי שנדחתה בראיון עבודה רק בגלל החשש שמא "תחלה" בהריון).

    על ההצגה של משפטי אבו-חצירא ודרעי כסיכול עדתי ממוקד (שניהם הורשעו בדין, אבל רוזן הרי לא מעוניין בעובדות), כבר באמת שאין מה להוסיף, במיוחד בימים שהמרוקאי אולמרט והעיראקי הירשזון, נמצאים על הכוונת האשכנזית. *

  12. Dear Yechezkel Rachamim,

    I lost your email,
    but I still need your text of course. so i decided to write to you in your blog. please contact me

    a big apology and talk to you soon

    Alon

  13. רוצים למצוא אהבה? רוצים לקרוא מאות מאמרים על אהבה, הכרויות וסקס?
    הכרויות:
    http://www.imeet.co.il/
    אהבה:
    http://www.imeet.co.il/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/
    http://www.xn—-zhcdbmb6lij.com/

  14. יש משהו בדבריו. אבל כן אפשר להשיג הכרויות בכל מקום, בכל מצב ובכל מזג אוויר. תמשיכו לחיות, החיים יפים.

  15. יפה מאד, יש גם אתרי הכרויות טובים יותר.

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים