סלון הספר בפריז – דברי סיכומין

ביום רביעי אחרי הצהריים נערך, בסיועם של מספר בקבוקי שמפנייה, טקס סיום צנוע בבית המלון של הסופרים הישראלים בפריז. חיים גורי, בתור זקן השבט ברך, ואמיר גוטפרוינד העיר: "ניפגש כאן עוד ארבעים שנה, כשישראל שוב תהיה אורחת הכבוד". דיון קטן, שניסה לבחון מי מהעומדים על רצפת העץ יתארח בסלון ההוא, טואטא במהירות. עדנה דגון, פעילה בהתנדבות מדי שנה בסלון אמרה: "אני רוצה להודות לכם, על הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים". אחרי הפוגה קצרה היא תיקנה, "לפחות בעשרים השנים האחרונות". אולי אחד הסופרים הקשיב לתיקון והכריז בינו לבין עצמו, כאן יש סיפור! ואולי לא, כי השבוע היה ארוך ודחוס והמזוודות מוכנות והאוטובוס אמנם התאחר מעט, אבל הגיע, וכמו בסיום של טיול שנתי, אסף את הסופרים, בני המשפחה ואת המזוודות בדרך אל המטוס לישראל. 

                
                 "תמונת לחזור" – ולפעמים החגיגה נגמרת

            באותו בוקר סיכם סרז" ארול, נשיא התאחדות המו"לים ומנהל הסלון, את האירוע מתוך שביעות רצון. הגעת מעט פחות מבקרים משנים קודמות יוחסה להתרעה ביום ראשון אחרי הצהרים (היום העמוס ביריד באופן מסורתי), שאילצה את המארגנים לפנות את היריד הענק מכל מבקריו. אשר לספרים, נמכרו בדוכן הישראלי כ-22,000 ספרים, מספר הגבוה בכמה אלפי ספרים מהשיא הקודם. ביומו האחרון של הסלון ביקרתי באולם של גלימאר, בו הוצג בקדמתו דוכן של הספרות הישראלית (המהווה חלק מסדרת "העולם כולו" של ההוצאה). שאלתי שניים מהמוכרים מה נמכר מהישראלים. הכי חזק היה עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, אבל לא רק. צרויה שלו נמכר טוב, אלונה קמחי לא רע, וגם החדש, נבו (ספרו מעוטר ברצועת פרס סגלגלה).

            במסגרת ההתנסות האישית המצומצמת שלי כעיתונאי בסלון (אפשר בהחלט לקרוא לזה "עיתונות על הדרך") אספתי כמה סיכומים, שהעיתון הרשמי ודאי כבר איבד בהם עניין, אבל אין סיבה שלא להביאם כאן.  

            אגי משעול, שספר שיריה תורגם בידי עמנואל מוזס, סופר בעצמו ("מתרגם גאוני" כהגדרתה) אומרת: "זו חגיגה שאני לא יודעת מתי תהיה עוד פעם. זה מפעל אדיר להביא לכאן משלחת של ארבעים סופרים. הייתה לנו ארוחת בוקר היום עם השגריר שלנו בצרפת שהגדיר את זה בתור האירוע התרבותי הכי גדול שהיה לנו באירופה. הוא אמר שאנשים שואלים אותו: נו, עכשיו שהמצב כל כך טוב אפשר לנוח? הוא אמר שדווקא עכשיו כשזה כל כך טוב צריך לעבוד. אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל כרגע זה באמת יוצא מן הכלל. הסיטואציה הזאת של מקבץ של כל כך הרבה סופרים ומשוררים, זה אנרגיה לא פשוטה. מישהו אמר כשהיינו בדרך לכאן במטוס שאולי לא צריך טייס, כי האגואים כבר יטיסו את המטוס ישר לפריז. יש משהו בסופרים ובמשוררים שהמצב הנכון שלהם הוא שהם יותר מהולים, מפוזרים, בתוך האוכלוסייה. אחרת זה כמו תרכיז שהוא יותר מדי חזק. אבל האמת היא שזה בסדר גמור. יש הרגשה של טיול שנתי. כולם מטיילים ביחד, וזה לאט לאט מפשיר." 

              
               אגי משעול בפתח אולם האחמים ע"ש בתיה גור בביתן הישראלי   

מהמפגש עם יהודית קציר למדתי שהתימה המרכזית שסביבה חגים רומניה, לפחות חלקם, היא "אהבות בלתי אפשריות", בעוד לה עצמה יש אהבה די נורמלית ורגועה. יהודית קציר מספרת ש"כאשר אנחנו מסתובבים בין חנויות הספרים, השטח שניתן בחנויות, וגם בחלונות הראווה, לספרות הישראלית – וגם לספרים שלנו – הוא מאוד גדול. זה נותן לקהל המקומי הזדמנות לא רק לקנות את הספרים כאן ביריד, אלא לקנות אותם גם בחנויות ולהיחשף אליהם. אני חושבת, אני בטוחה, שזה עושה טוב לכל הסופרים שהגיעו, גם לספרות העברית באופן כללי וגם למדינת ישראל, כי הדרך הטובה ביותר להתחבר מבחינה אנושית ולהפחית דעות קדומות זה באמצעות תרבות." על הנסיעה הקבוצתית היא אומרת: "זה סוג של חיים שכאלה. יש כל מיני סופרים שנסעתי איתם בנסיעות קודמות. פתאום כולם בנסיעה מיוחדת. כמו קייטנה, קייטנת סופרים כזאת. אני מקווה שמה שיישאר אחר כך זה לא יהיה רק השבוע הזה, אלא שההד של השבוע, של הספרות הישראלית כאן ימשיך להדהד, והספרות תמשיך לעניין. שזה לא רק גימיק של שבוע, אלא עניין שמתמיד לאורך זמן. היו לנו יחסים מאוד חמים עם הצרפתים בשנות החמישים והשישים ואחר כך הייתה איזו התקררות, ועכשיו אני מקווה שיש התחממות מחודשת לפחות בגזרת התרבות." 

              
                מאיר שלו. תיאטרון בובות, אירוע מסחרי בסופו של דבר

            מאיר שלו, שספרו "תנ"ך עכשיו" תורגם לצרפתית, השתתף בשלושה אירועים שונים (אחד מהם עם יובל שמעוני) וזכה לקהל רב להתעניינות. כמה קימוטי פנים בקהל לימדו על קשיי עיכול בתפישה המחלנת והפוליטית של התנ"ך שאותה הציג. מאיר שלו מצדו טען שחשוב להסתכל על התנ"ך ועל הדמויות המופיעות בו בעיניים פקוחות, כיוון שהן פועלות היום במישור הפוליטי לא פחות מכל מיני פוליטיקאים. "יש כאן התחזקות של הספרות הישראלית," מעריך מאיר שלו, "גם המו"לית שלי ועוד אנשי ספר שפגשתי כאן אמרו לי שבשנה האחרונה יש היפתחות של הקהל הצרפתי לספרות הישראלית. זה קהל שהוא סגור בכלל לספרות אחרת, וגם היו בעיות לישראלים בצרפת. ההתרשמות מהסלון מאוד נעימה. הוא יותר חמים ונעים מהיריד שהייתי בו בפרנקפורט לפני כמה חודשים, בסתו. אבל זה אירוע מסחרי בסופו של דבר, זה אירוע של מו"לים. אנחנו פה מופיעים בתור תיאטרון בובות. זאת אומרת שמשרד החוץ משתמש בנו, המו"לים משתמשים בנו ואנחנו משתמשים בעצמנו. לא צריך לעשות מזה יותר ממה שזה, בסך הכול אירוע מסחרי שמבוצע יפה. אני מניח שזה ייתן דחיפה ליותר פרסום של ספרות עברית בצרפת, שזאת בעצם המטרה." על מקבץ הסופרים הוא אומר, "לכל אחד יש את לוח הזמנים שלו. אנחנו רואים אחד את השני בבוקר ואז כל אחד נלקח למשימותיו. זה לא טיול שנתי, אין אווירה של טיול שנתי".

            הסופר הפולני פאבל הילה ("מרצדס-בנץ", חרגול, 2003; "לאן נעלם דויד ויזר", חרגול, 2006) הגיע לסלון בפריז כדי להשתתף במושב מיוחד עם המשורר רוני סומק. השניים נפגשו באיווה ב-1992, שם שהו כשקיבלו מלגת כתיבה. "רוני היה שם עם אשתו ועם בתו הקטנה שרק נולדה." מספר פאבל הילה, "פגשתי משפחה ישראלית צעירה ומאז אנחנו מיודדים. ועכשיו אנחנו נפגשים שוב בפריז, ואני חושב שזה לא מקרה. אולי בפעם הבאה תהיה לי הזדמנות להזמין את רוני לפולין. כשראיתי את התערוכה ברגעים הראשונים חשבתי שזה מאוד מרשים ומאוד מזמין להכיר את הספרות העברית. זה יותר הצגה שהיא הצגה מהסוג של המדיה, אבל היא עשויה מאוד טוב. זה טוב לישראל, טוב מאוד."

               
                 פאבל הילה ורוני סומק, שיחה בפולנית ובעברית דרך הצרפתית

            במהלך המושב הצביע הילה על המחסור במתרגמים מעברית לפולנית, הציע לסומק לעבוד על פרויקט משותף, והשניים סיכמו בתקווה שהקשר האישי ביניהם עשוי להיות "תחילתה של ידידות מופלאה" בין הספרות הישראלית לזו הפולנית. 

               
                 מירון ח. איזקסון

"הסלון מאוד מרשים. יש בו את כל השיק והיופי הצרפתי." אומר מירון ח. איזקסון, נציג נוסף של השירה העברית בפריז, והוסיף, "אני גם מתרשם ממה שאמר לנו השגריר שלנו,  שהצרפתים לא נבהלו מכל קשקושי החרם והביטחון. בתור אירוע, זה האירוע הכי מרשים שהייתי בו. גם ביחס לדברים שלא קשורים לישראל שהשתתפתי בהם, גם בארצות הברית וגם באירופה. גם מבחינת ההיקף וגם מבחינת הגיוון זה האירוע הכי מרשים, אין ספק בזה. אני חושב על זה שהסופרים נמצאים כאן יחד, למרות שזה מצחיק. כי מה, אנחנו צריכים לנסוע לפריז כדי להיות אחד עם השני? אבל השיחות שמתעוררות בינינו בשעות שהן לא השעות של הסלון לפעמים יותר מעניינות אותי מהסלון. יש לנו שיחות מאוד מעניינות. אני מניח שלמרות ההתרגשות, ההשפעה של הסלון הרבה יותר מוגבלת ממה שחושבים. אני לא חושב שעשינו פה מהפיכה, לא שינינו את המין האנושי ואפילו לא כל אחד את עצמו. אבל אני לא לוקח את זה כמובן באליו, אני חושב שזה חגיגה לספר הישראלי. ואני חושב שמי שמצדנו לא היה מרוצה והיה לו מה להעיר, זה יותר מעיד על החולשה שלו. ביני לביני, אני חוזר ושואל את עצמי על אותו פלא, על כך שאדם עושה בכתיבה את הדבר הכי אינטימי שהוא יכול לעשות בעולם וכותב כמעט את עצמו, ואיך מהפלא הזה הוא הופך לדבר הכי קומוניקטיבי בעולם. על זה אין לי תשובה ואני גם מקווה שלא תהיה לי."

            בראשון אחר הצהריים פונה כאמור הסלון בעקבות ההתרעה על פצצה ביריד, והשעה עם אהרן אפלפלד (חתן פרס "מדיסיס" לספר הזר בצרפתית לשנת 2004), בהנחייתו של אלן פינקלקראוט, בוטלה זמנית. האירוע נקבע מחדש ליומיים לאחר מכן ונערך מול אולם מפוצץ מקהל. כמה אנשים שלא מצאו מקום ישבו פשוט על הבמה. האירוע היה מרתק ואכן קצר מדי, להלן תשובתו האחרונה של אפלפלד:

 "אני רואה שהיינו צריכים עוד שעה אחת כדי להתקרב ל-, כדי שנוכל להתקרב אל השאלות, וגם לנסות לענות עליהן. אמרתי שהאמנות היא המדינה הדתית שאבדה לי. החיים שלה הם איזשהו תימהון מתמיד. על שום מה נולדנו, ועל שום מה אנחנו מסתלקים מהעולם הזה. החידה הזאת היא בכל פינה של חיינו. מי שהיה בשואה ראה כל כך הרבה מוות לא טבעי, שהחידה הזאת של חיים ומוות נהייתה לו חידה עוד יותר גדולה. איך ניגשים לזה? ההורים המתבוללים שלי, הרציונליסטים שלי, לא הכשירו את הנפש שלי להתמודד בשאלות המטאפיזיות האלה. הסבא שלי ידע מה לומר על חיים, מציאות ואלוהים. הוא ידע מה לומר. אבל גם הוא לא ידע להעביר – אני גם לא יכולתי… – הוא גם לא ידע להעביר לי את התחושה הזאת. התחושה המטאפיזית שנובעת אצלי מאיזה ניסיון חיים היום, מניסיון חיים עשיר מאוד, אפשרה לי להתמכר לאמנות שהיא האזנה מתמדת למיסתורי שבחיים. אין לי, אני לא יכול לענות למסתורין הזה בתשובותיו, לא של האבא שלי ולא של הסבא שלי. אני ניסיתי, בכוחותיי הדלים, ליצור אותה מוסיקה, שאולי באך יצר אותה, שאי אפשר להגדיר אותה בדיוק, אבל היא נוגעת במסתורין הזה המקיף אותנו, ושאין לנו מילים, איבדנו את המילים, את המושגים, של האבות שלנו, שהם ידעו אולי לתת לזה איזשהו מענה." 

              
                אלן פינקלקראוט, אהרן אפלפלד ומתרגמת (מעולה!)

            אלי עמיר, שהשתתף אף הוא במספר אירועים אמר: "כסופר שמסתובב בעולם שנים ארוכות, לא זכור לי אירוע שבו השתתפו 40 סופרים ומשוררים ישראלים בעוצמה כזאת, למשך שבוע, למספר אירועים כל כך גדול, שזכה לחשיפה יוצאת מן הכלל בעיתונות. זה אירוע בעל משמעות גדולה מאוד, הן לספרות העברית בצרפת והן למדינת ישראל. היה בו דיאלוג בין הקהל הצרפתי לבין סופרים ישראלים. אני מצטער מאוד שסופרים ערבים החרימו את היריד, זה חבל. כי אפשר היה לנהל פה דיאלוג, בין יריבים, אפילו בין אויבים. אויבים מדברים, אויבים מנהלים דיאלוג. הפוטנציאל קיים בעצם העובדה שפריז זו פריז, שבה גרם ערבים, יהודים ונוצרים ועמים אחרים יחד. זאת הייתה יכולה להיות זירת מפגש יוצאת מן הכלל והיא הוחמצה וחבל מאוד. אני מצטער שהמשלחת הישראלית לא כללה סופרים ומשוררים ערבים, חוץ מסייד קשוע ונעים עריידי, שהוזמן על ידי השגרירות הצרפתית. אני חושב שזו הייתה טעות, צריך היה להביא את קולה של ישראל, כולל סופרים שאינם כותבים בעברית ולהציג אותם בפני הקהל הצרפתי. אבל למארגנים מגיעה תודה גדולה על עצם האירוע, למרות הנקודה הזאת שהייתה בה איזו החמצה." 

"ההרגשה נהדרת. אני עוד לא מאמינה שזה באמת קרה." אומרת עדנה דגון בסיכום יותר אישי, "זאת הייתה הצלחה פנומנאלית. היו אנשים שקנו 15-20 ספרים. היו אולמות שלא יכלו להכיל את הקהל שרצה להיכנס. הייתה הרגשה של צימאון לשמוע מה קורה אצלנו. אני יודעת שבשנה הבאה יהיה לנו שוב ביתן קטן, אבל אני מניחה שיתייחסו אלינו כבר אחרת. ואולי גם יפסיקו להגיד שהעברית זה כמו סינית."

"מבחינת המכון לתרגום ספרות עברית זאת הייתה כמובן הצלחה גדולה מאוד," אומרת נילי כהן, ראש המכון, מי שאחראית על רבים מהתרגומים, "אבל אני לא מסכמת שום דבר. בשבילנו זאת מקפצה. אנחנו משתמשים באירוע הזה כדי להמשיך ולחשוף עוד ועוד סופרים. למרות שיש תמיד חשש שהמו"לים הצרפתים והעיתונות קצת התעייפו מהמתקפה הישראלית הזאת, אני גם מזהה וגם מאמינה שאותם מו"לים שעדיין לא גילו את הסופרים העבריים שלהם ישאפו עכשיו לעשות מאמץ מיוחד. אני מאמינה שהשנים הבאות יהיו עוד יותר פוריות בצרפת ממה שראינו כאן. אנחנו עובדים עכשיו על אירוע בקנה מידה יותר קטן באיטליה, ביריד הספרים של טורינו. מנהל יריד הספרים של טורינו היה כאן ומאוד התרשם. אני  מאמינה שההתלהבות תסחוף גם אותם, ומקווה שעוד מדינות ידבקו בחיידק הזה."