הנמל סופר
[כמה אנשים, חלקם יקרים מאוד, שאלו השבוע איך אתה, איך שם, נו איך, נו איך, ספר…. אז הנה קצת מהשבוע הראשון, מקווה שלא מייגע מדי. לפחות איזו תשובה למי שמתעניין. ברגעי הפרסום לפנות-בוקר בכלל לא בטוח שצריך לפרסם את זה ככה מייד, במצב הזה, טקסט ראשוני וגלוש במיוחד, מצריך מעבר בדיקה עיבוד וכו", אבל מצד שני החיים זה עכשיו, אז שיהיה…].
אתמול בערב חזרתי לבניין הדירות הסטודנטיאלי שבו אני מתגורר מזה מספר ימים. הקשתי את הקוד והתחמקתי פנימה מהרוח שהתקררה בבת אחת עם רדת הערב. אני מכיר את זה ממקומות אחרים, היום עומד ברושם יציב ולפתע נשמט או שומט וקר. בלובי פגשתי את מסייה מוסטפא בחלוק הכחול שלו, מחזיק במגב (אולי מטאטא, לא זוכר) ועוטה כמו תמיד חיוך נעים. מוסטפא, גבר כבן חמישים בערך, קצת יותר, ממוצא מרוקאי, יליד רבט אם אני זוכר נכון, ועובד בבניין, הפך להיות בימים האחרונים להיות המדריך שלי לשכונה החדשה. תלך לגרוסרי הזאת שם בהמשך, שם יותר זול, יותר טוב בשבילך שתוכל להסתדר. הבולנז"רי הזאת יותר טובה, הלחם יותר טעים, השני שם לא כל כך משהוא יש לו דברים קפואים, השלישי מעל הגשר בסדר גמור אם זה לא רחוק לך ללכת עד לשם. הצעתי לו מהקצה של הבאגט העדיין החם שהחזקתי ביד. מסייה מוסטפא כיבד אותי ותלש חתיכה. הורדתי את התיק ואכלנו לחם ביחד. דיברנו, לא בפעם הראשונה השבוע. הוא אדם טוב, אני מנחש לפי העיניים שהוא אבא נאמן לכמה ילדים. השיחה בינינו עוברת בחלקות מצרפתית שבורה לערבית. לפעמים הערבית מצלילה אותי ממחסור במילים בצרפתית ולפעמים ההפך. פה ושם עדיין אני מוצא את עצמי בכניסה לסמטה לשונית ללא מוצא אבל איכשהו מוצא דרך עוקפת. בפעם הראשונה שנפרדתי ממנו אמרתי "שוכראן pour la מוּסַעָדֶה?" (תודה על העזרה). הכנסתי את הידיים עמוק לכיסים וחייכתי לי על המשפט שיצא לי כרגע מהפה. מסייה מוסטפא התעניין איך מתקדמת ההתארגנות. הוא התעניין איפה הלכתי לקנות בסוף, בסופר מרקט שמנהל הבניין, האיטלקי המחויט, הציע לי כשהיה לצדנו בשיחה קודמת או שעל החנות הצדדית הזולה שהמליץ עליה (חנות לא קטנה כמו שאולי נשמע). הייתי בחנות שמסייה מוסטפא המליץ עליה. חיוך קטן התגנב לקצה שפתיו. ובבולנז"רי למטה ליד הגשר היית. כן, כבר פעמים, גם ישבתי שם על קפה ושוסון-או-פום (או שוסון-דה-פום, בקיצור מאפה עם רסק תפוח חם). עצרתי כמה פעמים לעלעל בעיתון, אני מרפרף, נצמד לכתבה קטנה או שניים, מרוויח מטרים ראשונים במסע שאורכו לא ברור עדיין. משום מה נצמדתי לסדרה של כמה ידיעות על סרקוזי. בימים האחרונים הוא הוביל וועדה אקולוגית שדנה בבעיות השעה העולמיות, ההתחממות הגלובלית, זיהום האנרגיה מקורות האנרגיה ועוד. במטרו מפורסם עמוד השער של אחד העיתונים עם הכותרת la solitude presidential, משהו כזה, בהקשר של סוגיית הגירושין של הנשיא ואשתו, גם על זה מצאתי משהו. מוסטפא לא מתרגש le president est un homme, גם הנשיא הוא בן אדם. אבל זה טוב שאתה קורא, תמשיך זה טוב, איך אומרים בערבית, פי, חסרה לו מילה "מת"ל" אני משלים לו (משל), "איווה, פי מת"ל יקול, כון מעהום 40 יאום ותכון וואחד מנהום" (תהיה איתם ארבעים יום ותהיה אחד מהם). משל יפה, היו כמה מקומות שגם כמה שנים לא עזרו להפוך אותי לאחד מהם, אבל יש במשפט הזה תקווה וגם רמז. טייב, Bon, מע סלאמה. [[להכניס את זה בצורה אגבית שה"איטלקי" הוא בעצם אלג"יראי]]
הגעתי לצרפת מתוך סערה של אלף ואחד דברים, של עניינים לטפל לפני הטיסה, יותר ממה שאפשר, והרבה ידיים שכמו שלוחות מבחוץ וכל זוג מבקש לו חתיכה, חוץ מכמה חברים שהצליחו לראות וגם עזרו. נחתי לפנות בוקר בשדה התעופה שארל דה-גול ושם במסדרונות הריקים יחסית שמעתי היפי-חביב שהתלונן על שביתת הרכבות. מצאתי את הדוכן של ה-CNOUS, המקבל את הסטודנטים הזרים, המלגאים של הממשלה הצרפתית. הדוכן הקטן לא היה פעיל מהטעם הפשוט של השעה המוקדמת. ישבתי בבית קפה (כמו שסיפרתי בערב הראשון בפריז) וכתבתי שתי גלויות למאור ועדן אחייני. חזרתי בשעה היעודה. בחורה נחמדה להפליא קידמה את פניי בדוכן ושאלה בסבלנות, כשהיא מבררת, כך נראה לי, אם לעבור לאנגלית או להישאר בצרפתית איטי, אם יש לי היכן לישון בלילה הראשון. אחר כך היא ביקשה את סליחתי, הלכה להזמין לי חדש במלון קטן, נתנה לי כתובת כרטיס לאוטובוס לנסיעה והסבר על שתי הדרכים להגיע: או במטרו, מה שלא תאם את מצב הכבודה (8 קילו מעל ההגבלה בטיסה…), או שתיקח מונית ותשמור את הקבלה לקבל את ההחזר. לקחתי מונית וזרקתי את הקבלה על ה-8 יורו, אבל שאפו ראשון לממשלת צרפת בשורת שאפויים שהתאספו בשבוע האחרון (אני לא מדייק, יש גם שאפויים קודמים, לשגרירות בישראל, אבל איכשהו זה כבר נראה ממש כהיסטוריה רחוקה…). טוב, על הפרסומות לרוגבי שעטפו את שדה התעופה ואחר כך בעיר כבר סיפרתי. באוטובוס לעיר, על מסך טלוויזיה קטן ביציאה משדה התעופה בין הפרסומות הופיעה פרסומת תיירותית מטעם אייר פראנס על… תל אביב, 60 שנה של טיסה בקו פריס-תל אביב, משהו כזה. אך, הנה החוף של תל אביב (שלשום הייתי), הנה יפו, הסמטאות, הפסל התלוי שם שאף פעם לא התעכבתי להבין מה הוא, טוב שלא הראו את המיה שלי והציעו לי כרטיס חזרה. חייכתי לי בפנים די קפואות.
אני מדלג על העייפות ועל מסע החיפוש ביום ראשון אחר מתאם מתאים לשקע של המחשב הנייד, אז לצד שער הניצחון בעיניים טרוטות בין אוהדי רוגבי. את היום הבא עשיתי אצל אושרי, דוקטורנט לקוגניציה וקבלת החלטות שאירח אותי ובטובו הציע שאני אישן על המיטה שלו והוא על הרצפה. מה פתאום! באמת תודה, אבל תביא להרגיש קצת חופש, עם שק השינה על הרצפה. הוא עשה קפה והעביר פרטים שימושיים שונים. למחרת נסעתי למשרדי ה CROUS, האחראים על קבלת המלגאים שנשארים בפריז (ההבדל בין הקנוס לקרוס: R=Regional; N=National). כבר בדרך הרגשתי את הרחובות, את האנשים, את האוויר, כדבר נכון בציר שהתלבטתי בו עד להחלטה לפני כשנה: דוקטורט בארצות הברית (הכסף שם, כדאי לך! כולם הולכים לשם, כדאי לך! תחזור יש עבודה, הרי כל האקדמיה הישראלית בערך גדלה אמריקה וחושבת אמריקה, כדאי לך! כדאי לך! כדאי לך!) לבין משהו אחר שמערכת שלמה של שיקולים והצטרפויות הטו את הכף אליו – אירופה, צרפת, דוקטורט בפריז, לפחות התחלה של דוקטורט בפריז ונראה מה יהיה.
לפני כחודש בבית ספר קיץ ביוון אספתי לי קצת מידע מסטודנטים שלומדים בצרפת, מחציתם צרפתים. שוב הצטברו האמירות וחיזקו את הרושם: פריז מאוד קרה, פריז מאוד יקרה ופריז יכולה לעשות מאוד בודד לפעמים. אשר לקרה אין הרבה מה לעשות וכבר התחלתי להרגיש את ההשפעות, העור של הפנים שלי והעור של השפתיים החל להתייבש לכדי קרשיות הולכת ומטרידה. אשר לבודדה, זה לא מה שמטריד אותי, לא באתי להרחיב את חיי החברה שלי ולהכיר אנשים מעניינים, אף שאני לא אתנגד שזה יקרה, במידה הנכונה, יש לי דברים קודמים וחשובים הרבה יותר כרגע. אשר ל"פריז יקרה" דאגתי, כן, בטח; קשה לעשות דוקטורט, להתחיל, או לעבוד על סיפור בלי לאכול משהו, בלי איזשהו בסיס כלכלי לקיום פשוט; בחוויה שלי כך נכתבה התזה שלי [וכמעט לא נכתבה…], הידד לאקדמיה הישראלית! אבל כמו שכבר התרגלתי לחשוב, אולי מתוך רצון די מתמיד משום מה לעשות יותר בכלים שהם פחות (שוב משום מה) – יהיה בסדר! אושרי ליווה אותי ל CROUS. בתור החלפתי כמה מילים עם בחור מתוניס נדמה לי, במשרד ישבתי לצד סטודנט מגאבון עם איני טועה והיה עוד בחור סורי שנכנס לקבל חתימה שהייתה חסרה לו במסמכים. אם זה עשה לי משהו, סטודנט ישראלי וסורי נפגשים במשרד של הממשלה הצרפתית שבועות אחדים אחרי תקרית אווירית, גרעינית, מה שזה לא יהיה? לא, זה לא עשה! כבר הייתי בסרט הזה כבר מזמן ולא פעם (אבל זה בסיפור אחר), מה שבעייתי הוא שהמפגשים האלה לא קורים באופן יותר טבעי ופחות עטוף באיזה הקשר טקסי רוטט מהתרגשות. על כל מקרה לא פניתי אל האיש לשאול מה היה ואם היה ומה באמת ההשלכות וכולי. הוא היה עסוק בשלו, ואני קיוויתי שתמצא דירה מסובסדת כדבעי, שאם לא כן עניין ה"פריז יקרה" הופך מייד להרבה יותר מוחשי ומאיים. וכמו שהיה אפשר להעריך, שנת הלימודים כבר התחילה ברוב המקומות; אני בגלל עיקוביי סיימתי את ענייני בארץ הקודש על הקשקש ממש והגעתי בימי ההרשמה האחרונים לבית הספר שבו אלמד (école des hautes étude en sciences sociales), שבו, כך נדמה לי על כל פנים, שנת הלימודים גם כך מתחילה מאוחר יותר מהרגיל (אבל מתחילה…). בקיצור: אני מאוד מצטערת כל הדירות של הקרוס אזלו, נפנה אותך למישהו/מישהי שינסה להציע לך הצעות אחרות. המשמעות נדמה לי ברורה הבאלנס הכלכלי הולך להתעקם ומה בכלל רציתי, קצת שקט? אבל מבית הספר שלי מישהי דיברה עם מישהי ששייכת איכשהו אליכם והודיע לי שאני צריך לקבל תשובה על סידור ממש בימים האלה, ניסיתי, מה שנכון, אבל לגמרי בלי שיניים ותשובה מתוחכמת מעט אבל נכונה לא מיהרה לבוא: אם הגעת עד לכאן ואין לך תשובה אז נראה שגם אין לך סידור, בכל מקרה לא קיבלנו שום הודעה. אולי אפשר לברר, אמרתי לה את השם שאחת הדוקטורנטיות מה école יצרה איתה קשר ביחס אליי. טוב, אני אבדוק, ונכנסה לחדר הסמוך ולפעמים מאחורי דלת סגורה ושפתאום נפתחת מתגלה אור חדש. מהחדר השני הגיע מישהי אחרת, נדין, וניסתה להבין את הסיפור שבינתיים נעשה ממנו סלט. ניסיתי לעשות סדר בהסבר שהפך פתאום סבוך עם התיווך. טוב יש לך זמן לחכות, היא שאלה. אני לא ממהר לשום מקום, אמרתי. היא נכנסה לחדר הסטודנטים המשיכו להיכנס ולהירשם ואני קשקשתי קצת. זאת צומת, כל טלפון, יש דירה אין דירה איזו דירה עשוי לשנות את כל השהות שלי פה, לעצב אותה אחרת. חייכתי, דבר ראשון עברנו את העניין הזה של עוד נשימה פחות נשימה, טוב החיים ממשיכים והמחשבה הזאת עוברת בראש של כל מתבגר מחשבתית לרגע וחוץ מזה יש כמה דברים שיצטרכו לקרות, עד כמה שאפשר, גם בלי קשר לתנאים. יש משהו, דירת סטודיו, 22 מטר מרובע (בפריז סופרים במטרים מרובעים, לא במספר חדרים; אושרי גר בדירה של 19 מטר, יש אנשים שהרבה פחות, אז 22 צריך להגיד תודה). זה בניין שלנו, בניין דירות לכל דבר, זאת הדירה האחרונה בבניין, מישהו הזמין ולא הגיע או ביטל (או משהו כזה, מה זה כבר משנה עכשיו). תראה אם אתה רוצה זה כך וכך יורו, חצי מהמלגה של ממשלת צרפת, לא רע בכלל! נקווה שהחדר טוב. תודיע לי מה קורה, אם החלטת לקחת את הדירה, אמרה נדין. בטח, תודה רבה. קבעו לי פגישה למחר לעניינים אחרים. יצאתי משם עם אושרי, די מאושר, מקווה שהדירה טובה, כבר לא-הומלס בפוטנציה, זאת תחושה אחרת. אפשר להסתכל מסביב, בתחושה פחות בינתיימית עם עור יבש, שפתיים הולכות ונסדקות, תיק עם המחשב מקדימה ומסמכים ועוד, ועוד תיק גב קטן, שנכון כל המסמכים והתיקיות החשובות שם, אבל למה סחבתי אותו איתי.
אושרי הלך לדרכו ונכנסתי למטרו. לא נעים להיכנס עם תיקים למטרו, אבל התיקים לא גדולים מדי אז גם לא נורא, רק איזו תחושת מגושמות. ישבתי לי, בלי להתאפק המבט שלי נתקל באיזה פנים של מישהו-מישהי ולרגע בעיניים, ומייד תשדורת של אי נוחות, השרירים הקטנים של הפנים, קרא לזה ד"ר ניסים באחד הערבים במהלך שיחה במשרדו בחוג לסוציולוגיה. הסטתי את המבט אבל לא יכולתי שלא להתעניין לאן הולכים אנשים מסתכלים, קצת צדתי מבטים, עשיתי את גם קודם אבל הייתי יותר עסוק בעצמי. אנשים כן מסתכלים אבל לא על מי שפונה אליהם וגם אז חולפים עם התעכבות קטנה, אבל מעניין כל המבטים פונים לאיזה מקום שבאיזה מקום נותן קצת שקט. מה רואים, קווים של מכנסיים ונעליים, תיקים, הצצות קטנות בכותרות הספרים של נוסעים אחרים, יש בזה משהו מצחיק ויש בזה משהו נעים, תן מרחב, אל תחנוק וגם תקבל, הולך. ופתאום נכנס האיש עם האקורדיון, גם הוא לא הראשון, אבל הוא הכי עליז שפגשתי בימים הספורים האלה, מרגש מזיז כמו שאולי אמן טוב יודע וצריך לעשות, גם אם הוא במטרו. והמבטים או מופרעים או די קפואים, לעיתים משתדלים, חיוך התעניינות זה אולי הודאה בהנאה ואולי צריך להוציא איזה מטבע ובאמת כמה כבר אפשר עם כל האקודיוניסטים והזמרים וכולי וכולי. אבל האיש הזה נתן את הקטע שלו, עם אקורדיון קטן, עבר בין ההתעלמויות והמתין למטרו שיעצור ולדלת שתיפתח, פחות ממטר לידי. יצא שהוא נעמד בדיוק מול נוסע שאפשר לומר שנראה כמו מיליון יורו, מתוקתק לגמרי מהתחלה עד הסוף. האקודיוניסט בחן אותו, והמיליון יורו מתעלם, המבט שלי גם בוהה לאיזה כיוון תקוע כביכול אבל אני קולט שהמיליון יורו מתאמץ. והאקודיוניסט כבר לא מחכה שהרכבת תיעצר הוא מביט באיש ונותן קטע קצר, עליז-מצחיק ומחייך, מחלץ מהמיליון יורו חיוך של ייאוש מהמאמץ, של מבוכה והודאה גם עם לא בכסף שהאקודיוניסט קיים, וממני כל הסיטואציה מוציאה את הרצינות של ברומא תהיה רומאי, האקורדיוניסט, לא צעיר כבר האיש, קורץ לי ומקפץ לו החוצה. והמיליון יורו מביט בי, מהנהן לרגע וכמו בולע מסטיק לא נראה ושוב הקפאון ושוב כולם בוהים כאילו אל אופק פרטי. בקיצור, מרתק, אבל עוד רגע אתרגל לזה ואשכח, אולי אשכח אולי לא, אז סיפרתי, מה יש כאן להפסיד. אני צריך לקרוא את זה, וכנראה שלא אעשה את זה, ואם זה מעלה חיוך, אז הייתי אולי לרגע האקורדיוניסט בעצמי, בהצגה שמחוץ להצגה. טוב, הגעתי לאן שהגעתי, רק שבוע וכבר לא זוכר לאן הגעתי, אבל זה לא חשוב, העיקר שהגעתי, כי כשיצאתי מתחנת המטרו אל הקור שדחס את עצמו בפתח ואותי שוב אל תוך הצעיף שנכרך ומשוחחר לפרקים בין הקור בחוץ לחום היחסי של המטרו. אז הרוח נושבת לתוך הפתח של המטרו ובתוכה ריח מתקתק חזק של ערמונים קלויים, מה שהזכיר לי את אורה סלונים, האישה המיוחדת מהמזכירות של הפקולטה למדעי החברה, שהיא חברה של ברנז"ה שלמה בחוג לסוציולוגיה בתל אביב, אבל לי היא כבר שנתיים אומרת כשהיא רואה אותי שאני מזרחי מזויף כי אני לא הולך עם זה כמו כולם עד הסוף, או לתפיסתי לא נושא דגל, להפך, מסרב לשאת כאקט פוליטי אישי שהמשמעות שלו היא חופש שאינו בורח מאחריות, להפך, טוב לא חשוב… בקיצור יומיים לפני נסיעה במשרד של ספי, ואורה מפנטזת על איך שנינו הולכים במארה יד ביד, אח פריז, קונים לנו ערמונים במונטפארנס או משהו כזה. וכאן הערמונים הראשונים בנוף אחר מהפנטזיה הסלונית, הרבה יותר אפור למרות "אח פריז" מעל אש קטנה של שני צעירים ששתלו אותה בתוך עגלת קניות של סופר וצובעים את האוויר ממש בענן שאפשר להיכנס אליו ולצאת.
למחרת נסעתי לפגישה עם המנחָה שלי ולהרשמה לאקול. הגעתי למקום הרבה לפני הזמן. חלפתי על פני הבניין מרוחף מחשבות, הרי הבניין מימין (לא קמפוס, רק בניין גדול) הופך היום רשמית לתחנה בחיים שלי, שאני מקווה שתהיה תחנה מבורכת. ממול ראיתי את השוק השבוע פרוש באמצע הבולברד (כלומר שדרה אם איני טועה), החלטתי להמשיך לתוך השוק. במעבר חצייה המשכתי ללכת בלי לשים לב לרמזור האדום ורכב שנסע לאיטו עצר שאעבור. מהעבר השני של הכביש ראיתי אישה זקנה מסתכלת בי. מצטער, לא שמתי לב, מלמלתי (פחות או יותר). vous êtes amoureux! (אתה מאוהב) היא הכריזה, חייכה והוסיפה משהו ואני המשכתי אל תוך השוק, מתאפק שלא לצחוק בקול על ההערה הזאת, אל בין הפירות, הגבינות והדגים (ברבוניה גדולים שנקראים כאן בארבו, לא קשה). היה שם דוכן של אברים פנימיים עם לב של פרה, שזה עוד סביר, וקופסאות עם מוח של עז. מכל הדברים תפס אותי המוח של העז. על מדרגה של גינה קטנה בין הדוכנים ישבו שתי צעירות ורשמו בחצי-צנעה בבלוקי הכתיבה שלהן, מן הסתם סטודנטיות לאנתרופולוגיה שיצאו אל השדה לערוך תצפית. מעניין אם הן רשמו את ההתעכבות שלי על המוח של העז. בכל מקרה הייתי מוכן לשבת איתן לראות מי האנשים שקונים כאן מוח של עז. היה מנעים השוק, עברתי בבית הקפה הצמוד ל école לאספרסו מהיר ונכנסתי לפגישה שפתחה, אחרי מאמצי ההרשמה מלגות וכו" בעצם את תקופת הדוקטורט. ועל כך אין לי מה לפרט ומה להוסיף חוץ מזה שלעיתים, ובהרבה מקרים הכתיבה עולה על רכיבי חיים שונים, אבל לא תמיד, יש כבוד ואף עליונות לחיים שמחוץ ומעבר לכתיבה, שאחרת מה ולְמה הכול.
אחרי הפגישה ב-école וההרשמה הלכתי לפגישה אחרת בבניין המגורים שנקבעה לי הבוקר אחרי ששילמתי את החודש הראשון והמקדמה. המזכירה הפעם, במשרד של הבניינים, אמרה לי לשאלתי, בנועם אופייני, שכן בוודאי אוכל ללכת לראות את החדר ואחר כך לחזור ולשלם, אם אני רוצה. אבל זה לקחת או לא לקחת כי אין דירה אחרת. לקחת-לחכות, לקחת-לחכות, לקחת. לקחתי את הדירה שלי שראיתי. אחר הצהריים הגעתי לפגישה במעונות. מנהל הבניין המחויט למשעי קיבל אותי ומנהל המתחם, הכולל עוד בניין לא רחוק אבל גם לא קרוב מדי, הגיע להחתים אותי על החוזה. באדיבות הוא הסביר לי את הפרטים, סעיף סעיף, את הזכויות שלי, בנועם גדול מאוד. הוא לא גר בבניין זה, מי שנמצא כאן הוא מסייה זאנטי, הנחמד החייכן המחויט לעילא. הסתכלתי על מסייה זאנטי, אני מבין מה זה הוא נמצא כאן בבניין ואם אתה צריך משהו אז תפנה אליו. הרי עשיתי את זה שבע שנים כקב"ט באוניברסיטת תל אביב. תאמין לי מסייה זאנטי, שאשתדל לא להוסיף לך בלבולי מוח, אני מקווה שאתה לא כותב ושאתה לא מנסה לאסוף את החיים שלך בין כל הדפיקות בדלת והבקשות. מסייה זאנטי שאל מאיפה אני והעיר שעוד לא היה להם כאן סטודנט ישראלי. הוא עמד שם והתנדב להסביר משהו, הסתכלתי עליו – הוא עושה עכשיו את מה שאני קצתי בו, זה קצת הזכיר דברים. הוא נשוי הבנתי; נזכרתי לרגע באחת שבאה לגור איתי במקום שהתחלתי כבר לתעב, והיא בכזאת שמחה. לא חשוב עולים לדירה. מנהל המתחם מסביר, טוב אלה הדברים שצריך לדעת, כמובן שאם הדירה לא תמצא חן בעיניך נקרע את החוזה והכול מבוטל. הוא הקדיש לי אולי חצי שעה. אני זוכר איך אנחנו קיבלנו בתור סגל המעונות בתל אביב את הסטודנטים, בחצי שעה אכלסנו לא מעט חדרים ועכשיו הוא עולה איתי, הכול נעים ונחמד והדירה יפה, הוא מסביר דבר דבר ואומר בסוף בנועם Bienvenu chez vous, ברוך הבא למקום שלך, יפה. הדירה לא גדולה אבל נראה, השירותים רחבים מיועדים לגישה לנכים. באופן אבסורדי אולי, מרוב שהם רחבים ונוחים אני עושה בקביעות את שכיבות הסמיכה במקלחת ככה בטוח אני לא שוכח, ככה הגישה לנכים מאפשרת לעשות כושר. צריך להתחזק פיזית, בטבעי אני חזק, החודשים האחרונים החלישו, עכשיו די, צריך לחזור והנה כבר חוזר. חלון גדול יש בחדר, אני חושב על המיילים שאני מקבל ועל הדמיוניים "אח, פריז, אח!" מהחלון רואים מנוף גדול מעל אתר בנייה, נראה לי הרחבה של תחנת רכבת, יש איזה 12 פסי רכבת, לא קרוב מדי שמדי פעם עוברת אחת ומעט מרעישה אם החלון פתוח. זה טוב, השלב הזה שנכנסתי אליו, נראה לי שזאת ההזדמנות או המבחן. מבחן בשתי חזיתות, האקדמיה והספרות. אם אצליח יופי, אם לא בעיה שלי. עכשיו יש את התנאים בהידחקות אנושית הפעם, בניגוד ל… לא חשוב (אם מישהו מסוים קורא את "הלא חשוב", אז ודאי יבין שיש פה קריצה לכתיבתו, טוב, לא חשוב). יש לי הרגשה שאו שאנצח בשתי החזיתות, או שאפסיד בשתיהן. אז אולי אנסה לגנוב איזה גול כבוד כדי לא לגמרי להתבזות. אז הרכבת שעוברת לי מדי פעם מאחרי הגב תהיה תזכורת, לא לאחר את הרכבת. מישהו, חבר טוב מהתכנית הבין תחומית באוניברסיטה בתל אביב, היה מצטט מדי פעם את ניטשה, או מישהו אחר, אני לא בטוח, אבל אני זוכר את המשפט, או לפחות הרעיון: אין דבר יותר פתטי מסטודנט מבוגר. שנינו היינו הכי מבוגרים בתכנית ובניגוד לניצנים הצעירים ששאפו לשמש מסביבנו בקו ישר איכשהו שנינו היינו עסוקים בלחקור את פתיתי האדמה שמסביבנו. בכל מקרה הרכבת עוברת, ממש, לי בחלון, ומזכירה, והיא עושה את זה בנועם כי ככה סימנתי אותה, את כל הרכבות בכל 12 המסילות, שהרכבת יכולה לעבור. ולכן מגדל אייפל לא מעניין, ולכן הלובר לא מענייני ולא ורסאי ולא ולא ולא… זה שעת מבחן. מצחיק אני כותב עכשיו. רץ, לא כל כך מהר, אבל השעון רץ ועבר את חצות לפני שעתיים וחצי והיום יום הולדת 36. כבר לא ילד, אבל יש בי ילד אולי הרבה יותר ממה שהייתי כשהייתי ילד שנראה במחוץ ילד. לא עצוב לי להיות לבד ביום הולדת, אני מוזג כוס אחרונה של יין מהבקבוק. היום בסופר הקטן שמסייה מוסטפה הכיר לי ליד הקופות, מצאתי שוקולדים קטנים של פררו, או משהו כזה, עם ליקר ודובדבן ולקחתי לי אחד, למסיבת היום הולדת. מסיבה קטנה קטנה בשקט בשקט עם הקלדה לא מוקפדת על מקשים, אולי חימום לקראת משהו, אולי הצרה על משהו שהיה יכול להיות, מי יודע. עוד אצלי בחלון שתי ארובות גדולות, די רחוק שדוחפות עשן, או אולי אדים, אל השמיים. קשה לי לחשוב שזה עשן, בכזאת עוצמה ללא הפסק כמה ימים ושעדיין סרקוזי מכונה כאן באחת התוכניות הביו-פרזידנט. גם עכשיו הארובות האלה עובדות. מתי שהוא אברר מה קורה שם אצלי בנוף שהוא לא "אח פריז!!!" שאנשים מדמיינים אלה פריז הקטנה שאני בונה לי כאן, מנסה לבנות לי כאן. לחיים לחיים.
אחרי שקיבלתי את המפתח רצתי שוב ל-CROUS ושם התקבלתי אצל מדמוזל איסקה החביבה שבמשך חצי שעה או יותר החתימה אותי והסבירה לי ובעיקר חזרה על המשפט vous avez le droit… (יש לך את הזכויות ל…). מתברר שהמלגה של הממשלה הצרפתית מלאה זכויות כרימון. תביא לי תעודת סטודנט תקבל 261 יורו לספרים, תביא מכתב מהאוניברסיטה תקבל קורס באליאנס פרנסז, אתה מקבל ביטוח רפואי משופר, אתה יודע אצלנו בצרפת כולם זכאים לביטוח רפואי מסוים שנקרא כך וכך, אתה בתור מלגאי מקבל עוד תוספת על זה וכולי וכולי. האמת שמעבר לזכויות שלי בתור סטודנט, מקסימום יהיה בסדר, נעים יותר להיות בארץ שבה לכולם יש ביטוח לאומי, או ביטוח רפואי, במדינה שבה למרות מה הביקורות והשביתות יש איזה ביטחון וכבוד לאדם, ואם אני לא טועה רואים על הפנים של האנשים, שאולי הם נאבקים אבל לא על הישרדות או על הכבוד כמו שאני אולי מדמה לראות בישראל. הרבה מאוד אנשים שלא אוהבים את החיים שלהם, יותר ויותר ויותר, שאולי משהו בזה גרם לי לתוספת של כאב להיות במקום ולהרגיש את זה. וזה לא רק רגישיות חברתית של אינטלקטואלים שמזדהים עם רעיונות אני מסתובב, או הסתובבתי וראיתי דברים. עם הזמן אלמד על צרפת יותר, אבל עוד נקודת זכות גדולה מאוד בבחירה שלי להיות כאן. קשה לי להסתובב היכן שאנשים נמחצים בלא הכרח אמיתי של החיים שלפעמים בא ומוחץ ואי אפשר לעשות שום דבר. כאן השיטה פחות ממקסמת אולי, אבל זה משאיר קצת מיץ בקליפה וקצת אוויר בריאות, והמבט של האנשים בעיניים אחר, כך נראה לי וגם נסעתי במטרו של ניו-ג"רזי ניו-יורק ואולי ראיתי משהו שפחות אהבתי. טוב, אני קצת גולש, אבל מותר לי ליום הולדת. אם לאסוף את עצמי, משהו כאן מזכיר לי את אי הנחת הגדולה שלי בישראל, ועכשיו שביתת המורים. יש גבול כמה אפשר לנשל כל גוף עד למקסימום מנכסים ולהפקיד הכל בקופה שנקראת השוק, ועוד לבוא לבקש מהתלמידים שיתנו כבוד למורים שהמדינה כנציגה של החברה כביכול שמה עליהם קצוץ. אולי יהיה לי זמן לכתוב על זמן משהו, מרוב עיסוק בהישרדות האישית שלי שהצליחה להביא אותי לכאן על הקשקש ברגע האחרון שתקתי אולי יותר מדי. טוב שיש כאן שתי ארובות כאלה אולי, שדוחפות ככה בעוצמה. רמז?
עם כל הזכויות חזרתי לדירה של אושרי לקחת חלק מהדברים ומשם לדירה. אוקיי יש דירה קטנה וריקה, חוץ מהרהיטים האלמנטריים. מה קונים קודם? שלוש אפשרות, הקף את האפשרות הנכונה: (א) באגט וסרדינים (ב) כלי ניקוי (ג) כלי כתיבה ונייר. עזבתי את הדירה עם מטרה ברורה, עברתי דרך רחוב תומאס מאן וסימנתי לי אותו כתזכורת למקרה שאשכח לאיזו רצינות לאיזו התכוונות. משם פניתי שאלתי עד שהגעתי לחנות הנכונה. לקחתי את הזמן לבחור ויצאתי משם עם orchidée, עם spatyphilium ועם caoutchou. אם היה עציץ של ריחאן ובמיוחד של מרווה הייתי קונה אפילו כמה. הדבר הראשון, בניגוד לפעמים קודמות, שקניתי לדירה היה עציצים לא לחם ולא ניקוי ולא כלי כתיבה. אפשר להסביר ארוכות ואפשר קצר זה היה לי חשוב. ישבתי עם העציצים שלי בדירה וארגנתי לי סביבם חיים. זהו מספיק, יומהולדת שמח לי, מחר ליום ההולדת שיעור ראשון בדוקטורט. סך הכול אין כאן graduate school, אז הרבה כאן הולך להיות אישי ועצמי ועצמאי וכנראה שיש אנשים שזה מתאים להם. אז כאיחול יום הולדת לעצמי עם השוקולד דובדבן שתכף אוכל לי כאן (אני חושב לי "במשכן הבדידות" על כל מה שזה אומר וקצת צוחק) אומר: vive la petite france, ככה, בלי אותיות גדולות, בלי סימני קריאה, עם תקווה לטוב. ועוד משהו אומר: התכוונתי לכתוב את הטקסט הזה בצהרים אבל הגעתי אליו רק בלילה המאוחר, אז מה שרציתי להגיד זה: זה לא מה שחשבתי שייצא מזה, ויש לי עוד הרבה מה להגיד ולספר. זה משפט שמתאים לסוף פרק, אפילו לסוף של כל הפרקים, ואני מקווה שבמימדים החשובים יותר, שגם אם משפט כזה ייאמר הוא לא ייאמר כאכזבה, זהו, יום הולדת נעים, נעים זה מספיק, ו-vive la petit france-.
נ.ב.
עוד כוס וברכות מעומק הלב לחיי "הסמויה"
יחזקאל שלום. אני כ"כ מקנאה בך שאין מילים.בפאריס האנשים השקופים מהמגרב ומאפריקה בכלל הם הכי אנושיים ונחמדים.
כך לפחות מניסיון של אישה עם תינוק בפאריס.
אנא רווח את השורות כי באמצע הפסקתי – השורות התחילו להתבלבל ביניהן.
איך אפשר לכתוב דוקטוראט כשבחוץ גני הטיולרי שרים גבינות ופסלי רודו אוכלים באגט?