בננות - בלוגים / / תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק רביעי מתוך ששה חלקים)
הנמל
  • יחזקאל רחמים

    סופר

תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק רביעי מתוך ששה חלקים)

 

 

 

אחרי עיכוב לטובת נחיתה וראשית התארגנות בפריז, הנה החלק הרביעי של הפרק שבחרתי לפרסם מתוך עבודת הגמר שלי (התנצלותי בפני כמה קוראים נאמנים שמתברר שממש עוקבים אחרי סדרת הפרסומים הזו):
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(העבודה נכתבה בהנחייתם של פרופ" יהודה שנהב ופרופ" מוטי רגב; אוניברסיטת תל-אביב, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה; ספטמבר 2007)
למי שהגיע לפוסט הזה במקרה ומתעניין, אני מציע לקרוא את המבוא שאותו פרסמתי באחד הפוסטים הקודמים.
קישור למבוא: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1338&blogID=97

5.10 נגד ניתוק ושעבוד השירה; מחלוקת הלשון הרזה  

גיליון שני של "עמדה" הופיע מספר חודשים אחרי הגיליון הראשון (סתיו 1995) ועיון ראשוני בו מעלה את הרושם של קיום מעין-דיאלוג עם הביקורת. עמדת הפתיחה מכריזה בין היתר: "הצגת עמדה בשירה. הצגת עמדה בסיפורת". תחושת דיאלוג זו תימשך. בביקורת שוב תתעורר תמיהה על היעדר מערכת ועל היעדר עורכים, שעליהם יוכרז כבר בפתח הגיליון השלישי: "את עמדה עורכים עמוס אדלהייט ורן יגיל". אין הכרח לראות בדברים כהיענות אחד לאחד לציפיות חיצוניות, הואיל וקיים משקל רב להתנהלות כתב העת נתון לדינמיקה הפנימית, כמו במקרה של מינוי העורכים וההכרזה עליהם, שהתבקשה הן מבפנים והן כציפייה חיצונית.

            גם בראש עמדת הפתיחה של הגיליון השני הוכרז "מקום ובית לכותבים" כהזמנה לכותבים נוספים. שניים מהכותבים החדשים בגיליון זה היו אפרת מישורי, משוררת "עכשיו" הצעירה (בשירים בעלי משחקיות צורנית וצלילית), ומשה בן-שאול הוותיק, ממשוררי דור המדינה, בתרגום יצירה של אנטונין ארטו. הקו של שיתוף צעירים ומבוגרים יאפיין את "עמדה" בהמשך דרכה.

            גם חוברת זו שולשלה לתיבתו של מוקד, הפעם בצירוף מכתב מתריס בלטינית. התגובה הייתה דרמטית. לדברי רן יגיל, מוקד ראה בדברים איום ממשי, "הוא היה בטוח שהוא בסרט של סטפן קינג". הוא התקשר לאריק ולאימו של עמוס, והייתה התגייסות להרגעת הרוחות. ההתנצחות בין הניצים המשיכה כעבור זמן, במפגש מקרי בבית-קפה ב"אינצידנט" נוסף בעל טונים ותכנים קשים.   

את העמדה בשירה כתב אדלהייט ואת העמדה בספורת יגיל. קיים פיתוי לראות את עצם הצגות העמדה כהתכתבות מסוימת עם הביקורת ועם הציפיות החיצוניות, אך מאנשי "עמדה" נשמעה הטענה כי המאמרים היו בהכנה עוד בזמן העבודה על החוברת הראשונה. שלומית לן, בביקורתה במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", הגדירה את שני הטקסטים כ"שני מאמרים תקיפים (…) שמטרתם בעליל לשחוט בלי רחם (אם כי בסכינים קהות מרוב כובד ניסוח והמון "כאמור") את פרות הקאנון הקדושות".[1] 

            אדלהייט מודיע בפתח מאמרו על "אי-נחת גוברת, שנובעת מיעוט הדיון העקרוני בשירה, ומהנסיון הכוחני לקדם למעמד מרכזי טקסטים מסויימים, ללא ניסיון ממשי להצדקת הטענות על חשיבות הטקסטים או דיון משמעותי סביבם (למעשה הצורך בהצדקה לא קיים)."[2] הוא מצביע על שתי "בעיות חמורות" שהמשותף להן הוא הכישלון לכונן אני בעל תוקף ממשי העומד בתוך המציאות ומקיים איתה דיאלוג. הבעיה הראשונה היא הניסיון לבודד את השירה "בתוך מגדל שן אסתטיציסטי מנותק ומנוון מכל בחינה," המנוגד ל"הכרה לפיה השירה נובעת מהחיים". השיר מועמד כנגד העולם במקום בתוכו והאני השירי ספרותי, מנומס ומלאכותי. הוא מבקר את התפישה המקובלת של מרכזיות היחיד בשירה וטוען שהאני שכונן על ידי נתן זך הוא ""אני" שנבנה רק כהתרסה ספרותית" ולא ""אני" אותנטי חוץ סגנוני". התוצאה היא שעשוע סמנטי מנוכר לחיים שחסר את אותו "משהו נוסף".

הבעיה השנייה, לדידו של אדלהייט, "מצויה בנסיון לשעבד את השירה, לעמדה פוליטית צרה" המייצרת התנסחויות בנאליות חסרות אפקטיביות. על אמירות בדבר הצורך בשירה מעורבת הוא מכריז: "שירה לא צריכה להיות מעורבת – היא מעורבת מעצם טבעה (…) יש לראות בכתיבת שיר מעשה פוליטי מעצם טבעו". מהלך מסוים נגד הניתוק והשעבוד של השירה נעשה לדידו על ידי אהרן שבתאי, אולם מהלך זה חלקי בלבד. 

יגיל במאמרו מבקש להתפלמס עם המניפסט שפרסם גדי טאוב בפתח הגיליון הראשון של כתב העת "רחוב" (1994),[3] ובו מצביע טאוב על סופרים צעירים העושים שימוש ב"לשון הרזה" ומסביר שמדובר בתוצר הכרחי של התקופה.[4] יגיל מציג את מאפייני הלשון הרזה בספרות דרך המושג טאוטולוגיה (ההידרשות למושג נראה לי כמיותר לעניין הפולמוס). לטענת יגיל ספרות נפלאה נכתבת בעולם בלשון רזה. מדובר באמנות קשה לכתיבה מעניינת, שדוגמה טובה לאמן שלה הוא פטר הנדקה הגרמני. בישראל לעומת זאת, לא מדובר בלשון רזה אלא במצב של "פסבדו-פלורליזם" לפיו "הכל הולך". לדידו, עוזי וייל ואורלי קסטל-בלום אינם כותבים בלשון רזה, כפי שטוען טאוב; אצל וייל ההנמכה נובעת מהגבלות ז"אנריות. אצל אורלי קסטל-בלום הבעיה אינה הז"אנר כי אם חוסר כישרון: "קסטל-בלום אינה כותבת בלשון רזה, היא פשוט ברוב המקרים סופרת מוגבלת ורעה, שמנסה להפוך את מגבלותיה למעין דגל-חדשנות" (שם, עמ" 42).

יגיל, הטוען כי מאחורי השימוש ב"לשון הרזה", וצמצום הרבדים השונים של הטקסט, עומדת "אידיאולוגיה הקובעת עולם מנוכר, תפיסה מוגבלת של "דובר", בעל נקודת תצפית מוגבלת", מסכם כי "אין תחליף בספרות בכלל לעבודה בלשון, בכל הרבדים כולם." לסיום, הוא מביא את הדוגמה של דורית אבוש ככותבת, פחות מוכרת שלא בצדק, שעובדת ברבדים מרובים בלשון. 

נמרוד מתן מקדיש את כל ביקורתו על "עמדה" 2, עמוד שלם ב"דבר", לניתוח הלוגיקה של המאמר, אותה הוא מוצא בעייתית וכותב בפסקת הסיום כי "בבסיס נסיונו הכושל, לדעתי, של מחבר המאמר, לנמק את טענתו בכלים רציונליים עומדת התנגדות לגישת השפה הרזה של גדי טאוב והתנגדות זו, לכשעצמה, ראויה להזדהות."[5] כעבור שנים, עם ירידת קרנה של "הלשון הרזה",  ואחרי שיגיל יחדד ויפשט את טענתו – לפיה: ספרות לא יכולה להתקיים לאורך זמן על לשון מצומצמת, או רזה – הוא יציין בהזדמנויות שונות, בשולחן ומחוצה לו, שחלק מהדעיכה של הספרות הרזה נגרמה, בין היתר, משום הטפטוף המחלחל של הביקורת של "עמדה" על פואטיקה זו בתוך המעגלים הפנימיים של "המילייה הספרותי". 

 

 

5.11 בחלל הריק

התקופה שאחרי שני הגיליונות הראשונים (גיליונות 3-6, 1996-8) מתאפיינת בירידה ניכרת בעניין התקשורתי ב"עמדה", מחד גיסא, ובהתרחבות והידוק הפעילות החבורתית, מאידך גיסא. כותבים, בעלי עניין וידידים עברו דרך שולחן "עמדה" – שנדד לקפה אפרסמון ומשם ללה-ג"בנאז שבכיכר רבין – חלקם נשארו. בין המבקרים והמשתתפים נמנו אנשי ספרות כמשה בן-שאול, גיורא לשם, עודד פלד, שמעון צימר, אפרת מישורי ואחרים. "ככל שגדל מספר המשתתפים רבתה התכונה מסביב ל"עמדה", עד שהיו חמש עשרה ועשרים אנשים," מספר יגיל, "(…) הסופר הכי מפורסם שישב בבית הקפה זה קניוק, מהנסיכים של העבר. יצחק אורפז היה נכנס מדי פעם להגיד שלום, (…) לאט לאט החלה דינמיקה של חבורה ספרותית."[6]

בין האנשים שבאו ונשארו היה המשורר מקסים גילן, בן דורו וחברו של נתן זך. מקסים הכיר את החבורה דרך גבריאל מוקד, לאחר שהתעניין אצלו בנעשה בשירה הצעירה. מקסים, שפרסם שיר ב"עמדה" 3, היה, מבחינות מסוימות, דמות הפוכה לזו המתוארת של מוקד; הוא ידע ואהב להקשיב, בעיקר לצעירים, והתעניין בהם במובן רחב יותר מהמובן הספרותי הצר. מחברי "עמדה" הוא זכה להרבה חיבה והערכה. החיבה של עמוס, שהיה לדמות הדומיננטית בשולחן ולנותן הטון ב"עמדה", לפחות על פני השטח, הייתה, כך נראה, יותר מסויגת. ב-1997 הקים מקסים גילן את כתב העת השמאלי "מטען". אנשי "עמדה" שהיו קרובים אליו בדעותיהם הפוליטיות השמאליות שימשו בכתב העת בתפקידים שונים ובתרומה של טקסטים.[7] מקסים, שהיה ידיד ולעיתים בר-פלוגתא רעיוני מאיר ומרתק, המשיך לפקוד את שולחן "עמדה", ואף הסב לשולחן החבורה יום אחד לפני מותו בשנת 2005 (וכמו תמיד היה צלול וחד; שוחחנו באותו יום על אופני ההשתתפות ואי-השתתפות בהקשר של יוזמות חיצוניות הקשורות לפוליטיקת הזהויות).  

כותב אחר (יבל"א) שהגיע הוא יוסי גרנובסקי.[8] יוסי עבד עם משה פינטו – שאותו הכיר כבר ב-1986 בסדנת כתיבה בבית אריאלה – בחנות הספרים המשומשים "שפת אם". שם יוסי הכיר גם את רני (שהיה עוזב את הקיוסק שפתח ובא להתעסק בספרים המשומשים). יוסי העביר לרני סיפור קצר שכתב, "האיש שגר מתחת לסירה", שפורסם ב"עמדה" 3 והיה לסיפור הראשון של גרנובסקי שראה אור. מאז פרסם גרנובסקי במרבית החוברות והפך לבשר מבשרה של "עמדה".

יוסי גרנובסקי, בדומה לאחרים, מתאר את השנים הראשונות כתקופה יפה של החבורה. את הבחירות של חבריה בהמשך, בדומה לדעתו של מקסים, הוא פחות אהב (להלן), אבל תמיד נשאר חבר קרוב. לתחושתו, השנים הראשונות היו שנים של התלהבות, של שוויוניות בין המשתתפים (מאפיין שהוא ייחס לו חשיבות רבה והצר על היעלמו בהמשך) ושל שותפות לדרך. בחלוקה הז"אנרית בתוך "עמדה", הוא נמנה על כותבי הפרוזה, ומתחבר היטב לטעם במובן של היחס המתנגד, או הלא משתלב, לכתיבה הפוסטמודרנית.  

 

מבחינת השירה, תמיד הרגשתי שעמוס ואריק פורצים דרך חדשה בשירה. לגבי פרוזה, כל הפרוזאיקונים – רני, פינטו ואני – אנחנו שמרניים לדעתי. לא נראה לי שעשינו משהו חדש בבחינת דף חדש בספרות, אנחנו לא אוונגרדיסטים. הדבר החדש היה שבעוד שפעלנו בדפוסים שמרניים חזרנו לספר סיפור, במובן הקלאסי של הסיפור, שבו העלילה תופסת מקום מרכזי, דבר שנעלם מהספרות אז. אולי בזה יש משהו חדש בהקשר של נוף הספרות.  

 

בחבורת "עמדה" זכורים הערבים הספרותיים של השלב הזה כמלהיבים. הקהל בערבים כבר היה פחות "זוהר" במונחי הדמויות מהעולם הספרותי, והורכב בעיקר מבני משפחה, חברים וכותבים; למרות זאת, התחושה המתוארת היא תחושה של עשיית הדבר הנכון, של דבר משמעותי. עמוס מתאר את ההתרגשות מפרסום חוברות "עמדה" כהתרגשות גדולה אפילו מזו של הפרסומים האישיים. רני שותף לתחושה זו (לעומתם אריק, המשורר המוביל של "עכשיו 55" שלא "מורכז", ראה ורואה בפרסומים האישיים את העיקר ואת הדבר המרגש והמשמעותי).

בין חברי החבורה נקשרו קשרים אישיים, והקרבה הלכה וגברה. מעבר לפגישה השבועית החלו החברים לקיים בתקופה זו פגישות אישיות ממושכות בבתי קפה גם בשאר ימות השבוע (למשל, פגישות ארוכות מאוד של יוסי ורני, שעסקו בענייני ספרות ובנושאים אישיים אחרים). בראייה לאחור מגדיר אריק את השלב הזה כ"תקופת התמימות"; התקופה שבה עדיין רווחה המחשבה שבעקבות פרסום הטקסטים – או באופן כללי יותר, שבעקבות פרסום טקסטים – יתרחש איזה שינוי פנימי או שינוי חיצוני בעולם. 

בפתח "עמדה" 3 מוכרז כי שני עורכי "עמדה" הם אדלהייט ויגיל, ומובאת בשורת הקמתה של הוצאת ספרים לצד כתב העת.[9] אחרי שלראשונה ב"עמדה" מובא תוכן עניינים,[10] מוסבר מבנה הקיבוץ בחוברת: חמישה משתתפים קבועים "אליהם מצטרפים משתתפים נוספים בכל חוברת". לצד ההצטרפות של אנשים נוספים לכתב העת נראה שהיה כאן משום ניסיון לבצר את מעמדם המיוחד של המייסדים. מול הלגיטימציה של הייסוד תוצב בהמשך כמתחרה ראויה הלגיטימציה שנובעת מההתמדה, ומהמוכנות להשתתף בתשלום כשכתב העת נקלע לצרות (דבר זה מסביר את מעמד השלשה שהם גם מייסדים וגם מתמידים, אבל גם את מעמדו של גרנובסקי שהתנדב לשלם, כשהיה צורך בכך, לפני שהגיעו התמיכות החיצוניות העירוניות והמדינתיות, כאחד המשתתפים).

בחוברת זו וגם בבאות אחריה ניכר המשך המאמץ לגבש את "העמדה של "עמדה"", באופן שמציג הן מודעות לציפיות החיצוניות (שמרחפות באוויר) והן את ההינע פנימי הקבוצתי ליצור אמירה (מגובשת, עצמאית, מובחנת).[11] ""אם אכן אנחנו נדרשים עדיין להצדיק את קיומו של ביטאון עצמאי לספרות," נכתב ב"עמדה" 3, "הרי שאנו מבקשים לפרוע סופית חוב לא הכרחי זה וכו"". אחרי שהחוב סולק, כביכול, בעזרת ציטוט של עזרא פאונד על הצורך בכתב עת המפרסם חומרים ללא עיכוב ובסדירות, נשאל בפתח גיליון 4: "מהי העמדה של "עמדה"?" באופן שממחיש את המודעות לציפייה, "דומה כי שאלה בנאלית וצפויה זו מקבלת בחוברת הנוכחית מענה מורכב וברור". המענה של "עמדה" היה העמדת "הקורא נוכח רצפים טקסטואליים שאינם לוקחים בחשבון את הקורדינטות המקובלות ואת תהליך ההשטחה הכללי הנכפה ברוב המקרים על קוראים. (…) הרצף הטקסטואלי נמדד מתוך הקשר רחב שאינו מתכוון כלל להיעשות חלק מ"תרבות הפנאי" (…) רצף זה שואף להיות מקור של כינון אפשרויות בתוך המציאות (…)". בגיליון 5 נשללות הן התפישה הפלורליסטית והן התפישה האליטיסטית, ומובעת השאיפה "להיות ביטאון פרולרטי לוחמני של ספרות במובנה הקלאסי הרחב ביותר, כלומר לא להותיר שום ספירת קיום חברתית או אישית מחוץ לדיון." הספרות על פי "עמדה" דורשת חיבור מחודש למציאות (החולה) ויותר מכך, בתוך המציאות יש לספרות "תפקיד מהותי וערכי אולי יותר מאי פעם".

העמדה המתבהרת הייתה מקופלת במאמרים הלא מושחזים ב"עמדה" 2. הביקורת של אדלהייט על ניתוק השירה מהחיים מוחלת על הספרות בכלל ונוסף לספרות תפקיד ערכי. הביקורות של אדלהייט כנגד הכפייה הפוליטית הצרה על השירה, והביקורת של יגיל על הצטמצמות הפרוזה ללשון הרזה מתגלגלת למגמה של התנגדות לאילוצים המוחלים על הספרות וניסיון להתנער מהם. תפישה זו של ספרות משוחררת מאילוצים העומדת בתוך החיים (כאנתי-תזה לספרות הנעשית בתוך אילוצים ומתוך ציפיות ומנותקת מהחיים או מהפוליטי במובן הרחב),  תתנסח מעתה, תודגם באופנים שונים ותבוא לידי ביטוי בשיח החבורתי.  

בעזרת המבט מצד הביקורת ניתן לעמוד על מצב הספרות שבתוכו פועלת החבורה. אמנון נבות, המקורב למוקד אישית ותפישתית, קובע בביקורתו על חוברת 4 של "עמדה",[12] שהפתיח של כתב העת הוא נגזרת ברורה, אך פחותת שכנוע עצמי ותקיפות, של פתיחי "עכשיו". שאנשי עמדה נטולים את העוצמה הפנימית של מוקד, נטולי אומץ לצאת נגד הממסד ושהמרד שלהם רך ומגוחך. החוברת, בעיניו, אפורה באופן שמחשיד בניתוק ובחוסר פיקוד.[13] נבות מסביר כי בהיררכיה הפנימית של "עכשיו" לא היה להם סיכוי לתפוש עמדות מרכזיות,[14] "אבל מחוץ ל"עכשיו", המתין להם חלל ריק, מעוט חמצן ספרותי ותרבותי, העדר כמעט מוחלט של עניין ציבורי. (…) אולי אין מקום להאשימם, שכן בשעתו התעמת מוקד עם ממסד ספרותי מונוליטי למדי, תקיף ובעל קשרים עם הממסד הפוליטי. עורכי "עמדה" מתמודדים עם מערכת שהתפרקה לאטומיזם תרבותי, ערכי ולשוני" (ההדגשות שלי, י"ר). לסיום מזכיר נבות את התאום הבלתי חוקי, כהגדרתו, של "עמדה", כתב העת אֵב, שחדל להתקיים, אולי כהצעה לחבורת "עמדה".

בביקורתו על החוברת החמישית[15] פותח נבות בהדגשת חשיבות המעקב אחרי כתב העת "עמדה" שהוא "המיצוב האחד והיחיד לכתיבתם ולטעמם של צעירי משוררנו וסופרינו" וזאת "למרות מיעוט ההד, הצדדיות היחסית והעדר העניין הציבורי-ספרותי." כתב העת עדיין לא מושחז, אך עולה בו, בשונה מ"אב" ומ"רחוב" תחושת אי-נחת מול ההוויה שבה הכותבים חיים. הוא מסכם כי החוברת "מתחילה להתגבש ולשחרר כוחות ועוצמות, שעד לשלב הזה נבלמו. אפשר מאד, שמשתתפי החוברת גילו סוף סוף את מה שראוי היה להם לגלות כבר לאחר החוברת הראשונה – ש"עמדה" היא עמדה ספרותית מנותקת אל מול חלל-תהודה ריק. אפשר לכתוב מה שרוצים, ממילא אין קורא, לא להם ולא לאחרים."

 

תקופה זו המשלבת הנאה מהעשייה, אמונה חבורתית בצדקת הדרך וסוג של גישוש דרך, מסתיימת ברגעי משבר, שבאופן סמלי משהו מתחילים בערב "עמדה" 5. בשלב מוקדם של הערב החלה להתנגן מוסיקה ממסיבה שנערכה בקרבת מקום והקשתה על הקריאה ועל ההקשבה. בכתבה על הערב נכתב ב"העיר" "לעיניים אין מספיק תעסוקה ומה שהאוזניים שומעות לא מפצה על זה". המשורר עודד פלד שעלה לקרוא משיריו כונה בכתבה "האיש שנראה כמו שודד ים" והכתבה הסתיימה במסקנה הבלתי נשכחת שתמיד יש מקום אחר שבו יותר כיף.[16] את המסקנה הזאת ציטט רני באוזניי כזיכרון מעליב שבו החזיק, כעבור כשמונה שנים, כשגילי חיימוביץ", כותבת הכתבה ומשוררת בעצמה, באה לבקר בשולחן "עמדה" ומצאה בו בני שיח. 

            המוסיקה והתחושה שכיסו על הערב יכולים היו לסמל את תחילת הסוף. אחרי החוברת החמישית עמוס נסע לפירנצה כדי לכתוב את עבודת התזה. הכנת החוברת השישית נותרה בידי רני. הטפסים שהיו אמורים להיות מוגשים כדי לבקש תקציב ממשרד החינוך לא הוגשו במועד, ובניסיון לפתור את הבעיה נעשו פניות לגורמים פרטיים. העירייה נתנה סכום שלא הספיק ורני נאלץ לפנות למשתתפים בבקשה לתרום כסף להוצאת החוברת.

 

אמרתי לעצמי אם אני עובד כל כך קשה אז אולי אני אפסיק להוציא את זה. (…) אמרתי: הנה זה יהיה הגיליון האחרון. לא יהיה יותר "עמדה". (…) ראיתי שזה לא הולך, שאין לי תקציבים (…) עמוס לא היה כאן. התכתבתי איתו ואמרתי לו מה אני מפרסם (…) הדבר היחיד שהוא עשה (בגיליון הזה) זה ידע על התכנים והסכים איתם. היה לי קשה לבד. מקסים תמיד אומר: אין לכם מושג כמה זה טוב שאתם שניים, הוא צודק. כי שניים טובים מן האחד במקרה של העריכה, הם מעודדים זה את זה. חשבתי שיגמר הפרויקט. וגם משה פינטו בא ואמר לי: היה נחמד. עשינו שש חוברות.

 

5.12 שוליים לוחמים (1998-2001)

עמוס אדלהייט שב מפירנצה וחזר לעמול, לצדו של רני, על כתב העת. עמוס טיפל בעצמו בבקשת התקציב ולראשונה בחוברת השמינית זכה כתב העת לתקצוב ממשרד החינוך. נראה שאחרי שנים אחדות של פעילות בשוליים, או בחלל הריק, ורגעים שנראו כסוף הפרויקט, חלה התפכחות מתחושת ההצלחה בשני הגיליונות הראשונים והוטמע בחבורה מצב הנידחות שלה. השינויים הניכרים בחבורת מכאן ואילך באים לידי ביטוי הן בכתב העת והן בהווי החבורתי. בגיליונות הבאים של כתב העת ניכרת עליה בהפגנת הביטחון העצמי, בתפיסה החשיבות העצמית בתוך הספרות, בתקיפות, בביקורת המציאות והשדה הספרותי, וזאת בטון שאינו בוחל בהתקפות אישיות ובהטחת עלבונות אישיים. בהיבט של החיים החבורתיים ניכרה ירידה באותה שוויוניות שכל כך הרשימה והלהיבה את יוסי בתחילה, עלייה בדומיננטיות של העורכים, ובייחוד של עמוס, שאפשר לומר שחדל לחלק ורדים.[17]

ב"עמדה" 7 הוכרז על הכרח של חיבור מחודש בין הספרות למציאות ונטען כי התרגום בחוברת, שמקופח במכוון ביחס לספרות המקור, מהווה "ניסיון למלא חוסרים אצל הקורא העברי". הבעת העמדה כבר אינה מבקשת לענות על ציפייה חיצונית: "נקיטת עמדה ביחס למצב האוניברסלי והאינדיווידואלי נראית לנו הכרחית, גם אם עמדה זו נמצאת לא אחת בקונפליקט קשה מול עמדות ודעות אחרות". הלעומתיות הנחושה נשענת על אמון בכוח של הספרות: ""עמדה" רואה בהצבת רצף טקסטואלי עברי איכותי רב ממדי גורם ממשי, העשוי להשפיע ולשנות את המציאות. לכתיבה בעינינו, יש כוח מצטבר." כתב העת השמאלי החדש "מטען" בעריכת מקסים גילן מוצג כשותף "במאבק על העתיד הפוליטי, החברתי והתרבותי בארץ."[18]

בתקופה זו מתחילה ב"עמדה" פנייה לעבר "סופרים נשכחים", מגמה שתתפתח לכדי פרויקט מרכזי ב"עמדה" שבו יושקעו מאמצים רבים (על כך בהמשך, בפרק הניתוחי השני). על סמך דבריו של יוסי נראה שהשינוי בהוויה החבורתית בא בד בבד עם הפנייה לנידחים. "הייתה תקופה שלא דיברתי עם רני," מספר יוסי שכבר היה לחבר קרוב של רני, "זה היה כשב"עמדה" התחילה החשיבות העצמית. זה התחיל בסביבות התפישה של הנידחים, עם המעבר ללה ג"באנז. בוא נגיד ש(בית הקפה )אפרסמון היה נווה המדבר האחרון."

אחד ההסברים למה שמפורש בחבורת "עמדה" כאי הצלחה של כתב העת ושל היוצרים שלו להגיע ולהתחבר להוויה הספרותית הרחבה מתמקד בתיאורו של מרחב מדיאלי – מונח השאול מהלקסיקון של מוקד – מרחב שבו ערכם המדומה של הדברים מנותק-למעשה מערכם הממשי. אריק, בשיחה שהתקיימה בשנת 2007, מנסה להסביר את אי היכולת של "עמדה" להצליח במישור (או במרחב) הזה. ההסבר עוסק גם בדברים שעדיין לא קרו בשלב שבו מצוי התיאור, כמו הקמתם של כתבי עת נוספים, בעיקר החל משנת 2005.

 

"עמדה" לא הצליחה במשך שנים לפרוץ את המעגל המדיאלי. מצד שני היא הצליחה לצאת, כשהרבה מגזינים מקושרים לא הצליחו לשרוד. (…) "עמדה" תופסת איזה פוזיציה. עכשיו הפוזיציה הזאת לא מתוקשרת לחלוטין, זאת עובדה שאפשר רק להצטער עליה. משהו לא עובר. (…) קודם כל זה קשור לאופי של האנשים. עמוס הוא מאוד נוקב ומיליטנטי ואני גם לא יודע לשחק את "המשחק החברתי", או לא נקרא לזה "משחק", להתנהג בקוד החברתי, או בכללים של המוביליות החברתית. לא יודע, לא רוצה אולי, לא יודע. זה לא הולך, או שיש כימיה או שאין כימיה, ולא הייתה כימיה. זאת סיבה אחת שקשורה אלינו, לאישיות של כל אחד מאיתנו. צריך להבין ששלושתנו, לאף אחד מאיתנו לא הייתה איזו עמדה, איזו אוטוריטה, זה לא שמישהו הוא פרופסור באוניברסיטה ועכשיו הוא בא לערוך כתב עת. (…) כולנו היינו יוצרים צעירים שהתחילו לא מזמן ועכשיו יש להם כתב עת משלהם, ולא התחברנו. צעד שלא נקטנו בניגוד לצעירים שכן נקטו – כמו "מעין" או "מקום" בזמנו – לא התחברנו לאיזושהי דמות אב ביצירה (…). "מעין", ובזמנו גם "מקום", אבל פחות, התחברו לאהרן שבתאי. אנחנו לא כמו מישהו שאתה אומר: הוא כבר כבש לעצמו פוזיציה ועכשיו הוא עושה כתב עת, כמו (יצחק) לאור. גם זה לא. לא כבשנו שום מקום, היינו non-entity, לא קיימים, לא מחוברים, לא שייכים לשום מקום. עכשיו, אם אתה לא שייך אתה לא קיים, ולא חשוב מה אתה עושה, אתה יכול להיות הכי טוב. אתה לא שייך וזהו, נגזר דינך פחות או יותר. (…) לא היו לנו הכישורים, אולי חוץ מרני שהוא באמת דור שלישי לשחקנים, שחקן בעצמו, איש רעים להתרועע, איש מאוד נעים הליכות, מאוד חברותי, איש שיחה. אבל חוץ מרני, אני ועמוס זה לא דמויות הכי חברותיות שיש (…). אז לא היינו אוטוריטות בתחום, או באקדמיה וגם לא לקחנו מודלים. לא אמרנו, אנחנו ממשיכים של מסורת אורי צבי גרינברג, אנחנו ממשיכים של מסורת אבידן, אנחנו ממשיכים של שבתאי, לא! אז לא נקטנו בשום פעילות כזו, שהיא לגיטימית, אגב. (… לא נקטנו כי) לא האמנו. אבידן זאת אפשרות אחת, ואולי יש עוד אפשרויות (…). כשאתה פותח את "מעין", אז צריך לכתוב בצורה מאוד ספציפית. אני חושב שגם אם הצורה הספציפית הזאת מצוינת, יכול להיות שיש עוד צורות לגיטימיות מעולות. (… ובנוסף) סוכן התיווך העיקרי – הרי בסופו של דבר יש עשייה ספרותית מסוימת והעשייה הזאת צריכה להיות מתווכת במרחב הציבורי. יש סוכני תיווך. סוכן התיווך הכי גדול בארץ לספרות, אתה יודע מי הוא? בני ציפר. עכשיו, סוכן התיווך עוין אותנו מלכתחילה, ועל זה ירחיב את הדיבור, כי הוא שמע את זה, לא אני, אני לא רוצה להביא דברים ממקור שלישי, רן יגיל, ששמע את בני ציפר, שאמר את מה שאמר. (שאלה: מה?) פחות או יותר שלא יהיה לנו חלק ונחלה. אני לא יודע, אך עובדה היא שמוקד זרק את בני ציפר מהשולחן. אחרי שבוע בני ציפר קיבל את המינוי להיות סוכן התרבות העיקרי, כלומר עורך מוסף "תרבות וספרות". יכול להיות שמוקד היה זורק אותו בכל מקרה, כן? ובתור מי שכביכול אמור היה להמשיך את מוקד ואת "עכשיו", הוא פסל אותנו והחרים אותנו. בני ציפר בתור סוכן התיווך היה יכול להגיד, אתה יודע מה, הם הוציאו כתב עת, בוא נקטול אותו. אני אגייס את הכותבים הכי טובים שלי ונוציא אותם כאלה קטנים, לא! הוא היה יותר מתוחכם. מה הפעולה האלימה הכי גדולה שסוכן תיווך כזה יכול להפעיל? להתעלם, להחרים. הם לא קיימים, מי הם בכלל, כלום. וזה במשך שנים ועד היום.

 

בחוברת מספר 9 של "עמדה" נחנך מדור ביקורת בשם "ניכוש עשבים"; מדור שבהקשר השושלתי לא יכול שלא להתחבר למדור "דג הדיו" הכמעט-מיתולוגי של גבריאל מוקד ב"עכשיו" (כמעט, כי הוא עדיין משפריץ דיו על יריביו). לדברי העורכים, המדור נועד לנכש את "עשבי הגרפומניה המתוקשרים", להוות מענה לביקורת שהפכה ל"נזיד עדשים של יחסי ציבור" ולספרות התוויות והסקטורים. "ספרות של ממש נזקקת רק לתווית אחת: ספרות." קובעת בנחרצות עמדת הפתיחה של החוברת, "ותווית כזו נדירה מאוד בדרך כלל. על אחת כמה וכמה בתקופתנו." עם הביטחון העצמי המתגבר נוסף לדברים ב"עמדה" 10 גם מרפק ישיר המכוון אל הפוסטמודרניזם והשלכותיו בספרות: "אנו מאמינים שיצירות ספרות בעלות משקל אמיתי עומדות מעל אופנות מתוקשרות, או דוקטרינות מקרטעות המכסות את ערוותן בטרמינולוגיה מופרכת."  

 

ידידה שהוזמנה על ידי אחד מאנשי "עמדה" ופקדה את שולחן החבורה בשנים 1997-1999 (לא ברציפות, ולא ככותבת שהציעה מיצירותיה לכתב העת), סיפקה לי מבט חיצוני-פנימי אחד, של מי שלא הייתה מעורבת במאבקים בשדה ושלא הייתה מושפעת מהם באופן אישי, אך בכל זאת הייתה שם כאורחת במפגש חברתי.[19]

 

מהצד זה היה נראה שיש הרבה קנאה וחוסר פרגון לכל מי שהוא כן במיינסטרים. אני לא אהבתי כל כך את האמירה השלילית. כל מי שהצליח וקוראים אותו והוא מוכר אז הוא "גרפומן". זה היה גם על החבורה של וייכרט ("קשב") וגם כל מי שכתב רב מכר והצליח. הייתה הרגשה שכל מי שקוראים אותו לא נחשב. לא אהבתי את האווירה של חוסר הפרגון, שרק צוחקים על אחרים. תָּראו מה אתם יכולים לעשות. עמוס תמיד היה יותר קיצוני מרני. (…) לא באתי כמה פעמים בגלל האווירה. אווירה של "קנאת סופרים לא תרבה חוכמה". לא הרגשתי שיש ביקורת ספרותית שאמורה לשפר, הרגשתי שזה קצת צרות עין, קנאה בהצלחה של אחרים, ואז קל להגיד שהם גרפומנים, לא יודעים לכתוב. הם הפכו את האזוטריות שלהם למשהו להתגאות בו. לא כל אחד שמצליח זה אומר שהוא לא יודע לכתוב. הרבה פעמים זה היה מעניין, אבל זה חזר על עצמו, התמות חזרו, הציניות. (…) הגיעו גם דמויות מוכרות. היה את מקסים גילן שהגיע הרבה. הוא מאוד חיבב אותי. הוא הכניס ניחוח שונה, של תעוזה, משהו היסטורי מהפכני. היה שלב שלא הייתי, אבל הבנתי שהוא ורני רבו, כמעט הלכו מכות, כי רני הפך יותר ימני. אבל יוסי תמיד נשאר נאמן למקסים.


[1] שלומית לן, פנטסיה מגלומנית, ספרים "הארץ", 26 ביוני 1996. הבהרה מתבקשת: הביקורת דנה גם בגיליון הראשון של כתב העת החדש "רסלינג: במה פסוודו-מחתרתית לטקסטים עבריים" (שהתגלגל לימים להיות הוצאת "רסלינג" הידועה) והכותרת "פנטסיה מגלומנית" מתייחסת אליו. "עמדה" זוכה בביקורת זו ליחס יותר רציני מאשר "רסלינג", שלפי המבקרת "אם היה צורך למנות את מאה השימושים הכי מוזרים ולא ראויים לנייר, הדפסת הגיבוב השרלנטי הזה הייתה תופסת מקום של כבוד ברשימה". הערה נלווית: ב-2006 החזקתי בידי ספר מסוים שיצא בהוצאת "רסלינג". רני ביקש להחזיק את הספר לרגע, סקר את רפרטואר הפרסום העשיר שהופיע בסוף הספר (לרוב תרגומים של הגות הומאנית וחברתית), ציין ש"רסלינג" התחילו במקביל ל "עמדה" והתבדח: "זה לא מעודד אותי הדבר הזה."

[2] עמוס אדלהייט, שלוש מחשבות על שירה, עמדה 2, עמ" 21-30.

[3] רן יגיל, ה"אני" האחר של ה"אני" (עיון בפרוזה דרך המונח טאוטולוגיה כאמצעי אמנותי), "עמדה" 2, עמ" 31-50.

[4] גרסה של מאמר זה מופיעה גם ב: "המרד השפוף" (טאוב, 1997).

[5] נמרוד מתן, מחלוקת "הלשון הרזה", דבר, 1 בדצמבר 1995.  

[6] בעמדת הפתיחה של גיליון 6 (אביב 1998) נכתב: "אנו שמחים על כך שכתב-העת "עמדה" מהווה ביטוי לקיומה של חבורה ספרותית חיה שגובשה באופן ספונטני ומקיימת אירועים ספרותיים דינמיים לצד פרסומי "עמדה". חברותיות ספונטנית זו חשובה בעינינו לא פחות מהתפיסה הספרותית המתגלמת בחוברות "עמדה" ובספרי "עמדה"".

[7] כאנשי מערכת באופן קבוע. בגיליון השני של "מטען" שימש רן יגיל כסגן עורך למקסים גילן. בגיליון מספר 6 שימש יוסי גרנובסקי (ראו הפסקה הבאה) כסגן עורך. מאז מותו של מקסים משמש יוסי כעורך מטען (סגנו הוא רומן וטר הצעיר, גם הוא חבר קבוע ב"עמדה"). 

[8] כספרן ביפו, כאמור, הוא זה שהכיר לי את מקסים, אחר כך את חברי "עמדה" והיה לי השער לעולם הספרות.  

[9] הספרים הראשונים שראו אור בהוצאת "עמדה" הם ספרי השירה: "נשימה" מאת עמוס אדלהייט ו"אלישבע כובשת את שער ברנדנבורג" מאת יהונדב פרלמן (שניהם ראו אור ב-1996). 

[10] שעל היעדרו בגיליון 2 העיר בביקורתו רן הכהן ("צעיר ומבטיח", ידיעות אחרונות, 24 בנובמבר 1995). או במבט מתוך "עמדה": כשאריק קיבל לידיו את גיליון 2 המודפס, הוא מייד קרא: "אבל איפה תוכן העניינים?!" התשובה שקיבל הייתה: "אין תוכן עניינים", הדבר פשוט נשכח.  

[11] את מרבית עמדות הפתיחה ניסח אדלהייט, בדרך כלל בעצה עם יגיל, שלרוב אישר את הדברים.  

[12] אמנון נבות, אז מה העמדה של הצעירים האלה?, ספרות וספרים, מעריב, 21 במרץ 1997.  

[13] עולה בדעתי שההצבעה על חוסר פיקוד ב"עמדה" השפיעה במשהו על מה שגרנובסקי מתאר כהפסקת המצב השוויוני בין חברי החבורה.

[14] תיאור ההוויה ב"עכשיו" שונה מזה של אנשי "עמדה". הסברים אפשריים לאי ההתאמה בין התיאורים הם רציונצליזציה בת זמנה של הביקורת ב"עכשיו" על העזיבה של חברי "עמדה", או לחלופין אי הבנה של חברי החבורה את המהלכים ב"עכשיו".

[15] אמנון נבות, בחלל ריק, ספרות וספרים, מעריב, 15 באוגוסט 1997.  

[16] גילי חיימוביץ", שם יותר כיף, העיר, 5 בספטמבר 1997.  

[17] לא פעם ציטט רני באוזניי משפט של יוסי, שכוון לעקוץ אותו על חוסר מעורבותו כביכול בהובלת החבורה וכתב העת: "בעמדה הדברים נקבעים פה אחד, הפה של עמוס" (רני עצמו מבין מאין באה הקביעה, אך לא מסכים איתה).

[18] המחויבות הפוליטית בקוטב האוטונומי של השדה הספרותי נעשית לרוב תוך הדגשת ערכים אוניברסאליים כ"אמת", "צדק" ו"חופש-ביטוי". להרחבה בנושא צורות  הפוליטיזיציה בשדה הספרותי ראו: Sapiro, 2003a.

[19] הראיון התקיים בתל-אביב במאי 2007 (לבקשת המרואיינת צמצמתי בפרטי רקע).

 

 

 

6 תגובות

  1. חגית גרוסמן

    הי, איך הולך שם? עזוב את האקדמיה לרגע וספר, איך הריחות? האורות? המוסיקה? השפה? איפה אתה ישן בלילה? מה אתה שותה? מה אתה אוכל? איך אתה מרגיש? מתי אתה חוזר?

  2. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

  3. שלום לך יחזקאל,
    נחמד להזכר בך וגם לקרוא אותך בחוברת עמדה בה בסופו של דבר גם פורסמו שניים משיריי, שנים לאחר אותה "כתבה מעליבה" כמו שאתה קורא לזה. הכתבה שאתה מזכיר כאן, היא לא כתבה במובן האינפומטיבי או הפורמלי אלא קטע מטור אישי שלי ב"העיר" שנקרא "אזור התעשייה". אם הוא מעליב או לא זה בעיניי הקורא. מי אמר למשל שןדד ים זה לא סקסי לאללה למשל?מה שכן אם כל חיבתי והערכתי לרבים מאנשי "עמדה" עד כדי כך שלא רק הצעתי להם משיריי אלא גם הזמנתי את רן יגיל להשתתף בבהשקת ספרי האחרון "אש כוחותי" לפגישות עצמם מעטתי להגיע. אישית אני לא מרגישה נוח בחבורות ספרותיות. לא מרגישה נוח להשתייך לקבוצה.ואוי כמה שאני בטח עושה רושם של זקנה כשאתה מציין שזה היה לפני שמונה שנים. 🙂

    • יחזקאל רחמים

      גילי היקרה שלום,
      הרבה זמן לא דיברנו אך הספקתי לראות את שמך באחת משתי החוברות האחרונות של "עמדה". אשר לאמירה על ההעלבות, אני מקווה שלא ממש נעלבת, אחרת לא נצא מזה. אכן עברו הרבה שנים, וכשהדברים נאמרו לי נדמה שהיחסים בינך לבין רן יגיל ועמדה היו מאוד מיודדים ונעימים. הכתבה הקטנה הזאת, או הטור האישי, משמשת כאן עוד פרט מתוך הרבה מאוד פרטים שבעזרתם ניסיתי לבנות לאחור את הסיפור של "עמדה". אני מקווה שהצלחתי, לפחות במידה מסוימת. כאן תיארתי זיכרון שנשא יגיל מהרגע הזה; את יודעת כמה אנשים רגישים לפעמים לדברים שנכתבים עליהם, וכמה לפעמים קוראים את זה כאילו מרקר גדול סימן את הקטע מהטקסט שעוסק בהם. אני לא את התוכן כאן כדבר כל כך נורא, ושודד ים זה מעניין. ובטח שהקוראים, קרי אנשי "עמדה" אז, קוראים את מה שהם קוראים. בתוך הטקסט הזה יש דברים הרבה יותר "חמורים", והכל כחלק מאיזה מסע, שיש רבים כמותו מסביבנו, גם שלנו עצמנו; שלך בתור משוררת, עם הנסיעות שלך למשל, אני בטוח שהוא מרתק. רק שאת המסע של "עמדה" ניסיתי לתפוס ולהחזיק איכשהו. ואולי לא סתם החיבור קרוי "מלחמות הדיו"… שלך, יחזקאל

      • גילי חיימוביץ'

        שלום יחזקאל יקר,
        תודה על תשובתך. לא נעלבתי בכלל. דווקא גרמת לי לחייך. היחיסם בייני לבין עמדה ועם רן יגיל בפרט תמיד היו נעימים ומחוייכים גם הם.
        חשבתי שיש תועלת בלדייק ולציין שזה היה טור באמת מאוד אישי ולא כתבה ושאני לא ממש חלק מהחבורה במובן החברתי גם אם יש לי העונג להכלל בין כותיבה.
        כן המסע לקנדה מעניין ואני שמחה שמסעך לפריז נראה, לפחות בחלקו, מענג.
        אתה מוזמן להשאר בקשר דרך גם דרך האי מייל שלי. כל טוב, גילי

© כל הזכויות שמורות ליחזקאל רחמים