נחיתה בפריז

דקות לפני הנחיתה הסתכלתי מהחלון על עיר האורות המתקרבת. בתוך כל האורות האלה מתחבאות שתי גלויות שאני מחפש, גלויה עם תמונה של ארנב בשביל עדן וגלויה עם תמונה של אריה בשביל מאור. לא מפתיע אותי שזאת הייתה המחשבה הראשונה שלי בתוך פריז, כבר במרחב האווירי שלה. עוד מחשבות היו מכורבלות בתוך איזו מעורפלות של התעוררות בחמש בבוקר לקראת הנחיתה. לידי ישב בחור צעיר ונחמד שעמד להמשיך למרוקו לטיפול בעסקי האתרוגים שלו. כשיצאנו מהמטוס התברר שלא חשב על שעת לפנות הבוקר הפריסאית. גם אותי הקור הפתיע, למרות שידעתי והוכנתי לכך. יש בו משהו מצליל בקור הזה. הצעתי לו גופייה ארוכה ונותרנו לשוחח מעט ליד אחת היציאות של מבנה שדה התעופה שלתוכו נשפכנו מהמטוס. משם המשכתי כדי למצוא את הדוכן הנכון שאליו הייתי אמור להגיע. בדוכן קידם אותי שלט קטן באנגלית ובצרפתית, שסיפר שהיום, באופן מיוחד הדוכן ייפתח באיחור. נדדתי לאחד מבתי הקפה בשדה התעופה, בדרך קניתי שתי גלויות. לא היו ארנבים ואריות בין הגלויות שמצאתי בשדה התעופה, אבל היו מגדלי אייפל בלי סוף. זאת הייתה הבקשה השנייה, בחרתי די בקפידה בין הררי הקיץ" וקניתי. הבקשה של הגלויה לא הייתה בדיוק בקשה. האמירה הראשונה של עדן אחרי שסיפרתי לה שאני נוסע הייתה: "לא, אל תיסע!" אמרתי שאני מוכרח והסברתי ברצינות לא רגילה כנראה בדיבור עם ילדה בת 3 וחצי שזה חשוב לי מאוד ושאשלח לה גלויות. ה"אל תיסע" התחלף בבקשה לגלויות של ארנב ושל מגדל אייפל. עד שהגעתי לקפה כבר הבנתי שפריז נמצאת במהלכה של חגיגת רוגבי ענקית, כנראה אירוח של אליפות העולם. יופי של פרסומות מאוירות היו סביב העניין הזה, בכלל אני מרוצה מהפן האיורי ויזואלי של מרחב הדימויים כאן, יש בו הרבה מאוד פינות של ברק וחן. יותר מאוחר עברתי בשאנז-אליזה במעבר חצייה לראות אוהד צרפתי עובר מול אוהד האול-בלק. השניים נועצים זה בזה מבטים חדים מתחת גבות מכווצות, מעין קרב אבירים מאוחר ברומח. אני תוהה אם היה משחק בין נבחרת צרפת ברוגבי לבין נבחרת ניו-זילנד, אם יש ביניהן יריבות בטורניר. חזרתי לדוכן שנפתח באיחור, בדרך שמעתי על שביתת רכבות שעשויה לעכב את ההגעה לעיר. בדוכן קיבלתי הפנייה לקבלת חדר ללילה אחד, אירוח של הארגון המקומי לסטודנטים הזרים וכרטיס נסיעה לאוטובוס לעיר. מאחורי ישבו שתי ברזילאיות מבוגרות והנעימו את הדרך לעיר בפורטוגזית. הגעתי למלון וחשבתי לישון אבל הודיעו שהחדר יהיה פנוי רק בשעה שתיים אחרי הצהריים. במקום ליפול על מיטה ולנוח הייתי צריך להרוג ארבע שעות. ביקשתי להפעיל את הלפ-טופ, אבל מתברר שהמתאם לכבל החשמל שקניתי לפני כחודש ביוון לא התאים. שאלתי אם אפשר להשיג באזור. אפשר כמובן, אבל לא ביום ראשון. אולי רק בשאנז-אליזה. יצאתי לדרך. בתחנת המטרו קניתי כרטיס לשבוע, אחר כך חזרתי למוכרת לשאול למה הוא לא עובד? הוא טוב רק משני עד שני, והיום יום ראשון. אה. קניתי גם כרטיס יומי. יצאתי לשאנז-אליזה די עייף. עברתי ליד שער הניצחון, הסתכלתי על השער ועל התיירים. נזכרתי כמה התפעלתי כאן בפעם הראשונה, לפני מספר שנים, אבל עכשיו הייתי עייף וחיפשתי חנות למוצרי חשמל. המחשבה שההגעה הזאת שלי לכאן מסמלת ואולי עשויה להתברר כניצחון אישי הבליחה אל תוך ערפל העייפות וכובד התיקים (מהדברים החשובים לא נפרדתי). הרבה חולצות של נבחרות רוגבי עברו בשדרה, בצד פגשתי לא פחות משלושה מוכרים עצמאיים זורקים אנשי גומי קטנים על חלונות גבוהים. אנשי הגומי נדבקו לחלון והחלו לרדת בנפילות חלקיות ושבורות, היתלשות ומייד הדבקות, וככה לאט לאט כמו חיילים שנידונו לעפר ורק נלחמים על זמן חלון ארוך כמה שאפשר, ואולי על איזה עין של ילד ואולי אולי על קונה או שניים. אז החייל ייפול רק בשבילו עד שיקרע או שאחד מהשניים ישבר. אחרי ביקור של ידיד במעונות קרובות ובירור של הסידורים הקשורים בדיור חזרתי למלון. את החדר, הודיעו לי, אחלוק עם דוקטורנט קרואטי שכבר הגיע. מצאתי רק תיקים ונעלי צעידה ליד אחת המיטות. התקלפתי, האפלתי את החלונות ונכנסתי למיטה. השעון צלצל שש וחצי בערב, כיביתי אותו. זה לא הספיק. אחר כך התעוררתי לחושך. הסתכלתי בשעון, אחת עשרה בלילה. בתלוש שקיבלתי לארוחת הערב השעה המאוחרת ביותר שצוינה הייתה, כך נדמה לי, שמונה וחצי. יצאתי לחפש משהו לאכול. מצאתי מכונות שתייה וחטיפים בלובי והתארגנתי על הלפ-טופ כדי לארגן כמה עניינים בירוקרטיים. נזכרתי בשיחה מסוף השבוע. אמרתי לבן שיחי שאני מקווה שאצליח לארגן איזו שגרה של כתיבה בפרק החדש הזה. כמה שעות ביום, שלוש שעות נניח, שלא קשורות ללימודיםולהשתדל להתמיד. זה אחרי שבישראל לא היה פשוט, ובמידה רבה לא הצליח לי לעשות את הדברים כפי שרציתי. החבר היה סקפטי, חבר אמיתי במובן הזה. אתה תכתוב שלוש שעות ביום בפריז? אני לא יודע! פריז זאת עיר יפה, מושכת. יש בה בחורות יפות, הרבה דברים מעניינים לעשות, אנשים, אני לא יודע… המילים האלה לא קלות לי. יש לי איזו תחושה, נכונה או לא זה לא משנה, שאם לא עכשיו אז אולי אף פעם, שבמידה מסוימת אין ברירה. שזה מבחן בשבילי, ואם אצליח אז יופי ואם לא אז בעיה שלי. אז הנה, יום ראשון קצת עיוף ומפוספס. צריך עדיין לדאוג לפינה להניח בה את הראש, לנשום ולנוח מהתקופה האחרונה, אולי עם איזה ספר (רעיון טוב הוא לסיים את "מר מאני" הממתין). אחר כך נראה. בינתיים איני יודע היכן אישן מחר, ויותר חשוב מזה – לא היו פה שלוש שעות, גם לא היו שתי ארוחות, אבל כן משהו טוב באוויר, למרות הערפול ממשחק העירות והשינה. ברור שעליי לבנות את פריז הקטנה שלי, או הפינה הקטנה שלי, בתוך פריז (במטרו ראיתי פרסום לתחרות של טקסטים בנושא "העיר שלי כמו שאני אוהב", משהו כזה בערך. חשבתי שאוכל להשתתף כתרגיל בצרפתית, וכמה זה יהיה מגוחך אם אזכה. אבל לא אשתתף). מקווה שיסתדר. הרבה מחשבות חלפו ביום העייף הזה, היה מעניין הרבה יותר להתעכב איתן מאשר לייצר מעין פרוטוקול קטן וקצת חיצוני וחיוור, אבל אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, משהו כזה, או מה שהמשפט הזה רצה לומר והיה אומר טוב יותר בעת יותר צלולה. אחזור עכשיו מקומת האינטרנט האלחוטי לחדר, לנוח לקראת יום חדש שיעלה בקרוב, מאוד בירוקרטי כנראה. 

יש במיילים שנשלחו לי כמה שאלות כמו: נו, איך פריז? איך הנחיתה וכו". הבלוג הוא כמובן פתרון מצוין לתת מעין תשובה קולקטיבית. ודאי שלא אוכל לבלות את כל השהות כאן בלספר על השהות כאן לחברים, אף שהתעניינות של חלקם ודאי תדהה במהרה. לא הכי פשוט לי בעולם להעלות את הדברים כאן באופן לא ערוך, ודאי שטחי, אולי עם טעויות חבליות, אבל כבר גיליתי שאחת הדרכים הטובות ביותר למציאת הדרך הטובה היא לצאת לדרך. היכן שהוא בין קרעי ניירותיי כתוב משפט הממתין בסבלנות לעטיפה המילולית שלו: "כי הרגליים הולכות לאן שהלב". אבל הן הולכות רק אם נותנים להם ללכת, אז כמו שאמר פעם טוביה צפיר: "יאללה, לעסק!"

21.10.2007, פריז