בננות - בלוגים / / עיתונות היא עסק מלוכלך
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

עיתונות היא עסק מלוכלך

 


בסופשבוע התפרסמה כתבה ארוכה של שי גולדן על ועם הסופרת אורלי קסטל בלום. הכתבה שלו קיבלה ביקורות נבזיות למדי בטוויטר. עיתונות היא עסק מלוכלך. דמיינו לעצמכן שאתן צריכות למצוא דמות לראיין. עליה להיות מוכרת, מעניינת ובעלת אמירה שתמכור עיתונים. בגלל שבלתי אפשרי כמעט בכלל למצוא אחת כזו שטרם התראיינה בחצי שנה האחרונה צריך למצוא את הזוית הנכונה. לחשוב על הכותרות שימשכו תשומת לב, את מה שטרם נאמר, את מה שיש בו ערך אך נשאר קומוניקטיבי. אסור לכוון גבוה או נמוך מידי. אסור להמציא פרטים. אסור לטעות. את כל זה צריך לעשות פעם בשבוע, מידי שבוע במקרה הטוב. מי שנמצא בקרב עיתונאים ואנשי תקשורת יודע שלפחות פעם ביום הם ימצאו במצב של ייאוש גמור. ראש בין הידיים כמו בתנוחת 'המטוס הולך ליפול'. אני מספרת את כל זה לא בשביל לנסות לגייס תרומות לעיתונאים, אם כי במצב השוק יוזמה מעין זו לא יכולה להזיק. 

מר גולדן בהחלט אינו זקוק לרחמים. ועדיין, עיתונאים נעשו מטרה קלה. ראשית המדיה הדיגיטלית נכנסה לעסק וכל בעל מקלדת יכול לפרוק את זעמו ללא ביקורת. עכשיו נכנסו עוד חוקי מדינה שמגבילים את חופש הביטוי. השכר של עיתונאים במקרה הטוב ממש ממש מגרד את התחתית של השכר של פקיד צבא מדרג נמוך. שוב, כל אלו לא נועדו להגיד שמישהו מאיתנו זקוק לרחמים אלא לנסות ולהזכיר שמאחורי השמות שבקרדיטים מסתתרים בני אדם.

 

זוהי כתבה מעניינת. היא התמקדה במצבה של הסופרת. גם שם מאחורי השם המוכר והמוכר מסתתרת אישיות. חבוטה וחבולה. מאחורי הסיפור האנושי קיים מצב התרבות שהוא עגום מאי פעם. ואם הכתבה גרמה למישהו להתרעם על המצב אז נראה לי שהיא שירתה את המטרה.

 

קשה לפעמים לעכל קושי ומצוקה. במיוחד בישראל. כל סימן של חולשה מסומן כפגם אוטומטי. כל סימן של רחמים מריח מגלותיות מוקצה. האופי הלאומי של לא לצעוק הצילו שהבית שלך נשרף כי אי שם יש ילדים רעבים שאין להם בית מציב רף בלתי נראה של מסכנות שאי אפשר כמעט להגיע אליו. זהו שילוב של האופי הלאומי ומצב של טראומה מתמשכת שכל תושבי המדינה חווים. אני חושדת שהטון הפגוע בראיון היה זה שהצית אנשים יותר מכל דבר אחר. זה. לא נעים לראות גיבורת תרבות במצוקה. קל לחשוד בעיתונאי באופורטוניזם. אך אני חושבת שהסיפור היה חשוב יותר מהמספר. וששי כעיתונאי יודע לשמור על הפרופורציות ועל המינון הנכון בין הנוכחות שלו ככותב והחשיבות של הסיפור. אשמח אם כל מי שעומד או עומדת להטיח את זעמם יחכו שנייה ויזכרו שהם כותבים לבן אדם ולא לרעיון או לשם וכותרת וישמרו על כללי הנימוס הבסיסיים

 

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/309/301.html?hp=47&cat=310

12 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    אביה יקרה, אין בזה ולא כלום. זה בכלל לא צריך לעניין אותי, מצוקותיו של העיתונאי, אם יש לו או אין לו דרך, למכור עיתונים. לא כל מטרה מקדשת את הדרך. אני לא חושבת שצריך לשפוך את דמו, ואין לי מושג איזה תגובות הוא קיבל בטוויטר, בלי לקרוא אותן אני לא מסכימה איתן, בעיקר אם הן משולחות, אבל הנזק שגורמת כתבה נוראית כמו זו שערך גולדן לאורלי קסטל בלום, גדול לאין שיעור. ולא בגלל שכולם יודעים כמה קשה להיות סופר בישראל, שהתמלוגים אכן מגוחכים, גם למי שמוכר אלפי ספרים, ומי שמוכר מעט, בכלל. אבל הנזק שעשתה הכתבה למאבק למען שכר סופרים הוגן, פשוט בלתי הפיך. זה לנסות להוציא את המיץ מהגזר, כשאפשר להוציא מיץ מסלסילה מלאה תפוזים. שהרי מצבה של אורלי קסטל בלום, לא באמת כל כך גרוע. היא אולי לא עשירה גדולה, אבל היא לא ענייה כמו מרבית הסופרים שמנסים להתקיים בישראל, ולא כל שכן המשוררים.

  2. צפיתי בטלויזיה בכתבה קצרצרה בערוץ 10 על קסטל בלום והזדעזעתי אפילו אורלי וגאי בתכנית הבקר גיחכו זה עשה לה שרות דוב והיא יצאה מאוד פאתטית בכתבה
    נשאלת השאלה האם סופר לא יכול גם לעבוד וגם לכתוב אם מצבו כל כך דחוק למעט אלה עם בעיות בריאותיות פיסיות ונפשיות
    רבים וטובים בקרב סופרינו ומשוררינו עבדו וכתבו
    יהודה עמיחי היה מורה ומשורר דגול
    קנז היה עורך והרשימה ארוכה
    טובי הזמרות ושחקני התאטרון עסקו בעבודות נקיון אין עבודה המביישת את בעליה אין!
    מצב המדינה לא משהו זה נתון! במקום להלין
    יאללה לעבודה
    מצטערת לא רק אני חושבת כך רבים חושבים כמוני הכתבה בטלוויזיה עוררה בי קבס
    התביישתי
    המודל של אבידן והמקרר הריק לא מזעזע אותי מזעזע אותי, איך משורר מדרדר עצמו למצב כזה

    • צ"ל גיא -תיקון טעות מלמעלה

    • ערב טוב חנה יקרה

      לא אוכל להתייחס לכתבה כי לא ראיתי
      השגתי היא על שני דברים
      1.אני מניח שאת תומכת בלימוד תורה ומחקר כולל המקורות וכ"ו
      מה שנקרא "תורתם אמונתם"
      אז למה את נבהלת כשצריך לתמוך במשוררים
      אני התחלתי לכתוב מאוחר ומצבי מאפשר לי להפיץ את שירתי
      מה עם הצעירים שגם עובדים בשכר מינימום וגם צריכים לחיות
      הרי אם ייצטרכו לעבוד שתי משרות בודאי שלא יוכלו לכתוב
      לכן המדינה כן יכולה לתמוך
      לדוגמא מענק חד פעמי של חמישים אחוז לספר ראשון
      יש עוד רעיונות אבל לא ארחיב תבואי היום לבית העם ברוטשילד תוכלי לשמוע

      ודבר נוסף
      אצלינו שלא כמו ביוון המדינה עשירה ורוב האזרחים עניים (חוץ מהטייקונים והשכבה הלא גדולה של עשירים למשל יש עשרות אלפים איש שמרויחים שכר של מאה חמישים אלף בחודש)
      אז חנה בבקשה אל תשלחי אותם לעבוד כשהם כבר עובדים
      את בעצם שולחת אותם לעבדות של שתי משרות

      • סליחה אל תניח הנחות שלא נאמרו מפי ואל תמהר לתייג אותי מאין הבטחון הזה שאני תומכת בזה על סמך מה אל תשים לי מילים בפה אני ממשפחת פועלים עמלים וקשה יום לא היו תלמידי חכמים ולא סופרים אבל בני אדם אבי התיגע בעבודת סבלות והמילה סעד עוררה בו פלצות
        אדם צריך להרוויח את לחמו ואם אנו חיים במדינה שבה שוק הספרים קטן ועמוס סופר צריך לעבוד
        את ספרי השני "לאורה" שזכה בפרס מכובד ואף הצליח למדי בבקורת ואצל הקוראים כתבתי כשלימדתי וניהלתי בבית ספר תיכון במשרה מלאה המוזה וההשראה מוצאים אותך גם בתור לסופר אם אתה פנוי רגשית ורוחנית
        לא קונה את הבכינות הזאת ,לא באה לי טוב
        ודוד בבקשה אינך מכיר אותי מספיק כדי לשים לי מילים בפה
        מה אתה בכלל יודע על תפיסת עולמי איזו הכרות עמוקה יש בינינו למעט החודשיים שאתה כאן במטע?צר לי שאני משיבה בתרועמת זו אינה דרכי ,אבל עדיף לומר
        את אשר על הלב
        ובקשר לתמלוגים תמיד ידעתי שהם מזעריים לא פרופורציונלים להשקעה
        סופר צריך לעבוד למחייתו זה נתון בתוך מצב כלכלי נתון יעל ישראל הטיבה לבטא את דעתי מומלץ לקרוא את הפוסט שלה

        • חנה יקרה
          סעיף 1 שכתבתי בא כדבר חיובי
          אני אתאיסט ומתוך ההתכתבויות ברור שאת לא
          וזה בסדר
          חצי מהמשפחה שלי שהם יקרים לי הם אנשים דתיים
          אני תומך בלימוד וחקר המקרא אני חושב שזה חלק מהתרבות שלנו
          אפשר להתווכח אולי על המימון אבל לא על הצורך
          ומכאן אני משליך על לימוד כתיבה תרגום ומחקר שירה
          אנחנו ע ם ה ס פ ר
          לא לכולם יש אפשרות כמו שהייתה לך או שיש לי
          וצריך לחשוב עליהם
          אני פוגש אותם וכואב לי
          אני גם שולח אותך לתגובתי לפוסט של יעל
          ושוב אין לי עניין בבלום
          היא דוגמא לא טובה
          וצריך לבדוק בכל זאת למה היא הגיע למצב הזה
          ולפחות חלק קשור לזה שהדואופול. סטימצקי צומת ספרים השקיע מליונים למנוע את קבלת החוק של ניצן הורוביץ
          אש ראשית כשדיברתי על תמיכתך (מה שנראה טבעי ונכון במיוחד בעצם היותך אשה מאמינה) כוונתי הייתה חיובית וחלילה לא מתגרה וצר לי שכך הבנת ואני אף מתנצל למרות שתמוהה בעיניי אי תמיכתך
          אני כיור׳ ועד המושב נצני עוז קיבלתי כתושב את הרב הוא קיבל דירה מהאגודה ותמיכה
          ולמרות הויכוחים עמדתי בפרץ והוא כבר 25 שנה בישוב והקים את משפחתו
          ולענין אליו לא התיחסת
          הקביעה שלמדינה אין כסף היא שגוייה לחלוטין

          ובאופן כללי
          אין לי בעייה לא לשוחח איתך אם תבקשי
          אנו חלוקים ברוב הנושאים וזה עושה את השיח למעניין אבל זכותך להמנע מכך
          ולסיכום לתמוך במקורות בספרות ובשירה זו לא מילה גסה בעיניי
          ואילו הייתה עבודה מפרנסת את רוב האזרחים לא היו יוצאים לרחובות מאות אלפי אנשים אז קל וחומר כשמדובר במשוררים וסופרים שעובדים רובם בשכר מינימום
          אילו העבודה בארץ הייתה מפרנסת את בעליה
          היו מפרישים חלק משכר עבודתם להוצאות לאור
          ונסו בדיוק הבעייה

      • לדוד בהמשך לדבריה של חנה.

        אדם מוכר כמשורר רק לאחר שהשירה שלו עברה איזו קנוניזציה, או זכתה להכרה כלשהי מקהל הקוראים. עיין ספרו של גיורא פישר כאשר שיריו נקראים בימי זיכרון, וספריו נמכרים. אני מניחה שאתה תופס את עצמך כמשורר חרף העובדה שלא ראיתי כל תפוצה של ספרך או איזו ביקורת או איזה מינימום של הכרה ציבורית.

        אני מכירה הרבה אנשים שכותבים למגרה, והרבה אנשים שכותבים ומפרסמים ואיש אינו צורך את ספריהם.

        עד אשר לא חל עליך מן הכלל הזה, היתה נדרשת ממך מעט צניעות. לא ראיתי את זה אצלך. כסף כדי לפרסם ספר עדיין אינו הופך אותך למשורר, וגם אותך עדיין לזמר. אתה מתהלך בינינו מחלק ציונים כאשר בסך הכל אתה מתהדר בנוצות טווס.

        האם קראת משהו של אורלי קסטל בלום? לא את הכתבה, האם קראת איזה ספר שלה? ומי קבע שאנחנו מדינה עשירה. במונחים בינלאומיים איננו מדינה עשירה כלל, זאת גם ביחס למספר הדמוגראפי של תושביה. את העובדה שהכלכלה שלנו מעוותת לחלוטין, כבר כל הציבור יודע ורואה. זה שאין אבטלה, לצאת ולהרוויח אלפיים ש"ח לחודש, יכול להציג נתון של אין אבטלה אבל הוא מציג נתון של עוני נוראי.

        מבחינת מדינות האויסידי, הפערים החברתיים שלנו הם מן הגדולים ביותר, ומספר האנשים העניים כאן הוא הגדול ביותר.

        ולכן, אין לי שום מושג על מה אתה מדבר.
        מהתרשמותי האישית, אתה חרזן ולא מעבר לזה. לא גילינו כאן איזה סטיב ג'ונס חדש. ולרוץ להדביק לעצמך את התואר משורר ושירתי הוא מוקדם מידי.

        מעט צניעות לא היתה מזיקה לך. אני יודעת שאתה תתעלם מדברי, אבל זה בסדר. לי אישית אין בעיה עם זה.

        חוה

    • הי חנה, ולאביה

      האמת היא שביום שישי בבוקר היה קור אימים, הייתי צריכה לעשות סידורים ויצאתי מן הבית גם במיוחד לקרוא את הכתבה. ישבתי בבית קפה היה קר, וקראתי את הכתבה כמעט עד תומה. לא חטפתי קבס, אבל היתה לי תחושה מתוך הכתבה שאורלי קסטל בלום קצת רעועה. מה שעשה לי לא קבס, אבל נחס. לא מצאתי אף נקודת איזון בכתבה ולא מצאתי לייחס זאת למראיין. אורלי כבר התראיינה לאחר גירושיה.

      על הספר דולי סיטי כתבתי ביקורת סיפרותית שלכמה מעט אנשים העברתי אותה. אבל מאז, לא את כל ספריה של קסטל בלום קראתי, אלא את הספר על תל-אביב ואת דולי סיטי.

      אני לא מכירה מצב בו אמא שלי מפרנסת אותי. אני לא מכירה מצב כזה ולא הייתי רוצה גם להכיר.

      נדמה לי גם שהסיפור של אבידן ואפילו יונה וולך הוא שונה לחלוטין. גם הצורה בה היא מספרת על תהליך הכתיבה והחיים על המקדמות מבישים לחלוטין. כל מי שכותב כאן, ואני יודעת שאיריס כתבה רומן מוצלח למדי, בוודאי מכירים את תהליך הכתיבה וכמה הוא קשה. (גם לכתוב עבודת מחקר בעלת 550 עמ' הוא גם קשה).

      רק אחר-כך קלטתי שדבר אחד שעליה דברה קסטל בלום והוא הצורה בה נאלצים הישראלים לעשות קומבינות כל הזמן הוא נכון.

      יצאתי עם רושם הזוי משהו מכל הראיון עצמו והרגשתי שמשהו הוחמץ לחלוטין. האם ניתן להקיש מכך על כל הסופרים והסופרות הישראלים תמהתני.

      אגב, ראיתי גם סרט שנעשה על אורלי קסטל בלום ובו אף הודגשה צורת הכתיבה והעובדה שהיא נסמכת על שולחן אימה וכאן זה חזר. כנראה משהו בסיפור של קסטל בלום נסתם כבר מזמן, ועדיין לטענתה יש לה מליון וחצי אלף שקל בבנק. היה טוב אם היתה עושה אתנחתא בכתיבה ולומדת בינתיים איזה מקצוע שיפרנס אותה.

      אני יודעת שאני צינית, אבל אורלי קסטל בלום כותבת ספרות איכותית מאוד ייחודית זה לא בדיוק רבי מכר, וגם לזה צריך להיות מודעים.

      זה שאנחנו ארץ אוכלת יושביה ברור לי, וזה שאם אתה לא עסקן או נוכל, או סמוך על מן הסתם ששכרך יהיה ממוצע, אבל מכאן ועד לאיך שאורלי קסטל בלום הציגה את עצמה או הכתב המרחק הוא רחוק. אגב, מעניין איך זך האריך חיים וגם לו לא היו חיים קלים.

      חוה

    • אביה שלום,

      ביום שישי הלכתי באופן מיוחד לקרוא את הכתבה, אני מודה שאולי את העמוד האחרון החמצתי. מעבר לזה קראתי מספר עמודים רב למדי לרבות הטענות כנגד מנחם פרי.

      אם נושא הכתבה היה מצבה העגום של הספרות העברית תמלוגים וכו' – המסר הוחמץ. במחשבה שנייה אם אורלי קסטל בלום משווה את חייה לאלו של אבידן גם המסר הוחמץ. לדוד אבידן היו כנראה רגשי נחיתות שהומרו פעמים רבות ברגשי עליונות של אני ואפסי עוד, ולכן כאשר התקדם הגיל אולי הוא הרגיש שהקסם האישי שלו אזל והוא התמכר לכדורים מכל המינים וכך כילה את חייו. לא זהו המקרה של אורלי קסטל בלום.

      מה שאני קבלתי מן הכתבה היתה תמונה מאכזבת של אישה שאינה מתבישת לחיות שנים על כספי אימה. בכך אני מסכימה גם עם איריס אליה וגם עם חנה טאנג. מעבר לכך אורלי קסטל בלום לא הצטיירה כאיזו קבצנית אלא כאיזו דמות הזוייה שלא הבנתי בדיוק מהיכן נחתה עלי, וכדברי המראיין מדובר באחת הסופרות היותר נחשבות שלנו בארץ.

      אורלי קסטל בלום הזכירה את פאבינה חפץ, אנשים שהכירו אותה כאן שהיתה אישה אלגנטית ואינטיליגנטית אשר הסתירה את מצבה הכלכלי מעין כל. לא כך נוהגת אורלי קסטל בלום.

      כאשר סיימתי את מהלך הקריאה, כאשר הרעיון המרכזי כבר היה לי ברור, הדבר היחידי שהסכמתי עימו היה שכאן בארץ באמת צריך לחיות על קומבינות בלתי פוסקות. קסטל בלום אינה היחידה בכך, ואולם זה הדבר היחידי שנשאר בי מן הראיון. זאת מעבר לטעם מר של התבזות פומבית שאפילו אינה נכונה. מה לעשות לי אין מליון וחצי שקל בבנק שנותרו לי עוד למחייה. וגם על מה שיש לי עמלתי קשה.

      אולי עצם העובדה ששי גולדון נתן לאורלי קסטל בלום לשקוע במלל הזוי לחלוטין של רחמים עצמיים הוא שנתן לי את הטעם המר בפה כאשר חדלתי לקרוא את הראיון.

      מעבר לכך אני מסכימה לחלוטין עם דעות הכותבות איריס וחנה טאנג, ראיתי גם סרט שנעשה על קסטל בלום גם שם היתה ההתמכרות לכתיבה כאשר החיים הם על חשבון האם. אני את זה כאדם בוגר לא כל כך מבינה. עוד כדדאי להוסיף שבשעתו פרסמתי מאמר ביקורת ארוך על "דולי סיטי", תוך איזכור של "היכן אני נמצאת."

      יש עוד שאלה גם רביקוביץ וגם עמיחי תמיד לקחו חלק פעיל בחיים התרבותיים כאן בארץ כאשר היו. רביקוביץ ספרה ארוכות על מחלתה, ועדיין לא ראיתי כל אמירה של אורלי קסטל בלום על מצב התרבות בארץ מעבר לוידוי הארוך והמייגע שפורסם.
      חוה

  3. שלום אביה
    אני מציע שתשימי את הקישורית של הכתבה
    קשה להתייחס בלעדי הכתבה

  4. איילה שוורצמן

    אני חושבת שהבעיה אצל לא מעט יוצרים היא שהולך ומתרחב נתק בינם לבין המציאות שהם אמורים לתאר. סופר טוב הוא סוג של מרגל. ואורלי קסטל בלום, בצורת החיים שלה, כאישה מבוגרת ואם, שנסמכת על שולחן אמה המבוגרת וכמובן מתנערת מהצורך של ילדיה ומשפחתה בתמיכתה (פסיכולוגית או כלכלית) – קסטל בלום נפלה לאנוכיות מוחלטת. האנוכיות הזו פוגעת בה לא רק כאדם, אלא אף כיוצרת.
    אבל אז נשאלת השאלה, איך אישה שמנותקת לחלוטין משוק העבודה יכולה לתת תמונה מהימנה, ורלוונטית של החברה הישראלית במאה ה-21? איך היא יכולה להשאר רלוונטית אם היא מבדלת את עצמה בצורה הרמטית ותובעת מה שאחרים אינם מעזים(ולא בכדי, מפני שזה אבסורד)?
    טי. אס אליוט היה בנקאי. זלדה הייתה מורה . עמליה כהנא כרמון, כפי שציינה יעל ישראל, ספרנית. הם מצאו עיסוק שאפשר לחיות באופן אוטונומי, וכן ליצור. לעומתם, אינספור יוצרים לא נאלצו לעבוד, ויכלו להרשות זאת לעצמם. ההבנה לאיזה מהמחנות היא משתייכת, זה א , ב של יכולת חשיבה. אם לאורלי קסטל בלום אין יכולת להעריך נכונה את מקומה, איך תוכל להעריך נכונה את מצבה של החברה ולתאר אותה? והבעיה עם קסטל בלום זה לא שהיא מבינה ומסרבת להשלים עם הממצאים, אלא שהיא חיה במציאות מקבילה, ולא מבינה מדוע המדינה או החברה לא מתעקמת בהתאם לציפיות שלה. פה טמון המוקש.

    המציאות המודרנית של המאה ה-21 במערב , היא היא שוק התעסוקה (והתמורות העמוקות שעובר): התפרצות הטכנולוגיה, נדידת ואובדן מליוני משרות שלא יוחזרו, ההשפעה של התהליכים האלה על מוסד הנישואים, על הגבריות או הנשיות, על תוחלת ואיכות החיים – זו המציאות , אלה החומרים שסופר בן זמננו שמכבד את עצמו חי ( וכאן אפשר להזכיר את התפרצות המהפכה החברתית ). הנתק בין קסטל בלום לעולם הוא כשלון שלה (ואני אפילו לא מדברת על כך שגב' קסטל בלום יכולה לגור בנועם בדירה קטנה ביפו ד,ג או בת ים, ולחיות בסדר גמור) .

    לעומת זאת, יחס המדינה למצב התרבות וסוכניה, פה מדובר בנסיגה ממושכת. נסיגה שלא מאפיינת רק את ישראל אבל מורגשת יותר במדינה ענייה ואפוקליפטית כזו (תהליך שמתרחש לדעתי כמה עשורים). וזה תהליך שספק אם מישהו או משהו בעולם יכול להפוך אותו.
    מה שמאפיין את נסיגת מקצוע העתונות, את מצב המוסיקאים המשוררים וכעת גם הפרוזאיקונים, הוא ששלושת התחומים האלה אבדו בהדרגה את המודל הכלכלי שאפשר אותם (בעיקר העתונות). לעומת זאת, בתחום האמנות הפלסטית מתרחשת חינגת סחר שמזכירה את הבורסה ליהלומים. גם זה, בתורו, יוצר פיחות באמנות, אבל לפחות מאפשר את המשך קיומה (חניכת אגפים חדשים במוזיאונים, או ירידי צבע טרי וכדומה).

    אם לחזור לאורלי קסטל בלום. אני מאחלת לה ולילדיה שיימצא פתרון. אבל לדעתי, קשה לקרוא לשאלון של שי גולדן ולעבודה שעשה, עתונות טובה. בעיקר מפני שכל החלק המנתח והמקשר נעדר, ומה שנותר זו אישה פושטת יד המשפילה את עצמה ומשפחתה (קצת כמו מירי אלוני, זמרת השלום המקבצת בנחלת בנימין).

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד