'הדברים היפים באמת, הם אלו שלא נוגעים לנו'

ביום חמישי בדרך למשרד החדש שלי במערכת 'מעריב', המאובזר כבר בתמונה של גתה, במוסיקה של בילי הולידי, גריג, צ'ט בייקר, צ'רלי פארקר, קולטריין ועוד נתקלתי באריתראי שישב בפתח בית מעריב על הנעליים שלו. ברקע, מצומת מעריב היה ניתן לראות את כל יצירי הזכוכית והפלדה הטמירים שניצבים כמו מצבות מזדקרות. האריתראי הזה היה שפוף מול הבניין המרשים פחות ולבש ארשת קנטרנית אל מול גוש הבטון האפרורי. הסיכויים של אדם בודד אל מול המונוליטים הללו נראה פעוט. הפירמידות המודרניות הללו נועדו לאכלס אנשים שישרתו את צרכיהם ולא להפך. ואכן אנשים חוצים את המסדרונות במהירותהם חולפים זה על פני זה, פותחים דלתות באמצעות כרטיסים מגנטיים, יוצאים לצהריים בבתי הקפה ליד ועוסקים במלאכת יומם. אחרי זמן קצר של עבודה מאומצת על העיתון הקרוב שכחתי מאותו אדם שישב בכניסה. יום אחרי, בדרך חזרה הביתה מ'קפה תמר' היה לי את הזמן לחשוב על כל מה שנשכח, וכל מה שנשמר הודות ליופי בזכות הקשר ההדוק של יופי לזיכרון, ובין יופי לפונקציה.

 יום שישי ה 28 באוקטובר נולד ב 1510 פרנסיס בורג'יה. הוא מוכר מעט פחות מיתר חברי משפחתו הקודמים שזכו למחזה מאת ויקטור הוגו ואופרה של דונצ'טי (לוקריציה) או שיתוף פעולה מקיף עם לאונרדו דה וינצ'י (צ'זרה) ובכל זאת קיים ציור אפל למדי מאת פרנסיסקו גויה המתאר אותו מבצע גירוש שדים. בניגוד ליתר משפחת בני משפחתו המוקדמים יותר והנודעים לשמצה פרנסיס לא נהג להרעיל ולרצוח אנשים. הוא אף זכה למעמד של קדושה בכנסיה הקתולית ונחשב הפטרון השומר מפני רעידות אדמה. אך אם אחזור לעיקר פרנסיס כמו יתר משפחת בורג'יה אשר היה בעל זיקה עצומה ליופי. נאמר עליו שהוא בחר בשליחותו כקדוש לאחר שראה את גופתה של איזבל מלכת פורטוגל שנודעה כבעלת יופי מסתורי ועצום, ומתה בגיל צעיר. לראות את הסוף של האסטטיקה, או את איך הטבע הכריע את אידאל היופי ודאי היה טראומה עצומה.

אם חושבים על זה הכנסיה הנוצרית תמיד ידעה לאכוף יופי טרנסנדנטלי וקפוא ולגנות יופי אנושי. הפיצול בין היופי הניצחי שהתבטא באמנות ובאיקונות לבין היופי של הגוף ושכל מה שחי ובר חלוף נעשה כה עמוק עד כי נראה במשך תקופה ארוכה שהדת מתקיימת בזכות המאבק שלה בטבע, ושידה על העליונה בזכות הערכים של היופי הנצחי אל מול היופי החולף.

א.ד גורדון שהיה אסטטיקן לא קטן כתב 'השאיפה הזאת להעמיד את החיים העליונים על היופי הולכת ומתמדת, הולכת ומתפתחת. היוונים היו הראשונים, שגילו והביאו לידי גילוי את כל האור ואת כל העומק שבשאיפה הזאת, והשפעתם קיימת וההתפתחות מתמדת עד היום בכל חוגיה העליונים של התרבות האירופית.  אפילו שופנהאואֶר, למשל, השולל את החיים, השולל מהם כל רעיון וכל אור, מבקש ומוצא את אור החיים ביופי! וכן הם גם מחייבי החיים מתוך שלילת כל רעיון בהוויה .

קנת קלארק כותב בספר המכונן בתולדות האמנות איך ציורי הערום משתנים ומדבר על ההבדל בין naked  ל nude שמראה על השינוי מהגוף הטהור שעובר גלוריפיקציה דרך האמנות לגוף האנושי הפגום. המראה של הגוף האנושי מכיל בתוכו מיניות ונחשב לפיכך לפורנוגרפי וליוצא מגבולות האסטטיקה הטהורה. א.ד גורדון למשל כותב באותו טקסט על איך הנוהג התרבותי הראשון בקרב עמים 'פראיים' הוא להסתיר את החלקים ה'לא יפים' : 'צרכם העליון הראשון של כל אלה הוא לכסות את חלקי הגוף שאינם יפים ביותר, לקשט את הגוף בכל מיני קישוטים וצעצועים או גם בכל מיני ציורים, העולים להם לעתים לא רחוקות בייסורים גדולים. הרבה חזיונות בחיי פראים ידועים מעידים על נטייה זו'.

אם מקצינים את אותה תפיסה של יופי מול טבע אפשר לטעון שהחגורה שהפראי או הפראית שמים על אזור החלציים כדי להסתיר את מבושיהם התפתחה והפכה לבניינים עצומים.

כאסטטיקנית גאה אני מנהלת יחסים מורכבים עם כל מה שקשור להזדקקות. להצטרך כל דבר שהוא מלבד יופי פוגם באסטטיקה ומהווה חטא כמעט בלתי נסלח.

למרות שכל מה שסובל מחוסר שלמות מערער לעיתים את יחסי עם העולם, ומקשה על קשרי הרומנטיים אני עדיין מאמינה ביופי יותר משאני מאמינה בעולם. אני עושה את כל מה שאני יכולה בשביל לעזור, אך בכל הנוגע ליופי, זה כמו שאוסקר ויילד אמר:

'הדברים היחידים שיפים באמת, הם אלו שלא נוגעים לנו'