על כמה סוגי נישואי כתב – דימוי

על כמה סוגי נישואי כתב – דימוי  

לאחר הקריאה האחרונה לצרף יותר חומר חזותי לספרים ( שנענתה בשתיקה דקה ) רציתי להרחיב מעט את הנקודה בקצרה ובאופן לא מקיף לנסות ולגרות פעם נוספת לפני שאני  חוזרת לתאר את חיי, שהשתיקה דווקא די יפה להם, לפחות נכון לשבועיים האחרונים ( כזה חוסר מזל קשור ודאי בזה שאיזה כוכב בנסיגה או משהו )

בעשר השנים האחרונות התחיל החיבור מחדש בין טכסט למרכיבים חזותיים אחרי שנים ארוכות למדי בו ספרים שהכילו ציורים וחומר ויזואלי היו בעיקר ספרי ילדים או מיני אלבומים אשר לא היו מסבים גאווה לאלו מאיתנו מרואים בספריותינו שלוחה אישיותית. הקומיקס המחתרתי בפריחה ( יחסית ) חברת "אמנות לעם " עם סיועו של גלעד מלצר מוציאה ספרי אומן ( ביחד עם ספרי אומן שמוציאות גלריות )  וז'אנר הנובלה הגראפית החל לחדור אט לחרך הקמוץ של עולם תרבותנו. החיבור בין טקסט לאמנות נעשה בתחילה כעיוות למודלים הקיימים – אנציקלופדיות מאוירות- בהן הציור הוא הסבר או הדגמה לכתוב ( כפי שניתן לראות ב"אנציקלופדיה תרמיקה" של קרן רוסו. מדריך הסבר חזותי ( כמו במקרה של איה בן רון – עזרה ראשונה )  המודל הזה מתקשר להשלמה המושגית של דימוי למילה המופשטת. כמו הכנסיות בימי הביניים שהעבירה דרך ציור את הסיפורים, וחשוב מכך את האווירה הדתית הכוללת לקהל שלא ידע קרוא וכתוב. סוג נוסף הוא הקומיקס. שזכה להתייחסות רצינית יותר ( בעיקר ) משנות ה – 60. הציורים של רוי ליכטנשטיין כדוגמא בודדת. בדוגמא זו הדימוי הוא המרכזי והטכסט משלים בעיקר את הדימוי כמשענת.

את תחילת הקשר בין ספרות לאמנות (שלא למטרות דתיות ) ניתן לייחס לנקודה היסטורית זו: . לאחר שינוי בכוח הכלכלי והמעבר משיטת הפטרונות לשיטה מעמדית נוספו צרכני אמנות רבים אשר היוו את גורם ההנעה של מערך צריכת – ייצור עבודת האמנות. כך נולדה ביקורת האמנות והכתיבה על האמנות כז'אנר נפרד. הכתיבה על אמנות כללה מבט רטרוספקטיבי על האמנויות העתיקות ומחשבות על האמנות העכשווית. אחד מהעיסוקים הראשונים אשר זכה להתייחסות רחבה ואשר נוגע לעניינינו הוא הקשר בין תיאורי הספרות והשירה היווניים לבין התיאור הוויזואלי של אותם סיפורים במיוחד נבחנו מיתוסים כגון זה של לאוקון. לפי חוקרים רבים

(החשוב שבהם – וינקלמן)  נעשה התיאור החזותי לפי שיר של הומרוס. הוא משקף את יופיו של הטבע בביטוי מושלם של האידיאה, ביטוי שלמות הקיים רק באינטלקט. וינקלמן מהלל את השלמות של הגוף היווני דרך הניסיון התרבותי להגיע לשלמות והנסיון להגיע לשלמות של יופי פיסי המוצאת ביטוי בכל תחומי החיים בתיאורים מפליגים על היופי והשלמות של היוונים, אשר לפי וינקלמן לא סבלו ממחלות ועיוותים אשר עמים אחרים נגועים בהם. מקום לימודו של האומן והפילוסוף הוא מכון ההתעמלות של הנערים שם יכלו הפסלים לקבוע אמות מידה ליופי וללמוד על תנועת השריר והדוגמנים הציגו תנוחות אציליות ( שלא כמו הדוגמנים באקדמיה לציור לטענתו) . יש הכרה בנצחון הדיכוטומיה של יופי, לרוב הנושא הוא אלים ואלו הם שיקוף האידיאל  בניגוד לפגמים האנושיים, מתוך הכרה זו, לפי וינקלמן, הפסל מלקט פיסות יופי מהגופים הקרובים לשלמות וחותר כלפי יצירה שלמה ללא פגם. אידיאל היופי מעפיל על הצורך בתיאור כדוגמא לכך נותן הוא את הפורטרטים על המטבעות של אגריפינה הדומה לקליאופטרה, שתיהן בפרופיל יווני קלאסי אשר בוודאי אינו מתאר את קלסתרן. כך גם סברו חוקרים (כגון ורבורג וגומבריך) שעבודות רנסנס שונות נעשו לפי תיאורים משירים עתיקים. הקשר הישיר של אמנות כפירוש חזותי לטקסט משתנה עם הפירוש הרחב יותר של טכסט המודגש היטב את המהפכה הסטרוקטורליסטית, שיאו של המאבק בבורגנות תוך ניסוי להתנתק ממאפייני השירה הידועים. את תחילת התהליך ניתן לראות בפוטוריזם האיטלקי, בריבוי המניפסטים שלו " אנחנו רוצים להרוס את המוזיאונים, את הספריות והאקדמיות, אנחנו רוצים להילחם במוסרנות … עד היום העלתה הספרות את נס הקיפאון ההרהורים והחלומות בהקיץ. אנחנו רוצים להעלות על נס תנועה אגרסיבית … "  )מאניפסט פוטוריסטי מ – 1909 של פיליפו טומאסו מארינטי )  באותו מניפסט קורא טומאסו לביטול שם התואר, תואר הפועל, ביטול הפיסוק ולהחליפו בסימני מתמטיקה כגון =+-  ובתיווי מוסיקלי. ההיתוך של סוגי האמנות שנמצא ברנסנס עם הגברת כוח היצירות שאינן דתיות והפחתה משמעותית בכוחן של הגילדות ( שהפכו במידה רבה את הציור ואת הכתיבה למלאכה בעלת חוקים מוקפדים יותר ) ובתחילת המודרניזם שדרש שינוי חשיבה ביחס לתפיסת עצם המושגים שהכתיבו את מעשה היצירה הביאו לז'אנרים חדשים. ( דוגמא מעניינת היא הקולאז'ים של פיקאסו שלקחו טקסט, לרוב מעיתון ונישלו אותו מהמשמעות שלו כאשר הפכו אותו לצורה גראפית )

הציור הוא קפוא בזמן ומוגבל בחומריותו, אך יכול להגיע לרמת הפשטה ותיאורים נרחבים אשר טקסט אינו יכול להם מבלי לפגוע במהותו. הנסמכות של טקסט על ציור לפי אותם מודלים מסורתיים יכולים להיות השלמת תיאור, כמעיין הרחבה או אינטרפרטציה של סיפור ידוע (כדוגמת איורי התנ"ך ) או נתינת ביטוי חזותי למה שאינו יכול להיות מתואר מילולית. בנוסף לתפקיד אלו קיימת מסורת איור שתפקידיו רחבים יותר – להסביר חזותית את הלא ניתן לתיאור, לספק את הדמיון לרוב במקרה של ילדים על ידי נתינת מענה חושי פשוט יותר. התפקיד האחרון מרמז על קשר עמוק יותר של הקשר בין טקסט לדימוי חזותי בהתפתחות השפה ולו תקדימים מרתקים כגון אופן התפתחות הכתב, הכתב המצרי, תפיסת ולימוד הכתב בקרב לקויי ראייה והייחוס המיסטי לאותיות ( בקבלה, ובמסורות קליגרפיות שונות ) .

ספרי האומן הם ייצורי כלאיים אשר התפתחו מתוך מסורות אלו לא פחות ממסורת הציור והשירה, כמו מהתפתחויות מדיומים שונים וחלחולם לעולם האמנות . הדפוס ועולם הפרסומות הנחיל שימוש חדש בטקסט, המגמתי. חלחול ז'אנרים שונים לתוך עולם האומנות עומד מאחורי הרעיון השלט של רוב ספרי האמן המכופפים לעיתים את חוקי המדיום אך פועלים בתוכו ( ובמובן זה הוגן יהיה לומר שהאמנות עברה במידה רבה מנסמכות על שירה וספרות לנסמכות על חוקי המדיום של התרבות הפופולרית ).

הרעיונות והמגמות אשר נידונו מתוות גם את ההיסטוריה הקצרה של האמנות הישראלית שלמדה, כאמנות פריפריאלית להטמיע ולנכס כך שניתן לראות את המקורות הרעיוניים המקדימים את הקשר בין טקסט לאמנות בישראל ובכל זאת קיים קשר שונה בין אמנות ישראלית לטקסטים וזה בזכות טיבה הספציפי של השפה, המטען התרבותי שלה דוגמת יחס הקבלה לאותיות וכפלי משמעויות והקונטקסט התרבותי הייחודי הכולל את העדר התקדימים בגלל הדיבר השני האוסר על קיום אמנות חזותית. הטקסט היהודי המסורתי קשור בעולם המטאפיסי, עולם הדת אשר מנותק מעולם החומר במידה רבה . מונחים טקסטואליים נשארים רחבים בהעדר הספציפיקציה של חומריות תוך ביטול העתק המציאות, המצוי לוקה בחסר והביטוי הפיסי לרעיונות רוחניים טומן בתוכו סכנה להיקסמות אשר תוליך את הצופה הרחק מן האמת הכוללת ( בדומה לטענת אפלטון לגבי הסכנה ביצירות אמנות ). המחשה חזקה ניתן לראות בסיפור ניתוץ לוחות הברית. משה מנפץ את לוחות הברית, אייקון בעל משמעות עצומה ואחד מהאייקונים היהודים החומריים היחידים לנוכח החומריות של עגל הזהב בו נמצאת השאיפה המטעה אחר האל המומחש. בית המקדש היהודי אצר בתוכו את הריכוז האחרון של חיבור לעולם החומר אשר בו סמלים, איקונים וממלכה ארצית מאוחדים לפני אלפי שנות גלות אשר ניתקו את המחשבה היהודית מאדמה וקשריה עם עולם החומר. עצם עיסוק היהודים במסחר וב"עסקי אויר" כמו שביטוי האידיש אומר ולא בחקלאות גורם לקודקס המילולי לפריון עצום אשר אינו מעוגן בביטויים חומריים. לספרות היה מעמד בכיר שנים רבות בתרבות המקומית, אך זה כאמור הולך ומשתנה. חלק מהפריחה של השירה והאמנות יכולה להגיע מחזרה לשיתופי פעולה ולא להתחפרות בדלנית של חבורות הספונות בתוך עצמן. לסיום הייתי ממליצה על :

רועכם של אסי משולם ( קשה להשיג אך בהחלט כדאי )

אגדה על הגשם שיצא ב74 ברשפים שבנוסף לעקד הוציאו ספרים יפיפיים עם איורים של דני קרוון

הקומיקס ההורים של לב אפור של עדי קפלן ושחר כרמל

הספר דאדא וסוריאליזם בצרפת שמכיל נסיונות טכסט-חזותיים נפלאים

ולציין לטובה את אמנות לעם, רועי צ'יקי (ידידי) ארד , וכל מי שכבר עלה על הרעיון