בננות - בלוגים / / הנני כאן
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

הנני כאן

מזמן לא הייתי פה ובשום מקום אחר. התנשאתי אפילו על עצמי. למרות שרציתי להערים את עצמי שוב מעל רעיונות נתקעתי כזוג עיניים בתוך רעש לא לירי, שזה לומר, אין לי שקט. חיי מלאים קיטש. ולמרות שהרעש נדמה חזרתי איני יכולה להגיד שהוא זהה לעצמו, האקוסטיקה שלו. ואני תקועה כאן בחדר ברגע של שקט נדיר מבלי להיות יכולה לאמר משהו בלב שלם שהוא כך או כך. אך משום שלא ארצה להתרסק על מי שטורח להסתכל אגיד משהו על דברים החביבים עלי:

אסטטיקה. אוסקר ויילד כותב ( ואני יודעת שמצטטים יותר מידי את אוסקר ויילד ובכל זאת)  "כל אמנות היא בו בזמן משטח וסמל. אלה הצוללים מתחת לפני השטח מסתכנים בנפשם".

מעבר לרעיון הרומנטי של סכנת מוות ממשית הטמונה בירידה אל תהומות הנפש, התופס צורות שונות בכל תקופה ואופן יצירת האמנות שמאפיין אותה כמכלול מהי הסכנה האורבת לקורא? הרעיון המרכזי בשבילי בספר הוא האסטטיקה. בעוד ברומנים אחרים וברוח קנטיאנית אחרים יטענו שאהבה היא הכוח הקסום, האינסופי העומד מאחורי היופי דוריאן כאשר הוא ניצב מול האישה אותה הוא אוהב, והיא מסירה את המסכות, חדל לאהוב אותה. הרגע שכולם כמעט מייחלים בו באהבה בו לא יצטרכו לנסות לייפות עצמם בשביל האחר אינו כוח הטבע השלט או הקסם המניע את המשיכה, אלא האמנות, היא הכוח האמיתי. האסטטיקה היא הסיבה לאהוב. ובעוד הוא אינו יכול לאהוב מישהי שהסירה את המסכות מעליה ופונה לאהבה נרקיסיסטית מלאה הוא מגלה את הפרדוקס הנורא שאוצרת אמנות, ציור הפעם. ברגע שהופך הוא, כל כולו לאמנות הציור סובל את תוצאות מעשיו. כלומר ויילד אינו מתכחש ליחסי גומלין בין הסובייקט לסביבה, ועל הנזק שנגרם לו בשל אותה נחרצות המתבטאת בהתמסרות מוחלטת להתמסרות. מהי אותה סכנה אם כך המלווה בנטישת המוסר ומביאה כליון? מדוע על הגיבור לספוג משהו שניתן לכנות "עונש מוסרי" על שבוחר להתמסר ליופי? בסרט עליו עבדתי בחנתי דמות שזהותו משתנה דרך דראג , הוא עובר מהפך עד שהופך משני אנשים לאדם אחד שלם, אדם שכולו מופע. חלק ממשיכתי למופעי דראג הם הנקודה הזו בדיוק. לא מעסיק אותם אלא היופי. הם אינם אלא מסכה ובכך הם חיים את האמנות מאותו מקום מסוכן. ניתן להצביע באופן כללי מנקודה זו על הסכנה עליה מצביע ויילד: סכנת הזמן וסכנת ההוקעה. מול יופי חולף וזמן אין לנו כלי נשק יעילים אך עניין ההוקעה הוא פתיר כביכול. דוריאן, בדומה לויילד ולמלכות דראג אינו יכול לחיות בעולם בו הוא חפץ המתקיים על חוקי היופי. ההתאהבות שלו היא ההיתקלות בעולם חיצוני אשר מכופף את היופי לטובת המשכיות פונקציונאלית. הוא מעוניין להתרבות, לחיות יחד, להקים משפחה. אך חשוב מכל הוא מעלה את נס זה מעל נס היופי. למרות מעשיו לאחר אותו מפגש אומלל אין אנו יכולים לשפוט אותו מוסרית אלא רק להביט בו מוותר ושוקע בניסיון הבלתי אפשרי לחיות את היופי. יופי אשר מגלם כליון כמו גם את הנצח. הבמאי ברסון כותב "האם מפני שהוא שר תמיד את אותו שיר, הזמיר נערץ כל כך?".    

 

9 תגובות

  1. ההתמכרות לאסתטיקה ,למסיכה, והאמנות למען האמנות, היא משחק המאיה והאשליה ,כדי לשנע את עצמנו שאנחנו לא רק קיימים אלא נוכחים ,אבל זו כמובן אשליה עצובה אנחנו חוזרים אחר כך כמו בומרנג אל עצמנו. גם היופי הוא אשלית המתבונן עם או בלי מסכה ,ורצוי בלי….

  2. לחנה. אני מסכים עם אביה. יופי הוא לא נועד להראות או להרגיש נוכחות והוא אינו מנותק מהעצמי או מהנוכחות של העצמי. יופי הוא מושג מוחלט בדיוק כמו העצמי. הוא אמנם לא קבוע כמו כל דבר אחר , אך אם תחשבי לרגע על ייצוג של יופי אפילו באמנות של טיבט למשל. זה לא רק יצוג סמלי של משהו, …

  3. לא הבנתי ! זה אמור להיות קריאה לנרקסיזם ???

  4. היי אביה
    מה שלומך , ההקדמה שבתה את מחשבותי, האוסקר וולד הזה מרתק, וכניראה שהאמת אי שם, להקלע למקום טוטאלי זה תמיד סכנה.
    להתראות טובה

  5. אני מסכימה עם טובה. טוטאליות היא עניין מסוכן.נשמע שגם את צריכה להשמר

  6. אוהבת את הכתיבה שלך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד