בננות - בלוגים / / מכתבים ממשורר צעיר
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

מכתבים ממשורר צעיר

 

 

1.

משהו מפחיד יותר היום משאר הימים. למרות החום אני נמצאתי ברחוב בארבע לפנות בוקר עם מעיל ירוק ארוך שקיבלתי מתנה מחברים העוברים דירה. היה קשה לתפוס איתו מונית. אני מניח שהוא ביחד עם האף שלי הקרין סמכות אלימה. אולי רק דמיינתי וכך גם לגבי השאר. אולי זה רק יום שלישי שיוצר את הכיתוב מוות על הכל. הרתיע הטבעית מימי שלישי המתרועעת עם כל הדברים שהיו צריכים להתבצע אולי בתחילת השבוע ושאך טבעי להניח שיחמקו. הטלפון כבר מנותק, החשמל בדרך. אך את יודעת איך זה הלילות האלה, בעיקר שהקיץ הגיע. נסיון מאבק אחרון במה שברור שכבר בלתי אפשרי. לנצח את העוני, לנצח את הטרור ואת חברת החשמל. מה שהיה הוא מה שיהיה פלוס הקמטים הקטנים ליד העין. לא שאכפת לי. מעולם לא התהלכתי לפני מראות וגאווה זו לא מחליפה את הקודמת. אני כמעט מתבייש לכתוב שאני מתבייש בביקורתיות שלי. בכך שדיברתי בזלזול מופגן כלפי אנשים. כל חוש ביקורת נראה מגוחך. בעיקר עכשיו שיש כל כך מעט אם בכלל להתגאות בו. דמיינתי אותך במהלך היום. אך אולי אלו כמו שאר הדמיונות לגבי שאר הדברים, שמוטה שיושארו בממלכה ההיא. רק שבניגוד להרבה אחרים לא יתלכלכו במידת הביקורת המופרזת המופנה כלפי הכל, אך לא בלב שלם. כוח ההרגל. את זה את מבינה גם ודאי. אז מול תחילת הקיץ עדיין היה את העונג של מעיל שיש לו כיסים. (האם תקראי את זה כלהג?). יש כל כך מעט. כיסים ומעיל ירוק. כל כך מעט לצפות לו. את זה בטח מעולם לא תוכלי להבין לא בכמות הזו. רחוב ריק ארבע בבוקר ושום דבר לצפות לו. את בטח ירוקה איפשהו משפילה מבט מול אחד מאותם החלונות לראות מתוך שקט אחר פעילות מועטה בחלק אחר של העיר. או שאת ליד המחשב מדברת עם אנשים בארצות אחרות וצולה איתם דיבורים נעימים כמעט על איזו דת חדשה שגילית. או שהם מנסים להרשים אותך. זו תמיד הטעות הראשונה שלהם. והם כמו ההרגל שלי להליכות ולסיגריות ולביקורת לא מצליחים לעצור ולהתפייט אלייך. אינני שונא אותם. לבסוף אחרי כל הדרך הארוכה הזו אני יכול כמעט ולא לרחם עליהם אפילו. קרוב כל כך למציאות נשאר לי בקושי מספיק לזרוק על זה הערה ולנסות לראות אם אני צודק. הכל למען החיוך שלך. אם אני צודק גם חדל להיות תענוג. החלק שלי שטובע יכול לנסות ולקוות ממצולותיו שמישהו מהם אולי הצליח לבקוע לרגע ולשאוב ממך את אותה טיפת סקרנות שתגרום לך לעצור ולנסות למצוא את התגובה הרהוטה ביותר. זה כל מה שאנו יכולים לעשות. זה, מבלי לדעת לעולם אם פירושו של אומץ להפסיק שם או לנסות ולהמשיך ולהלחם על מארגו השלם של האחר. שנינו יודעים שהיופי נחשב. וזו תהיה מין תשובה. מצבי רוח. לא הרבה ייתכן. אך את משגשגת בכל זאת. לעולם לא יכולתי להבין אותך לחלוטין. רק לשאר ולדמיין. נזכרתי במישהי בניו יורק שאמרה שהיא מחבבת אותי וקרצה. במסיבה כשבוע אחר כך פלרטטתי בכישלון עם מישהי שחשבתי שזו היא עד שגיליתי שזו מישהי אחרת לחלוטין. נדמה שכך גם עכשיו. זה לא משנה במי מדובר אלא במה ניתן להשיג. אך גם מכך עייפתי. אני נשאר כמעט רק כדי לכתוב לך מכתבים. ואת זה עניין אישי, אם אי פעם היו כאלו שיכלו להבליח, כמו את ומכתבים, כמו את ואחרים. להיות נעלם משאיר לי את הכי הרבה מקום והרי זה סוג של אהבה. לשלוח מין אותות כאלו.

 

2.

מוות קטן של יום רביעי בבוקר מלווה באותה הבהלה של משהו ניגמר. ניסיתי להתקשר אלייך. ידעתי שכך אוכל להשיג טון שהצליח להתבגר על הצפיה, לפחות קיוויתי למשהו דומה לנחמה כזו שתזקור לזכותי שיניים אך לא ענית ומצאתי את עצמי מתרגש יתר על המידה מול המוות הזה שהוא נוראי כמו כל השאר. אתמול בלילה המשכתי את המכתב לרגע בראש עד שחזרתי למעיל הקודם אותו השארתי חצי בטעות במועדון בגלל שהיה סוף אפריל ובגלל שהייתי מוכן אז ורוצה לוותר על הכל. אך עכשיו שונה. המוות הזה מוצא אותי נאחז. האם אמשיך לדבר אלייך כך מאחורי בוקר חומצי ועייף ומשאר את חלקתו של המת, אחרי שהאלימות תפסיק וצורת האותיות ולשונן ימשיכו צבעוניות בהרבה, מרוצצות את דרכן – דרכי, מכריזות על הרגע, על עצמנו ככאלו. מילים אחרונות שלא יהפכו ברכות לקללות, שלא ייפגשו, אפילו הנחמה בוטה מולך  משחקי הניחום בוטים אף יותר והחום רץ ועולה בחוץ כאילו שיש גרף ואין בשר. רציתי להתקשר כדי לשאול אותך אם את מגיעה לעבודה באוטובוס או במונית, או שאולי מישהו אוסף אותך (?)לא נשאר הבוקר כלום מלבד שובל דק של סמים קלים. אני משתדל לא להתאמץ. אנסה לבזבז זמן נוסף ואז אחוש להתקשר. את מבינה יכולתי לכתוב לך עוד על מעילים אך אז יהיו שקרים בדבר. תקראי לי נייח. לא אכפת לי יותר מאז שמוות קטן תפס אותי הבוקר, מאז שמצא לעצמו לנכון להטיח את עצמו עלי. אין לי אלא למלמל מין עיכוב של בוקר, לנסות ולהפנות את כולם מול כולם בכדי שלא ישימו לב אלי בעוד אני מתלבש.

3.

הרעשים שהבטן עושים גורמים למבוכה. המאהבות האלו שלא משאירות דבר. כאילו והטעם שלהם מצדיק את המחיר שנקבע להם. לתת מחיר למין הוא טעות נוראית כאילו וטעמה יהיה מספיק. כאילו ולדעת שהיא היתה שם ייתן משהו. למכור לאנשים אפשרות שקרית של משהו שעשוי לקרות. ללמוד להזדקק לפיות אחרים מזה היה ארוך. היא לימדה במבט עצוב שכל דבר משתנה ולכן הכל אמור לקרות, בודהיסטית את מבינה. אני צחצחתי את כל מה שקרה והרוס לנצח והיא אמרה שהיא מאמינה באהבה ואמרתי שאם היא היתה יודעת מה שאני יודע והייתי זקוק למקלחת רק כדי לשרת את הצדק שלה. עסוק בלהתכתב בינתיים עם מישהי אחרת וכועס על שהפעם זה היה קצר. טעם מר תמיד מהמעט מידי שקרה. על שנלקח ממני חלק מהצדק הזה. הקור רוח שלה כאשר אמרתי שזה נגמר היה הכל. דרך החיים שלה ניצחה ולא משהו מתוך מגוון סוג הכעס האחד שלי שנותר עם המחשב ההרוס והחובות והיא עדיין כאן רגועה ומסרבת ללכת, לא הולכת במהרה ומסתכסכת עם השכנים.שאשאר איתם אני כפי שאני נשאר איתם כבר כמה שנים ואינני מקנא במרחקים בשערה אלא רק כועס שאינה יכולה להעלם כפי שהופיעה. מתרעם על הדרגתיות הנוכחת כך. ולא על רכושי שספג פגיעה. איך נוכל להמשיך לומר שיש בבית סמן לגוף והיא חסרת בית ומתריסה בכל פירוש לחלומות מלבד שלה. אך למרות המילים הרכות הייתי משליך אותה עכשיו, מצפה שתישכח. יודע שזה יקרה ויצטרף להר הדברים שנעלמו כך. לא נשארים לצטט את החשיבות העצמית שלהם, במבטא זר הפעם. רחמים עצמם מתבקשים להזדעק. אך סיפרתי לך כבר את הדברים האלו. ופירשתי את אותו שיר אהבה למענך על דרכו הסימטרית כמעט. אני החלטתי שתלך והיא החליטה מתי. רק ידידתנו המשותפת מצליחה להבין את הזמן המסוים ההוא. אותו התיאטרון של דברים החוזרים שוב ושוב ואז במהירות. אלו שמגדירים את החופשות שלנו, את הדברים שנימצא ראוי לצלם (משום כך מעולם לא צילמתי או שמרתי תמונה אלא שלך ושל ידידתנו המשותפת) עכשיו לילה. כל דבר מקפיץ אותי. היא ישנה על הספה בלבוש פרובוקטיבי, אילו רגעים נוראים לשנוא את המוח שלך. להיות מסוגל לאהוב מישהו רק כאשר הוא קרוב יותר לדלת, או, לאהוב מישהו רק כי הצלחת להכעיס אותו. מלבד להיוותר מה אם נאמר מה שאתה אוהב באנשים היא היכולת שלהם לעזוב אותך במנוחה ואם אתה מסוגל רק ללהתגעגע אליהם. אך למרות החצאית האדומה ההיא המוזהבת בשוליים המורמת על ידי המאוורר אני מוצא עצמי רק רוצה לכתוב לך קצת מאלו. כלומר האהבה שלנו שיוצאת מהיותנו אותו גוף כמעט. אינני כותב לעצמי, אני כותב לך. יודע שלאחר מכן לא יישאר הרבה.

4.

אני אמרתי משהו על איזו זמרת מול זמרת שונה ושהיא מודל נשי אהוב עלי. הלכתי ודיברתי על סוגי מודלים נשיים שאיני אוהב. ומשום שיצא שלא אהבתי כך וכך מישהו שאל אותי למה אני מתכוון במודל נשי. אמרתי לו שאני מתכוון לנשים שאיני מכיר אך את תכונותיהם אני שמח לראות על אחרים ואמרת שהכל תקשורת ולא הכרות והכל מידע ולא אמרת את זה בקול רם והבנתי כמה נוראות הבעיות שלי שלא יכולות להיות שונות מאז. וחשבתי מה כבר נוכל לשייך אחד לשני ולא אוכל להעלם לנצח מולך ולא היה משהו חי במים ולא בדיבורים בטלפון והתפקע הכל פעמיים. לא היו דיבורים מעמיקים אלא רק דחייה ומושאי שתיקה. מסביב היה מקביל. בו זמנית ובודד. היתה אורחת מחו"ל שגירשתי לבסוף והיא נעצה בי את העולם כולו. לא עזבתי את החדר, כל הימים האלו, שבע שנים שהעולם כולו נהיה בדיוני וכל שנשאר זה מכתבים. מכתב אחרון אלייך. להיום או כלל.

       

 

 

12 תגובות

  1. משעמם קצת

  2. לירון – גם אם מטריחים אותך בטקסט זה לא אומר שאתה חייב להוציא את התסכול המיני שלך עליו (או לקרוא אותו). בלי שום קשר לאיכות אני מציע לך לרכוש אישיות שתניב הערות ענייניות יותר

  3. אני דווקא אהבתי מאוד

  4. מרגש ככל שזה היה אני חושבת שאולי יש גאן זילות של רגשות אישיים

  5. אם בהסכמה אז זה מקסים באמת . מקנא בך על האהבה שמרעיפים

  6. אוהב את הזווית האחרת שאת מצליחה לייצר כל פעם מחדש ברשימותייך המחכימות.
    כן ירבו

  7. אלכסנדרה

    יש להיזהר ממשוררים צעירים . להישמר אפילו .

  8. ירון , יקירי . מאור עיני . לו היית כותב "יפה מאוד" היה אפשר לדעת שמשהו מצא חן בעיניך ושאתה מביע את זה . יש הערות שהן פשוט משונות בעיני כמו זו הראשונה והנוספת שלך . אני חושב שמורת רוח יותר חשוב להסביר ,זה כמו אם שואלים אותך מה שלומך ואתה אומר "חרא" וממשיך בדרכך .אלא אם אתה מעוניין בשלילה כללית או תשומת לב לטפנית. חמוד.

    • ושים/שימי לב, ליאור, לתגובה הדוחה של ירון שמש בפוסט הטרי של גלית וסקר. מדובר במקרה חרמנות קשה של "פועל מחאה שחור", שקורא שירה, אבל משווע לבננות מסוג אחר לגמרי. זה לא האתר שלך, "ירון שמש".

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד