בננות - בלוגים / / חרדה ואמונה. (וניים דרופינג)
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

חרדה ואמונה. (וניים דרופינג)

חרדה ואמונה. (וניים דרופינג)

הסתכלתי על השעון כאשר העבירו אותו קדימה. מה שחשבתי שהוא שלוש וחצי היה למעשה שתיים וחצי בלילה. שלחתי ידי לעבר הכדורי שינה שלא יהיה לי אכפת מזה.

לעיתים אני מוצאת עצמי דואגת שמא יקרה לי משהו לקרת משהו שעלי לעשות. אני מניחה שכל בן אדם סובל ממידה זו או אחרת של חרדות הלוקחות צורה לפי הפתולוגיה האישית שלה. מישהי תפחד שתחלה, מישהי שיפטרו אותה ומישהי שישפטו אותה. לכל אחת חוטי נחושת חשופים ומגורדים משלה. התופעה הכללית זהה.  חרדה היא הסימפטום השלט של המאה. בפוסטים קודמים ( למי שעוקבתעוקב ) כתבתי על שאול ועל רגע החרדה שלו אל מול עבר ארכאי של קסם מסוג אחר מזה המותר. נרמז שהוא נענש בשל האמביוולנטיות שלו. אך מעבר לכך הוא נענש בשל העדר אמונה. רגע החולשה שלו נגלה והוא לא הצליח לעמוד איתן באמונתו. העדר אמונה היה קיים אפוא לפני העידן הזה אשר הגדיר אותה ושייך אותה חרדה קולקטיבית למשבר האמונה (כפי שאפשר לראות בכתבי יונג, פרויד ועוד ) . בפוסט הקודם דיברתי גם על שימת הדגש של גויס מקדוגל על הפרעות פיסיות כנגזרת של מצב נפשי. נאמר ואת מוצאת עצמך בהתקף חרדה קל אל מול העתיד ניתן לאמוד את המצב ולדעת שהתקף חרדה לא יוסיף למצב ושאם משהו רע יקרה אז אין ממילא מה לעשות. חלק מהעניין הוא שיווי המשקל העדין בו אנו נמצאות. איננו מרגישות שמגיעים לנו דברים מסוימים. נושא איוב שהזכרתי גם כן (אני רק מנסה לחבר נקודות ולעזור לעצמי בדרך) קשור לאיזון הקיים כביכול בין מה שאנו עושות לגמול שלנו. לכן דבר מה חיובי הקורה לנו נחווה לפעמים כהכנה לדבר רע שעומד לקרות. האיקווליבריום עדין וכל דבר המפר את האיזון של הסטטוס, גרוע ככל שיהיה מתקבל בחשש.דניאל כהנמן כתב על כך גם כן מהמימד הכלכלי. שאנו מחונכים לצפות לחוויות שלא קרו ומקטלגים מראש חוויות כמענגות או מייסרות לפי סוגסטיה הנובעת מניחושים הקשורים למוסכמות. פעם למשל מוות תוך שינה היה הסיוט הגדול ביותר, אנשים רצו זמן להתכונן, להתפלל ולהתוודות. בתהילים כתוב "אשרי משכיל אך דל ביום רעה ימלטהו אלוהים, אלוהים ישמרהו ויחיהו יאשר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו… רפאה נפשי כי חטאתי לך"  ובפרק אחר "ואדם בל ילין נמשל כבהמות נדמו…אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו". כאשר מופיע חשש בסגנון "אמות לבד והחתולים יאכלו את גופתי" או "לא אצליח בעבודה אם אקבל תפקיד טוב יותר" קורים כמה דברים בכמה רבדים. ראשית קיימת חוסר האמונה המפצלת בין המימד הרציונאלי לבין המימד החווה סימבולים ארכאיים כאשר המימד הסמלי דורש הגנה דרך טקס מיסטי ( אנשים בעלי הפרעות אובססיביות חווים נקודה זו בצורה החזקה ביותר ) שיפריח את הגורל הרע הנגזר. החשש עצמו הוא ארכאי, המימד הרציונאלי קיים במקביל ודורש, עד אשר נבלע, מידה של הגיון או הסבר. דבר שני שקורה הוא האיום על שיווי המשקל הקיים. אם לא נרגיש ראויות למה שאנו מקבלות, כלומר שעבדנו או שהיינו טובות מספיק בשביל לקבל אותו, רגשות האשם יתפסו את מקומם וינסו להכשיל אותנו כדי לייצב אותנו מחדש. הדבר האחרון שקורא ( ודאי יש עוד שהזנחתי ) הוא הכניסה לתוקף של מערכת החששות שלנו מפני דבר מה הממותג אצלנו כשלילי במיוחד (כאמור כל אחת לפי הפתולוגיה האישית שלה ) . המערכת האחרונה תפעל לאחר שנכנס לתוקף תפקיד החוק כדבר חיצוני. הפרת שיווי המשקל היא הפרה של חוק עליון הנתפס כחוק קיומי כפי שהחרדות שלנו מכילות תסריטים שאולים. ואחרי הכל האם יהיה נורא כל כך להיות לבד, או להאכל על ידי חתולים (?) . כולנו נתונים לכוחות מצבי הרוח שלנו. דמיינו למשל חיפושית שחורה מפרפרת בכוס תה. הדמיון של התיאור יכול להשאיר אותנו שוות נפש או לגרום לבחילה עמוקה. תלוי במצב רוח. הכוחות האלו חזקים מאיתנו ולכן ברגעים כאלו אני מנסה להירגע  ונעזרת בכדורים.

נ.ב

האם הניים דרופינג האקדמי יזכה אותי שוב בתואר הנכסף מתנשאת ?

בתגובה מהפוסט הקודם וזה שלפניו: למירי ואסתי תודה על ההסכמה. 
מהפוסט לפניו: לשירה – כן התכוונתי לאמה גולדמן הנפלאה. לסיגל – "מחושי הסקס" פועלים לצערי לפעמים מאוחר מידי. בעיקר במקרים כאשר הצורך משיג את מידת השיקול. לעינת – האמביוולנטיות היא נושא עליו אנו יכולות להמשיך לדבר לנצח . באשר להקשרים הרחבים, הם חלק מהתודעה שלי אך אני משתדלת שלא להטריח במחשבותיי האפויות למחצה לפרקים אלא אם אני מוצאת את זה משעשע או מועיל. אני בעד להתאמן על דעתנות מסוג מסוים ושילוב של אישי ופוליטי .

  

 

4 תגובות

  1. ניתוח מעניין ומהנה של חוויה שאני מכיר באורח אישי ויותר מדי. לי דווקא הפלת השמות לא הפריעה כלל.

  2. אביה
    נהנית לקרוא את הרהורייך החצי אפויים כהגדרתך . מתאים לפורמט הפוסט בבלוג לדעתי יותר מאפויים לגמרי , שאת זה לוקחים הביתה בספר.

    לומר את האמת כשמישהו איננו מראה שקרא את תגובתי שניתנת כמתנה לזה/זו שטרח וכתב ושיתף , אני שוקלת בעתיד אם להגיב. כולם פה נותנים גם המגיב שרוצה שתדעי שקראו ושדברייך התאימו לו/לה. אז אני שמחה שתגובותיי לא נסחפו בזרם השכחה . ואשר למה שכתבת
    מוכר לי מחיי היוםיום . תודה שחשפת את הצל . ודי לי בזאת

  3. אכן ניים דרופינג מרשים אך החיבור הבלתי אפשרי של הוגים הפך את הכל לעיסה מצוינת

  4. אביה

    אני פשוט אוהבת אותך!

    רוצה לומר לך שאני לומדת ממך כל כך הרבה דברים באמצעות הפוסטים שאת כותבת.

    את אישה כל כך מעניינת!

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד