בננות - בלוגים / / בימים טרופים אלו
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

בימים טרופים אלו

ג"ויס מקדוגל כותבת על מטופלת שלה שחוותה סימפטומים פיסיים בעקבות משבר זהות הקשור לאימה. צד אחד בה חיפש מאהבת שתייצג את החלקים באימה אותה היא רצתה, אך את החלקים איתם היא הזדהתה היא רצתה להשמיד. כך שרגשותיה כלפי כל מאהבת היתה נגועה בשני רגשות סותרים אלו. עצם הקונפליקט גרם כביכול לסימפטומים פיזיים, בעיות עור בעיקר. דמיינתי כתבה בעיתון נשים שתסביר איך לטפל בבעיות עור בעזרת שיפור היחס עם האם או דמות האם. מקדוגל מתארת גם כיצד אותה מטופלת שהייתה שחקנית סבלה מפחד קהל בגלל "משאלה ארכאית להטביע את כל העולם בתוצרים הילדותיים ובאהבה האינפנטילית שלה". אם נניח ( ואני מניחה ) שיש אמת בדבריה ובכלל בדברי ויניקוט, וקליין אזי כולנו פחות בצרות ממה ששיערתי. גם אני רוצה, עלי להודות, להטביע את העולם בתוצרי הילדותיים ובאהבה האינפנטילית שלי. העובדה שבעיות העור שלי פעוטות עד לא קיימות קשורה לכך שאני מצליחה לנהל חיים בהם אני עושה בדיוק את דברים אלו. אשמח להפטר מכל קונפליקט. הקונפליקט שלי עם חשבון הבנק שלי למשל גורם לי לחשוב על התזוזה של העולם מהמימד הסימבולי למימד הרציונאלי.

– את החלק הבא יש לקרוא בזריזות ועל סמים קלים.  

עניים עורכים כביסה כאילו ורצו להיות עשירים. הם משתמשים בקלות דעת ובזבזנות בבגדים זולים המועברים במכונותיהם הזולות . עשירים מכבסים את בגדיהם היקרים במכונותיהם היקרות וכך שומרים על בגדיהם. כך שעשירים מבזבזים פחות ויכולים להאשים עניים בכך שהם צורכים יותר מידי ובחברה הצרכנית אלא אם העשירים עשירים באמת ואז הם שוכרים אנשים שיכבסו בעדינות את הבגדים שאינם יכולים להרשות לעצמם במכונות מחוץ לטווח. אין אנשים חשובים. רק כאלו שיש להם מה שאין לנו. לכן כל מי שגדל בלי כסף יודע לגנוב, אך בעיקר רק כדי לכסות את מחייתו. אנשים גדולים הם אלו שמבינים את המכאניקה ואיך להפעיל אותה. הם מבינים שמותר להם יותר ממה שאומרים שמותר להם. אנשים יקראו חסרי מוסר לעניים בעוד הם מעודדים אותם לרצות ובו בזמן לא להיות מסוגלים לקבל. המאות האלו שייכות לסכיזופרניה. אנשים לא מבינים את מקומם יותר. בדמוקרטיה אנו יכולים להפיל אחריות על הפקיד הקטן ביותר במכונת מלחמה. בעבר כאשר זה היה גיוס או הוצאה להורג לאנשים לא היתה אחריות. לכן דמוקרטיה לא היתה קיימת תמיד, רק בסתר בדמיונה הפרוע. אין דמוקרטיה. כפי שפעם לא הייתה, אנשים לא חופשיים אז ולא היום. אז אם ממש מתעקשים איתי אני מסכימה ופותרת תשבצים. בנוסף כל העניין קשור בעיני בסוף עידן הסימבוליזם. מספרים בתנ"ך למשל. כאשר אומרים לנו שעברו 40 שנה האם עלינו להבין שזה המספר שתמיד עבר או שזהו מספר סימבולי. הרי הם ידעו לספור אז. האם הם משקרים או מעגלים מספרים? אנו זזים מעידן של סימבוליזם לראליזם קיצוני. דמיינו למשל תוכנית ריאליטי שתעקוב אחריכם 24 שעות בזמן שתעשו את מה שאתם עושים במהלך יום. דמיינו שלכל שעה ביום יש מנגינה אחרת, בדומה לשיטה ההודית הקדומה. שלכל שעה יש חלק אחר בגוף כמו ברפואה הסינית. מה שישאר מסימבוליזם יהיה רק גופינו? או אולי גם גופינו ישתנה. תפיסת הזמן מתחדדת, הצמא למציאות גדל. ויטגנשטיין צדק. המימד הסימבולי המאחד גורמים תחת ייצוג מתחלפת בייצוג השואף למודעות לפרטים. ( אין זה אומר שדמוקרטיה קיימת ).

הבחירות הקרובות בארצות הברית למשל. אולי תהיה זו הפעם הראשונה בה תהיה נשיא אישה או נשיא אפרו אמריקאי. מצד שני חלק גדול מהבחירות מנותב מהאג"נדה הפוליטית לטובת תדהמה זו שמישהו שאינו זכר לבן בן למשפחה עשירה זוכה למעמד.

חלק גדול מבעיות אלו נוכל לפתור אולי אם לא נתעלם מצרכינו הארכאיים ונודה בקיום הקונפליקט. ברצוננו להתמזג. באובדן האומניפוטנטיות שלנו ובתביעה שלו מחדש.

בימים טרופים אלו אני ממליצה לקנות משקפי שמש, להתחיל הפיכה  ולחלק את הרכוש מחדש. להפיל את הממשלה. או לחכות בבית שהקיץ ייגמר.

 

5 תגובות

  1. כתוב נפלא . הרהורים סוחפים . טוב שאפשר לסיים עם חיוך . למרות הטריפות .

  2. צודקת, מעורר מחשבה
    להתראות טובה

  3. אכן יש בתקופה זו להטריף כל אדם . אך את שומרת על המימד האסטטי ביד שיש לקנא בה .

  4. אוהבת אותך אביה .

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד