בננות - בלוגים / / סוף המודרניזם ב' ומלחמות אחרות
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

סוף המודרניזם ב' ומלחמות אחרות


למרות שלרוב נהנית אני ממעט מחלוקת איני רואה עצמי כמחרחרת מדון. למעשה לרוב אני אישה טובת לב ומוזרה מעט המקיפה עצמה בחתולים ( תשעה למי שרוצה לדעת – שלושה חדשים). רבה היתה הפליאה אפוא כאשר נתקלתי בתגובות הרבות והרמות לפוסט הקודם. כלומר, לרוב אני מעודדת כאשר אנשים מאפשרים לעצמם לחרוג מתחום המוסר וההסכמה השקטה הנובעת לרוב מנחמדות עודפת ולהתנהג בצורה מרושעת מעט. לרוב זה משעשע, מעורר דיון ( על כך יעידו מספר התגובות ) ובעיקר, כך איני מרגישה לבד. לעומת זאת ההשתלחות המתונה ( לטעמי לפחות ) במר ויזן היתה מוצדקת בעיני. הרעל שהוא פיזר על ימין ועל שמאל חשף אותו לביקורת. את נקודה זו הדגשתי בפוסט הקודם כאשר דיברתי על מידת ההבלגה בה משוררים קיבלו את דבריו בשל הסובלנות למשוררים חדשים וכתב עת חדש כמו גם הרצון לדיון במצב השירה והרצון לעורר ולהגדיל את מעמדה. רצון אשר לו כולם כאן שותפים. אך כאמור לאחר זמן מה התפזר הערפל נשארו רק חיצי הרעל השלוחים שנוסחו בצורה שטוחה וקלוקלת ממשורר שאין פועלו מצדיק נפח כזה של ביקורת המופנה כלפי אחרים. את שכתבתי כתבתי מתוך רצון להבהיר את דעתי. אני מעולם לא נפלתי קורבן לסאטירה הזולה, וגם אם הייתי נכנסת לרשימה השחורה של עורכי כתם בשלב כלשהו לא הייתי מוצאת עצמי תולשת שערות ומבכה על מר גורלי. ובכל זאת הייתי רוצה להתייחס קצרות לכמה מהתגובות:

1. באשר לכל מי שטען שמדובר בסערה בביצה, שיש אנשים המופגזים ורעות חולות הדורשות התייחסות דחופה יותר: אכן קיימות רעות נוראות מאלו. לעומת זאת עולם השירה קטן ודחוס ככל שיהיה הוא בעל חשיבות לאנשים מסוימים. במובן זה לכל אדם תחומי עניין ונושאים הקרובים לליבו לכן יש לכך חשיבות בעיני. כולנו (אני מצטערת על ההכפפה לסולידאריות) סובלים ממערכת פוליטית מושחתת (הא – קונצנזוס, לא משנה אם את שמאל או ימין ודאי לא תחלקי על זה) יחס בעייתי בלשון המעטה לערבים, אתיופים מהגרי עבודה וכן הלאה. רבים מהאנשים בפורום זה בפרט ובעולם הספרות בכלל תורמים בדרכם את חלקם. אמת, התקשורת בעייתית כגורם מזרה אימה (פוסט הדן בעיתונות בפעם אחרת) אך כאמור מעבר למצב אנו מנסים לחיות חיים משמעותיים ובעלי עניין לכן להביט מהצד כביכול וללגלג מעיד על חוסר הבנה. או בקצרה, מי שנושא זה לא מעניין אותו שידלג הלאה. אני יכולה להבין את חוסר האסטטיקה היוצאת מההתכתשות אך כפי שציינתי, הרגשתי מחויבת להגיב לנושא.

2. למי שכינה אותי עיתונאית אופנה שחושבת שהיא בוקובסקי – ראשית אני מעדיפה משוררים אחרים אז אם כבר עלבון עדיף לדייק. שנית באשר לכך ששירי ויזן עוד יכו על מצחי הגרפומנים, אני בספק, אלמלא מדובר בלהכות יד במצח בייאוש. אך מלבד זאת, הפיכת "גרפומן" כביטוי גנאי מעידה על חוסר האסטטיקה היוצא מהסעיף הקודם. איך מישהו כותב קם להאשים כותב אחר בתואר זה? והרי התואר לא מוענק למי שמכביר במילים אלא למי שמילותיו לא מוצאות חן בעיני החבורה המסוימת ההיא. דווקא בנקודה זו אני מוצאת עצמי מצטרפת לאלו שטענו את הטענה בסעיף הקודם. כל טקסט מוצא את מקומו. בפנתיאון או באשפה, ולא תמיד בצדק. אין טעם בעיני בתואר גרפומן למי שאת כתיבתו אינך מעריך. היה מנומק, או סתם נבזי אך אל תזרוקי מילים ללא תוכן מחוץ להקשר, בעיקר אם אתה מכנה עצמך "מודרניסט".

3.  לשלי חן. מרירות בעיני חמורה פחות מגרפומניה בשל היותו ביטוי נהיר. כלומר הבנת ישר את ההקשר. באם היית מכונה "גרפומנית" חלילה האם היית יודעת במה בעצם הואשמת או רק שאת מצאת עצמך לפתע בצד הלא נכון של המתרס? באשר להתייחסותי לויזן ולכתם כפי שציינתי שוב ושוב, זה שמצאתי לנכון להתייחס נוגע למימד הביקורתי ביחס לכתם ולא לקריקטורה שהיא דמותו. הדוגמאות מהשירים נועדו להוכיח את הטענה שאל לו לזרוק אבנים שהוא גר בבית זכוכית, או כל ביטוי מפגר מעט האומר שרצוי לקיים בדק בית לפני שמשליכים רפש על אחרים. טענה זו מתקשרת לעובדה ששירתו כמו העיתון אינם חדשניים או מעניקים ערך מוסף מבעד לביקורת ולכן אין להם הצדקה. היכולת של ויזן לעורר מהומות לעומת זאת אינה מוטלת בספק (דבר שהייתי מעריכה כאמור לו היה לו משהו מעניין נוסף להגיד). אין גם טעם לקחת את העניין אישית למרות הקירבה ביניכם (תהיה אשר תהיה). מעולם לא היו לי תלונות כלפייך או נגד שירתך .

באשר לשאר. נראה לי שהרוב הבינו למה אני מתכוונת ואני מודה על התגובות החמות ואלו הענייניות ביותר. לצערי אחד מהדברים הבולטים בכל העניין הוא היחס הרב שמחלוקת מקבלת  הקטטה הוירטואלית מושכת צופים רבים וכל זה יפה ואנושי, ואלוהים יודע שאני נהנית מתשומת הלב אך בכל זאת הייתי מעדיפה לזכות ברייטינג תוך כתיבה על סקס או משהו אחר. לאחר שפרקתי את כל זה מחזי אני יכולה לחזור ולהזכיר איך נגמר באמת המודרניזם – במלחמה. המניפסטים הפוטוריסטיים שקראו להרס כל הקיים, שריפת המוזיאונים וכן הלאה לטובת הקדמה הלמו את הלך הרוח הכללי. רבים מהפוטוריסטים יצאו לאחר שכתבו על המוסיקה הנפלאה של שריקת הפגזים (לא אני המצאתי את זה!) יצאו להצטרף למפלגה הפשיסטית ולזכות בטעימה אמיתית ומתמשכת מזה. החברה הישראלית ידועה באלימות שלה. אלימות החודרת לתרבות הדיון, אולי במקום לנסח מניפסטים כדאי להתעכב על לנסות לשרטט  גבולות דיון חדשים מבלי לאבד את הטון הייחודי. ולבסוף, קצת תרבות. יצא לי לקרוא כתבים אחרים של תחילת המודרניזם בעיקר אלו של התנועה הסוריאליסטית ושל קבוצת הפרש הכחול וברצוני לצטט:

"it is strange that people should value spiritual treasures so completely differently from material ones .if for example someone conquers a new colony for his country, the whole country rejoices for him and does not hesitate to take possession of it .on the other hand if someone should think of giving his country a new purely spiritual treasure, it is almost always rejected with anger…isn’t this a horrible fact "

פרנץ מארק הצייר הנפלא יוצא כנגד היחס החשדני  לנכסים אמנותיים. אותו יחס בעייתי לרעיונות המנוסח גם על ידי אפלטון שנוקט בעמדה ההפוכה. מארק מציע לראות בנכס תרבותי כנכס שיש לשמוח בו ולו השלכות בעייתיות פחות מרכישת נכס חומרי.

"we have nothing to do with literature, but we are quite capable when necessary to making use of it like anyone else

We make no claim to change the mores of mankind but we intend to show the fragility of thought and on what shifting foundations , what caverns we have built our trembling houses

"שתי נקודות אלו מהמניפסט הסוריאליסטי מ 1925 בנוסף לנקודות אחרות מיליטנטיות יותר הזועקות מהפכה מסמנות רצון בשינוי ולמרות גורל התנועה (פנייתו של אראגון לקומוניזם, ההתפכחות מהמהפכה של ברטון וכן הלאה ) ניתן להבחין ברצון האמיתי בשינוי. בחשיבות שיש לביטוי כפונקציה חברתית

"המונים אינם מאמינים כיום באוויר. הקריאה וההתעניינות בספרות העברית הגיעו עד המינימום. לא כן בעת סער. הרוח מצליפה, שורקת, מורגשת בחוש. הספקנים ביותר, גם אם אינם מתחילים להאמין יודעים לכל הפחות כי דבר מה ישנו, חי, מתנועע, ולו רק על זאת, תודה ל"כתובים" "מרכז הלחץ… אפשר לעשות הבדלות : עבר מת-עבר נובט, הווה יורש, הווה יוצר, כינוס-חידוש. אלה הם ניגודים יסודיים הסותרים זה את זה. עד כאן יש מחניים, חש מקום ל"אני צודק ואתה טועה" עד כאן הפולמוס טבעי ועלול לשאת פירות. ואלולם מכאן ואילך פושה לדעתי המלאכותיות והעקרות. כי את האמנות לא תחלק למחנות ושיטות. בשטח זה קיימים רק פרטים יוצרים" ( אלתרמן )

נ.ב

שירה – מאוד אהבתי את שירך האחרון .

 

17 תגובות

  1. אמין ונוקב כמו שאת יודעת.
    הדברים עלו ובצדק.

  2. תרגישי טוב. את לא היחידה שעצבנית על יהודה ויזן. רבים מחכים לו בסיבוב.

  3. אני מעריך את התגובה הארוכה במקום כפי שקורה בדרך כלל שיש שפע תגובות קצרות ואז הויכוח בין הכותב לקורא הוא בסגנון מריבות ילדות של "כן נכון " ולא נכון " ואמא שלך " וכהנה . ותודה על הטכסטים והתזכורת מאלתרמן .

  4. אביה היפה,
    עם כל הערצתי ליופייך הפנימי והחיצוני
    אני חושב שיהודה הוא היחיד שהיה לו אומץ לצעוק את מה שאנחנו מפחדים לחשוב.
    כל הכבוד ליהודה!!!!
    יחי ויזן!
    תחי האמת!!

    • עוד פעם, מנשה, דור ( וכל שאר השמות שיהודה ויזן ממציא לעצמו ), בטח עישנת קצת ממה שיהודה ויזן מעשן בנסיך. או שזה אתה יודה ופשוט בגלל ההשפעה אתה מפתח פיצול אישיות ונהיו לך שני שמות

  5. אביה, תודה על המחמאה.

    ובלי קשר – לא משתייכת למחנות, שיטות וגדרות. אבל מודעת לנחיצות שלהם. במיוחד בחברה ה"מודרנית".

  6. מאוד הסכמתי . חבל שזה קצת מרוכך לעומת הקודם אך עדיין הצלחת להוציא רעיונות מעניינים מכל זה

    • יש פה חוסר הבנה של מושג המודרניזם מצד מי שמכנה עצמו כפוסט מודרני לא ייתכן ושהוא יקבע מסמרות בעניין הגבולות הדיקטטוריים לשירה. זה פרדוקס.

  7. למר תגובה אחרונה . ראשית לא זכור לי מקום אחד בו כינתה אביה את עצמה פוסט מודרניסטית או קבעה גבולות "דיקטטוריים" לשירה . אם כבר היא רק הצביעה על ליקוי בהבחנתו של אחר . המושג מודרניזם הוא רחב . אנא הציעי הגדרה ולא ססמאות ריקות . כנ"ל לגבי המושג פרדוקס אותו נראה שלא הבנתה

  8. ומדוע את לא מפרסמת במאגמה? או לפחות מאחדת כוחך איתן? לבל יפלו כמו אלמנך.
    אגב לכתם קמו צאצאים: קטע.
    מי יודע מי מכיר?
    שווה משהו?

    • קטע היו רוצים להיות כתם.
      הם אפילו לא מאגמה!
      סתם ילדים חרזנים.

    • בתשובה למותק, כדאי להיכנס לאתר, לבדוק את רשימת ההפצה, ללכת, לקחת ובעיקר – לקרוא את השירים עצמם ולהיווכח.

      יעקב א. או אלעד יעקבי –
      לא מסובך להיות מאגמה או כתם.
      הם כבר קיימים.
      אנחנו מביאים משהו חדש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד