בננות - בלוגים / / פואטיקה למתקדמים. ולבן בציור
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

פואטיקה למתקדמים. ולבן בציור


הכרתי פעם מישהו שצילם תמונות של עיניים וידיים של אנשים בעת משבר עמוק. בבתי חולים ובבתי עלמין באזכרות. מעיין צייד של רגעים מאותו זן בהם אנשים לרוב אינם יכולים להרשות לעצמם שלא להילקח ברצינות. הוא היה אז צעיר וגם אני. ידיים ועיניים נראו הגיוניים. במבט על התמונות גם אז שפתיים חסרו לי. כתפיים גם. מתוך מין הרגל מורבידי משונה הסתכלתי באתר של "עד עולם" על דפי הזיכרון של אנשים מתים. מה אנשים אחרים כתבו עליהם. גם מתוך רגעים של רצינות מוחלטת. חלק מהתמונות מצחיקות ומאלצות מין איפוק אפילו שהייתי לבד בחדר וכולם ישנו חלקן מסקרנות ותמיד חסר לי אותו תיעוד של הדרך למטה. מיטות בית החולים. תמונות של אותם רגעים. התמקד לי גם מעט זעם על כתבים שנראו ומתחמקים מעט מהנושא עצמו של זכרון אישי לטובת להגיד משהו נכון יותר ומשמעויות נסתרות שיוחסו לכיוון מבט בתמונה,  כמו מין עולם משמעות מיסטי מתוך פרגמנט קטן מידי. ויודעת אני גם מעט מידי. ורציתי להישיר מבט ולדעת הכל. למרות שלא הכרתי משם איש באמת. הייתי זקוקה לדעת הכל. וכולם אסטטיקנים ואפילו מוות של זר נראה פיוטי יותר דרך תמונות יפות. אינני אנתרופולוגית של מתים או שודדת קברים וירטואלית רק הייתי זקוקה פתאום לנסות ושוב להישיר מבט כאמור. לכל אחד מאיתנו שיירת מתים פרטית.

אחר כך חשבתי הם תיאורי המוות דומים לתיאורי הכאב . הסתכלתי על הצבע הלבן בציורי סוטין. הצבע המתלכלך בתכלת ומעליו ורודים וירוקים ואותו אדום בשרני. תיאורי כאב אינם דומים לשירי קינה למת. אך עתה כבר שיירת המתים הדהדה דרך החדר מתחברת אל זכרוני ומגדילה את נפח רוחי בחדר הריק. רציתי לבכות אני על שלי. האם הצטרפו אל ערפל אלו שלי אלו שהבטתי בהם? האם כך עובד המרחב המדומה? מגדיל את נפח הזיכרון מול השורות הגדולות של הסיפורים? הבטתי בלבן של קורבה. קורבה היקר עליו כותב בודלר. לבן שמעליו לרוב צבעי חום זהוב של תלתלים או עלי שלכת. מעיין למנט אירופאי יותר. לא שירי כאב אלא של רגעים כמו ציור העופר התשוש בשלג. הצייר שנחשב כראשון המודרניסטים בזכות המוכנות לוותר על הקישוט והמוסכמה ולתאר דברים אותם ראה. מאובקים ומלוכלכים. בדרך ובתוך מוות. כמו הצילומים הטרומיים של ידידי. אך גם לפני קורבה, הלבן של דירר שהוא לפעמים כל הציור ולפעמים רק מה שאינו שחור. ומות מארה של לואי דויד. גם כאשר מתארים מחלות ומוות נשאר איזה ערך משונה ליופי. הזונות של בודלר, הפרוות והעבדים של רמבו. הערים המפויחות של דלילו. המדבריות שכיסו את פני כל כדור הארץ כמעט והכחידו כמעט את כל החיים לפני מאות מליוני שנים. הלבן הרעיל. שיירות.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד