בננות - בלוגים / / 'עט, עפרון ורעל' פרק חמישי
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

'עט, עפרון ורעל' פרק חמישי

אדם הרואה את שני הצדדים

של השאלה הוא אדם

שאינו רואה כלום

 

ובכן, מודעות. אין בימינו אדם אשר אינו סובל ממחלה זו, המגפה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. כמובן שמספר גופים חילקו את המושג ביניהם כשכל אחד משוכנע שהוא המודע והנאור ביותר וכי כל השאר הם אוסף חיקויים לדבר האמיתי, שאליו בעצם הוא משתייך. תופעה חיובית או שלילית? אין צורך לנסות ולדלות תשובה. עשיתי זאת למענכם, במעין מחווה לתחילתה של מערכת היחסים הנרקמת בינינו.

מודעות היא דבר חיובי; ברור, היש דבר טוב יותר משלמות עצמית? הרי האדם שואף כל חייו להגיע לכך. מדובר ביצר בסיסי, ברצון ליצירת הרמוניה בין כל המרכיבים: נפש, גוף, חשיבה ועוד אינספור אלמנטים. אתה עובר תהליך מסוים שבסופו אתה מכריז, אני אדם מודע לרצונות, לשאיפות, אני מביט קדימה ויודע לאן אני הולך ומה טומן לי העתיד (שמן הסתם ויתרתי עליו במהלך ההארה). הרי לך אדם מאושר.

אך לכל תזה יש אנטיתזה היוצרת סינתזה היוצרת תזה, וכן הלאה וכן הלאה.

לפיכך מודעות היא דבר שלילי, משום שמודעות אמיתית אינה כל הדברים הללו. מודעות אמיתית היא לראות את שאינך יכול להיות לעולם, היא היכולת להבין שהאמת המוחלטת לא נמצאת אי שם בהכרתך ואף לא בשום מקום אחר, אלא משתנה מדי רגע בהתאם לנסיבות. כל אדם פועל על פי חכמתו, נסיונו, התכונות וההרגלים שצבר, והדרך היחידה למדוד את הצלחתו היא על פי מימוש האינטרסים שלו. ניצלת את הנסיבות לטובתך, הצלחת. לא ניצלת, כשלון. כולם מבטלים את חשיבות הקיום כל עוד הם מגלים עניין בדברים טפלים הזוכים לחשיבות מוגזמת. שלילי בודאי, מכיוון שמודעות מונעת ממך את האושר הבסיסי. הרי אינך יכול להיות מאושר בעולם המורכב מטעויות. והרי לפניכם התורה כולה.

המרצה שלי לפילוסופיה עליו השלום אמר לי פעם, "ג"ק, בעייתך העיקרית, אם כי לא היחידה, שהינך אגוצנטרי ומלא סתירות. אתה מבזבז משאבים בנסיון להפוך את כולם ליחידה אחת, שאינה מכובדת במיוחד. תוכל להתפנות לסוגיות חשובות יותר כאשר תקבל את העובדה שאנשים לא יהפכו לגירסה זולה של האדם הנקרא בפיך ג"ק ווייט".

אכן, השכלה היא דבר הראוי להערצה, אך מן הראוי גם לזכור מפעם לפעם כי שום דבר הראוי שידעוהו אינו ניתן ללימוד.

 ולענייננו, יש רגעים לא מעטים בהם אני מבין שמודעות עלולה גם היא להיות אשליה. למסקנה זו הגעתי דרך התבוננות באנשים סביבי, כי הרי לא ניחנתי בעודף ביקורת עצמית, בלשון המעטה. רוב האנשים אחרים הם. מחשבותיהם מחשבות של אחרים, חייהם חיקוי, תשוקותיהם ציטטה (לא, אני כלל לא מושפע מאוסקר ויילד). בשיטוטי הסלקטיביים התוודעתי למספר לא מבוטל של אנשים אינטליגנטיים, מלאי בטחון בדרכם, שאינם יודעים את עולמם. הם צפים בתוך בועה של אגוטריפ, בסינכרון חברתי כה דל, חבוט, משעמם ודלוח ומשוכנעים שהעולם חג סביב צירם.

באותם רגעים של ספק אינני מאבד את עשתונותי, כי למרות הכל גם אני יכול לטעות. לכן אני נוהג לערוך חשבון נפש קצר עם עצמי ולבדוק אם אמנם אני מתקדם בדרך שבחרתי והיכן בדיוק אני עומד. כך למשל הבנתי שעל מנת לצבור את התאוצה הרצויה עלי להדוף את ולאדימיר ממחשבותי, ושמנקודה זו עלי להתקדם צעד נוסף ומשמעותי. הכיוון היה "המשולש".

 

"המשולש" הוא הרבה מעבר למועדון או בר. "המשולש" הוא האולימפוס של עיר החטאים, מקום מפגש של עילית החברה, פי הטבעת של העיר. מדובר כמובן בקנה מידה ארצי, ואפשר לומר עולמי. שם מתכנסים מדי יום כל האנשים שברגע זה נמצאים בצמרת. הצרה היא שזו יכולה להכיל רק כמה מאות אנשים, מול כמה עשרות אלפים אחרים הממתינים בדריכות להזדמנות להסתנן אליה.

זהו ג"ונגל, ונשאלת השאלה למה אני צריך את כל זה?  כדי לחיות. האדם הוא בעל חיים שעל מנת להרגיש חי, חייב להילחם. על מנת לשרוד צריך לתפוס כמה שיותר ולהיאחז חזק ככל האפשר. על מנת לשמור על מה שכבר ברשותך צריך להיות חזק, להתקדם עם התרבות המקומית, לעקוב אחר כל התפתחות וליצור קשרים עמידים לטווח ארוך.

יש אנשים חלשים המתכחשים לטבעם ומגדירים את עצמם רוחניים. לאלה אין מספיק כוח, ולכן הם פורשים מ"הבלי העולם הזה" לטובת העולם הפנימי. אבל העולם הפנימי והעולם החיצוני הם היינו הך, משום שברגע שהעולם החיצוני חודר לתודעה שלך הוא הופך לעולם הפנימי שלך והעולם הפנימי כביכול לא היה קיים ללא גירויים חיצוניים. אותם מתבודדים העוסקים ברומו של עולם נוברים בפח האשפה של מוחם, ולפיכך עולמם דל מזה שלי.

בעבר המאבקים היו עניין של חיים ומוות, אך בימינו החיים הפכו לאוסף של מושגים והגדרות המתבטאים בתקשורת, בתרבות ובתודעה הקולקטיבית. אם פעם רצית דבר כלשהו היית פשוט לוקח אותו או מחליף תמורתו דבר מוחשי אחר. היום משלמים בכסף, ניירות שאלמלא ההדפסה עליהם לא היה להם כל ערך, אך העולם כולו סובב סביב הניירות הללו וסביב עוד הרבה ניירות אחרים. המסקנה – כולם משחקים. אתה יכול לחיות, פיזית אני מתכוון, אך הקיום האמיתי מצוי בתודעה של האנשים, כך שככל שיותר עולמות פנימיים מכילים אותך כך הקיום שלך משמעותי יותר.

 

אז למה אני צריך את כל זה? אם עדיין לא הבנתם הרי שאתם שייכים לאנשים ה"רוחניים", לאלה המפחדים מתודעתם של אחרים אך מצהירים שהם חלק מהבריאה.

ובכן דיברתי על סדר, ואני אמנם עומד בו, אם כי לפעמים איני יכול שלא לסטות ולספר לכם את מחשבותי. לא הייתי מעלה אותן על הכתב אילו מצאתי שאין בהן תועלת, לכם על מנת שתחכימו ולעצמי על מנת שחכמתי תתועד. ואמנם, כל אדם שפגשתי אשר הראה ולו מעט התעניינות, זכה למונולוג משובח.

הגעתי ל"משולש" מוקדם מהרגיל, בשעה שרק צוות העובדים ערך סידורים אחרונים לפני הפתיחה. העדפתי להציע את שרותי בנוכחות מצומצמת של אנשים. למרות שידעתי כי כישורי, שמי והמיתוס שנוצר סביבי לא יאכזבו עדיין קיים הסיכוי, הספק. לכן לא רציתי להסתכן בסירוב.

בעודי יושב וממתין לראיון העבודה מהרהר כהרגלי בסוגיות החיים, נכנס להתנצחויות עצמיות בשאלות המתקשרות לסיטואציה הנוכחית, מנסה להתעלם מההתרחשויות השונות המתפתחות סביבי בין עובדי המקום, צץ ועלה מול עיני ולאדימיר, נינוח ורגוע כתמיד, מסתובב לו במקום באותה שלוה מעיקה המאפיינת רק אותו.

היתכן? האם זהו עוד צרוף מקרים? משום מה הדבר לא נראה לי הגיוני. שרשרת הפגישות היומיומיות הללו היא יותר מסתם התקלויות סתמיות שבשגרה. חשד החל מנקר בראשי. מה הוא זומם? מה הוא רוצה ממני? היתכן כי הבחין בי בשעה שעקבתי אחריו והוא מבקש להוכיח אותי על מעשה זה? בעוד אני עסוק בפיתוח פרנויות לייט, החל הוא להתקדם לעברי. הבטתי סביב, מוודא שאכן פניו מועדות אלי. ואכן אלי, ללא ספק, כי הרי הרקע מאחורי דומם לחלוטין. שמרתי על חזות רגועה. רגשותי או לבטי מעולם לא באו לידי ביטוי בסממן חיצוני כלשהו.

ולאדימיר התיישב מולי. ברגע שהבטתי בעיניו מיד מחלתי לו על הכל. הוקל לי למרות שהוא מעולם לא ביקש להרע לי, ובודאי שלא פגע בי במזיד בדרך כלשהי.

איך אוכל להסביר את שקרה באותם רגעים? הדבר נשגב מבינתי. הבנתי מיד שמשהו מוזר מתרחש. קרבה סמיכה ריחפה באוויר. במצבים מעין אלה מלחמה מתרחשת בראשי בין הרגש, שאומר "מהפגישה הזאת לא יצמח טוב, עזוב את המקום עכשיו, כל עוד אתה יכול", לבין ההגיון, שטוען "אין כל סיבה לחשוש, עומס נתונים על המערכת יוצר קצר, אתה כאן לצורך מטרה מסוימת, אז תניח לעולם הפנטזיה וחזור למציאות". לפעמים צריך להקשיב לרגש.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד