בננות - בלוגים / / סיפור קצר
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

סיפור קצר

 

אני לכאורה לא עונה על טייפ קאסט של מתאבד פוטנציאלי. יש לי הכל, אני מבריק, שנון, מקובל בחברה, כל חברה. נשים עוגבות עלי, יש לי קסם אישי לא מבוטל, תואר שני בביולוגיה ימית, פנטהאוז בגן העיר, משרה מכובדת ששכרה בצידה. ממש הצלחה במושגים עירוניים. אבל לא הכל מושלם, אני סובל משעמום כרוני. ככה זה שהכל נמצא בהישג ידך. אחת לשבוע יש לי עוזרת, פדיקור, מניקור, פסיכולוג, דיקור וסדנת אינטליגנציה רגשית. החומר האנושי משעמם אותי, אך אם להודות גם אני לא מגיע לשיאים חדשים בנוכחותי. אני אדיש למתרחש סביבי, מתנהל בכוח האנרציה. קם כל יום בשבע ורבע, נוסע למשרד ברכב של החברה, חוזר בשבע ורבע הביתה, מזמין 'טייק אווי' אקסלוסיבי, אני אוכל ישר מקופסאות הפלסטיק, משתמש בסכו"ם חד פעמי, שותה יין אדום משובח. לבן – זה לנשים ודגים, שני דברים שאני לא מבין את הקיום שלהם. מזמין נערות ליווי כהות עור, לא אוהב מזרח אירופאיות, הן מזכירות לי את אמא שלי. בחורות בתשלום הן הרבה יותר אפקטיביות, שלא לומר מקצועיות. זה תמיד טוב יותר מכוסיות שמחפשות מערכת יחסים. אני לא רואה את עצמי חולק את חיי עם נקבה בעלת הרגלים בורגנים, שתצפה ממני לקחת חלק אקטיבי בחיינו המשותפים. לרוב אני לא מקיים יחסי מין  עם נערת הליווי, סתם מדבר אליהן, הן מקשיבות. לפעמים אני מקריא להן מזכרים מהעבודה. כמעט תמיד הן ישנות אצלי, איתי, בצד שמאל של המיטה. אני לא יכול להירדם בלי קיר. אני גם מנדנד או מטלטל את עצמי כדי להירדם. לפעמים אני לוקח אחת מהן לאירועים חברתיים. אני משער שכולם יודעים שהן זונות. לא ממש מטריד אותי מה אנשים חושבים עלי. כבן של אחד האנשים העשירים בארץ אני יכול להרשות לעצמי מותרות ואני לא מדבר על יאכטה בנמל יפו ולו רק בגלל שאני שונא ריח של אצות ודייגים. לאבא שלי לא אכפת מהתחביב שלי, הוא בעצמו חובב זונות לא קטן, הוא אפילו התחתן עם אחת כזאת. את אמא שלי הוא הכיר במכון מסאז'ים יוקרתי, הוא פיתח התכווצויות שרירים פסיכוסומטיות רק כדי להגיע אליה כל יום. עד כמה שידוע לי היא לא הייתה מזדיינת עם הלקוחות שלה אבל הבנתי שמסאז', מה שמכונה בשפה מקצועית הרפיה, בכל הגוף לא היה לה בעיה לעשות. אז הוא היה עשיר והיא הייתה בלונדינית מדהימה, שוודית אמיתית שלא הבינה מילה ממה שהוא אומר ולא שזה הפריע להם להתחתן, להפך זה תרם רבות למערכת היחסים בניהם.

 

הם לא ממש גידלו אותי. לצורך העניין הם החזיקו עובדים בשכר. רוזה הייתה מבשלת אוכל מרוקאי עממי, היא גם הייתה מביאה איתה את בעלה לפעמים, הוא היה גונב מהבית שלנו חפצים שונים. אף אחד לא שם לב, לי זה לא ממש הפריע. פרלה היתה מגיעה שלוש פעמים בשבוע לעבודות משק הבית, היא היתה מראה לי את הווגינה שלה מתי שרק הייתי מבקש, והיא גם היתה מרשה לי לגעת לה לפעמים. בוריס, הוא היה מסיע אותי כל יום לבית ספר וממנו חזרה. הוא גם היה מזיין את אמא שלי על בסיס קבוע, אבא שלי ידע, זה לא ממש הפריע לו, להיפך, אני חושב שהוא אפילו נהנה מזה. היה לנו גם גנן, שהעבודה אצלנו היתה חלק מתהליך השיקום שלו, הוא ריצה שלושה מאסרים על סרסרות. וכמובן היה לי מורה פרטי, גולן, שאיתו חוויתי את יחסי המין הראשונים שלי. אי אפשר לומר שבזכותו אני אוהב גברים אבל חמש יחידות בכל המקצועות יש לי. והאחרון הוא איש תחזוקה כללי שהיה גם סוחר הסמים השכונתי. טלנובלה אמיתית. עם הוריי הייתי נפגש בארוחות שישי, בשמחות וטרגדיות משפחתיות וגם זה לא תמיד. אני חושב שהיעדר הנוכחות שלהם בחיי רק תרמה להתפתחות שלי. 

  

אני לא שונא את החיים אבל גם לא שש לקום כל יום בבוקר. אף אחד לא ממש מודע או מתעניין בהלך הרוח שלי, בגופי ובנפשי אלא אם הוא מקבל על כך שכר. למעשה כבר שנים שאני מקבל טיפולים פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אלטרנטייבים וקבוצתיים ולא אחת נכנע לרעיונות שנויים במחלוקת של מרפא כזה או אחר. זה התחיל בעצת התרפיסטית שלי פוריה לוי כהן שטענה כי עלי למצוא חבר לחיים, מישהו לחלוק אתו את מרחב המחיה שלי, להעניק לו אהבה, לטפל בו, ליטול על עצמי אחריות. וכך, היא אמרה, אמצא טעם לחיי.

 

אז חיפשתי כלב. כמה קשה הייתה הבחירה, לא רציתי פודל בגלל הדימוי כמובן אבל גם לא כלב גדול בגלל הקושי. צריך שהוא יהיה מעורב בשביל האינטליגנציה אבל גזעי בשביל הרושם. חשוב שיהיה גור כדי שלא ייסחוב אחריו טראומות מצד שני כלב בוגר כבר מחונך לעשות את צרכיו בחוץ. בשום פנים ואופן  לא יהיה זה כלב שעיר אלה עם כן הוא יודע לשאוב אבק. אני גם לא רוצה כלב קרח שיסבול מקור ויתכרבל לי על הרגליים או חלילה יתגנב למיטתי בלילות. מה שבטוח אני לא רוצה נקבה עם הייחום וחוסר האסתטיקה. מצד שני זכר עשוי למצוא ברגלי נחמה מינית. גם צריך להימנע מחיה שנובחת למשמע כל רעש שהוא. אך עם זאת כלב אילם לחלוטין זה מגוחך ובטח שלא מרתיע מפגעים פוטנציאלים. כלב פחדן שמשתין לנוכח בני מינו זה דוחה אבל גרוע מזה הוא אחד שתוקף את חבריו בלי הבדלי צבע, גזע, דת ומין.

 

וכך מצאתי עצמי מסתובב שבועות בגנים ציבוריים כדי להבטיח שלא אעשה טעות בשיפוט שהרי מדובר במחויבות לטווח ארוך. עם הזמן התפשטה שמועה בקרב באי הגן שאני סוטה מין מסוכן ולא רחוק היום והסתבר שאני מבצע מעשים מגונים בקטינים. מישהו אפילו הזהיר אותי מפני. ואז שאלתי את עצמי האם אני רוצה להשתייך לקבוצת האנשים המסכנים, אלו שמאמצים כלב כדי להכיר בני זוג פוטנציאליים בעזרתו, האם אני מספיק אומלל כדאי לצאת שלוש פעמים ביום למתחמי הרווקים הממורמרים כדי לדון אתם על הרגלי האכילה והיציאה של כלבי ואולי לזכות במערכת יחסים בינונית שתוצאתה שני כלבים בביתי. לחלוטין לא.

 

משהבנתי את תוכניתה הזדונית של התרפיסטית פיטרתי אותה באחת לפני שזו תסבך את חיי. וכך מצאתי עצמי מחפש מטפל שפוי נטול רעיונות מרחיקי לכת.  אחרי זמן קצר הגעתי אל דר' בן ציון, אחד שעשה את התארים שלו בזמן שריצה מאסר בגין ניסיון לרצח בבית הסוהר ברמלה. ואני שאין לי דעות קדומות חשבתי שזו יכולה להיות אלטרנטיבה מרעננת לכל המטפלים האשכנזים, המהמהמים והמהנהנים הקפואים שנשואים לרופאות שיניים, אוכלים במסעדות אופנתיות ויוצאים עם הילדים לסקי פעמיים בשנה.

 

אז בן ציון אמר חד משמעית שכל הבעיה היא שאין לי ריגושים ושאני צריך ליצור אותם בעצמי, עלי להיות אחראי עליהם כי כפי הנראה אף אחד לא יעשה זאת למעני. הוא ציין גם שלא כדאי שאשלם תמורת אלו שעצם פעולה זו מבטלת את הריגוש.

 

אם לצטט את רעיונותיו  "אל תשלול שימוש בסמים, או צריכת אלכוהול באופן כפייתי וכל דבר לא חוקי. תנסה להיות קיצוני, ללכת על הקצה".

 

אז התחלתי לגנוב להנאתי. בהתחלה זה הסתכם בחפצים מהעבודה, נייר הדפסה זירוקס, עכבר דיגיטלי למחשב, קפה נסטלה וסוכר של סוגת בשקיות קטנות. אני אוהב את השימוש באלמנטים חד פעמיים, זה כל כך אסתטי. משם עברתי למוצרים קטנים בסופר מרקט, קיסמי אוזניים מעץ, סכיני גילוח ג'ילט, מגבונים לחים של האגיס וכו'. השלב השני היה, דאודורנט אדם. טוב, לא ממש מחזיקים מותגים ברשתות הסופר מרקט , אבל השתמשתי בו בעיקר כמטהר אוויר בבית הכסא. גם מלוואח תימני אמיתי ובוריקיטס טורקי קפואים היו חלק מהשלב הזה. לאחר מכן הלכתי על עוף גדול בגריל, אותו נתתי לחתולי הרחוב (יותר מדי מתובל ושומני עבור בן אנוש) ונייר טואלט לילי, שלוש שכבות. ובכן, נהניתי מכל רגע. אז התחלתי לגנוב בכל מקום ספרים בדיונון, לא משהו שהייתי קורא ובכל זאת, גבר הגון הרי צריך מדף ספרים בביתו, רצוי על שידה, בסמוך למיטה, לצידה של מנורת לילה. גם מגזיני פורנו ועיצוב פנים, דיסקים, בעיקר ג'אז וכל דבר לא שימושי. והתרגשתי לזמן מה ודי. מה גם שהייתי כל כך כפייתי ומקצועי שאוסף חפצים מיותרים החל להצטבר  בביתי והקשה עלי את ההתנהלות. מה שהכניס אותי לדיכאון. 

 

בצערי פניתי אל בן ציון אך לא היו לאיש רעיונות שפויים. אחד מאלו היה "אני לא שולל את האפשרות שעליך לחטוף עצמך כדי לזכות בתשומת הלב של סביבתך הקרובה, אתה גם עשוי למצוא שזו הרפתקה חביבה ומסעירה למדי. אני, תמורת סכום סמלי, יכול לסייע לך".

 

כמובן שאני לא מבטל את האפשרות שהדיפלומה שלו הייתה מזויפת. ולמרות שעזבתי אצלו את הטיפול הוא המשיך להתקשר אחת לשבוע כדאי לשכנע אותי שכופר נפש על סך מיליון דולר יעלה את ערכי בעיני עצמי וסביר להניח שיפתור את בעייתי לצמיתות. אני אולי משועמם וכפייתי אבל לא משוגע.

 

ושוב מצאתי עצמי מחפש אחר מטפל. כך הגעתי לתקווה, מטפלת פולניה שניתחה, ניפחה וטייחה כל איבר בגופה. היא ישבה בחדר שנראה כמו בורדל צרפתי. את כורסאות הטיפול החליפו ספות שכיבה בסיגנון המאה ה 16, הקירות כוסו בטפט פרחוני עליו היו תלויות תמונות עתיקות של פולנים בעלי הבעה חנוטה, מהחלונות השתלשלו וילונות קטיפה כבדים עטויים תחרה בגוון וורוד עתיק, מהתקרה התנדנד שנדליר אימתני. אין ספק היא עיצבה אווירה רומנטית, דרמטית ומפתה. תקווה האמינה שהכל נובע מבעיות מיניות ושבעצם ההיסטוריה המינית הבעייתית שלי היא שיוצרת אצלי עקבות בכל תחומי החיים. לאורך כל הטיפול לא היה לי ברור אם היא קבעה עובדות או שאלה שאלות. אם היא דיברה אלי או לעצמה. אבל אני פתוח ולכל טכניקה אני נותן הזדמנות שווה.

 

"אתה מבין יקירי"

אמרה תקווה ושרבבה שפתיה

"המין זה הלב שנותנת דם בגוף שלנו, הוא עובדת כל הזמן גם שאתה ישנה וגם שאתה ערה, גם שאתה הולכת, גם שאתה יושבת. אתה חמודה שלי עצורה. חסומה. לא מחוברת לצד נשי שלך, לא מחוברת לצד גברי שלך. אבא ואמא לא טוב, לא אקזמפל. הורים שלך מודל פרובלמטי".

 

ותקווה קמה ממקומה, התקרבה אלי וחפנה את ראשי בין שדי הסיליקון האדירים שלה.

 

"לא להיות עצוב, משפחה שלך זה לא נורמל בכלל, זה למה אתה א מינית. זה נכון? בחורה צעיר כמוך, כמה חבל. לא חבל? אפשר לטפל, אל תדאגי. אפשר לטפל? כן. זה פיזי העניין? יש לך זקפה? אתה מגיעה לפורקן מיני? זה חייב בשביל לשחרר רגרסיות, ואתה איפה רגרסיות שלך? איפה"

והיא ניתקה אותי מגופה באחת ושחררה אותי לדרכי.

 

מכיוון שהחלטתי להתמסר כולי לטיפול, שאגב נראה לי מאוד הגיוני בהתחשב בנסיבות, מצאתי עצמי במשביר לצרכן מבצע מספר רכישות, שהרימו גבות מעוצבות, יותר ופחות, של דיילות יופי לא מעטות.

 

יצאתי משם עם גרבי רשת שחורים , קומבניזון סטן בצבע אפרסק, ביריות תואמות עם פס אוף וואייט, אודם 001 של כריסטיאן דיור במראה הטבעי, לק בצבע אדום דם חושני, מסקרה שמעבה ומאריכה, סומק וורוד מאט של ג'בנשי. נעלי עקב לא מצאתי במידה 45 אז קניתי מגפי בוקרים אדומות.

שמח וטוב לב שבתי הביתה, התפשטתי, מרחתי על עצמי שמנים ארומטיים, והתייפיתי לכבודי. גילחתי את רגלי, גרבתי את גרבי הרשת שנקרעו קלות, לבשתי את הקומבניזון והביריות, כך עמדתי מול המראה והתאפרתי. האמת נראיתי כלל לא רע, אפילו נמשכתי אלי קלות. נעלתי את מגפי הבוקרים ורקדתי רקוד חושני ומפתה שעורר אותי מינית ואז ליטפתי את עצמי, מצצתי את אצבעות ידיי, פלטתי קולות סיפוק, גרגרתי בהנאה והעברתי את ידי בשערי, הסטתי אותו מצד לצד, ליקקתי את שפתי, והיה יכול להיות מאוד מסעיר אילו טעמו של האודם לא היה כה עבש.  והתחלתי לאונן מול המראה כשאני מביט בבבואתי המשתקפת בחושניות ומפריח לעצמי נשיקות באוויר ולאחר שעה ארוכה אף הגעתי לפורקן מיני. רעדתי מרוב תענוג. על אף ההתרגשות לא שכחתי להחמיא ליד שלי על עבודתה הנאמנה. יש לי כבוד לבני זוגי ולמרות זאת עדיין לא הייתי מאושר. כנראה שזה קצת יותר מורכב ממה שחשבתי. 

 

אל אלחנן "שמים כחולים" אטיאס הגעתי דרך מודעה בעיתון. הוא, כך נכתב, מומחה בשיטת טיפול אינדיאנית עתיקת יומין ואפילו בילה מספר שנים בשמורה אמיתית של שבט דובי המערה בצפון אמריקה. הוא קיבל אותי יחף, לבוש חצאית עור (שספק מכסה ספק מגלה את אזור חלציו), על ראשו חבש סבך נוצות צבעוניות, פניו היו צבועות בשלל גוונים ומצווארו השתלשלו שרשראות שנראו יותר כדיל תיירותי מאשר הדבר האמיתי.  הוא הפנה אותי לסלון ביתו שבמרכזו הוקם אוהל אינדיאני אותנטי, שם ניצבו בשורה תופים במגוון גדלים.

  

"תתפשט" ציווה עלי אלחנן "שמים כחולים" אטיאס וזרק לעברי ערכת אינדיאני מתחיל.

 

"האם זה הכרחי?" פקפקתי קלות. אך הוא לא ענה רק התקרב לעברי, פתח את ארובות עיניו ונעץ בי מבט שלא השתמע לשתי פנים. האמת שכבר בשלב הזה השיטה נראתה לי הונאה אבל שמים כחולים נראה כל כך מפחיד שלא העזתי לסרב. במעמד זה החלטתי להישמע לדבריו עד סוף הטיפול וכי מה כבר יכול להתרחש בארבעים וחמש דקות?

 

שמים כחולים פתח בריקוד אינדיאני מסורתי סוחף תוך שהוא משמיע  צרחות ויללות אימה, הוא קיפץ ורקד סביבי כשהוא משליך לעברי מתוך פח נחושת ענק עלי כרוב, וכרעיים עוף תוך כדי שהוא חובט בי בזר כוסברה. ואז הוא נפל עלי והחל מטלטל אותי בעוצמה מצד לצד, נוגח בראשי בחוזקה. התעלפתי אולי מהפחד ואולי מאחת החבטות. וכשהתעוררתי חבול, כואב ומדיף ניחוחות מרק ישב שמים כחולים מולי מתופף בטראנס על התופים כשאשכיו מתנדנדים מצד אל צד לקצב המנגינה. על אף חוסר הנעימות לא יכולתי לנתק מבטי מאשכיו ונראה לי שכך הוא הפנט אותי. התעוררתי לאחר שעה קלה מכאב עז בפי הטבעת, שמים כחולים ישב לצידי כשהוא מעשן מקטרת מוזרה.

 

"היה טוב", קבע שמים כחולים יותר מששאל. "עכשיו אתה תהיה בסדר. הרוח הגדולה תהיה אתך". התלבשתי במהירות, ויצאתי, בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. עצרתי מונית וחזרתי הביתה, הדלקתי מזגן וסגרתי מיד את כל החלונות. אני אראה לו לאלחנן שמים כחולים אטיאס שהרוח הגדולה לא תיכנס אלי הביתה.

 

מחקתי מהיומן את כל האופציות המוזרות ביניהן טיפול בעזרת חייזרים, סוף שבוע רוחני בבתי קברות עתיקים, קריאת הילות ואברים פנימיים, הלקאה והרעבה עצמית במנזר שתקנים, משחקי מין עם אתיופית חושנית. סליחה, טעות, זה שייך לקטגוריה אחרת לחלוטין. פסיכו מאגיה, קבורה רוחנית, טיפול קבוצתי בערום מלא ועוד אי אלו המצאות שונות ומשונות שליקטתי בחודשים האחרונים. בעוד אני עסוק במחיקת אלו, הטלפון צלצל על הקו היה דוקטור חואן פיליפ  – מאזוך הופמן שפתח בנאום עוד בטרם וידא מי נימצא בצדו השני של הקו.

 

"שלום, מדבר דוקטור חואן פיליפ מאזוך הופמן. בהמשך לשיחתנו משבוע שעבר עלי להזכירך בטרם תגיע אל הקליניקה כי עליך לאסוף תיק עור חום מפח האשפה שנמצא לימנו של גשר הירקון. עליך לעשות זאת בשעה 20:00 בדיוק. לאחר שתיקח את התיק תגיע אלי לרחוב בלפור שלושים ואחת א' אני אקבל את פניך".  

 

"סליחה אני לא זוכר שתאמנו פגישה" אמרתי בחוסר בטחון. שהרי יכול להיות שאלחנן שמים כחולים אטיאס פגע לי בזיכרון.

 

"אדוני, אתה התבקשת להודיע ארבעים ושמונה שעות לפני ביטול פגישה שאם לא כן אגבה ממך תשלום מלא עבור זמני שיקר הרבה יותר מכפי שאתה מעלה על דעתך".

 

"כמובן, אין ספק, אגיע אם כן" אמרתי.

 

"והתיק?" שאל חואן פיליפ מזוך הופמן.

 

"התיק, בוודאי, אביא עמי את התיק". אני לא שואל יותר מדי שאלות. אני כבר למדתי כל אחד ושיטת הטיפול שלו. כל עוד זה לא כרוך באלימות, ואדון מזוך הופמן לא נשמע לי אלים.

 

וכך מצאתי עצמי בגשר הירקון בחמישה לשמונה, מחפש אחר הפח. לפתע הבחנתי בצללית משליכה תיק לפח האשפה. מיהרתי אל המקום, עטיתי על ידיי כפפות חד פעמיות והוצאתי את התיק. עוד בטרם הספקתי להכניסו לשקית פלסטיק סטרילית, שהבאתי עמי מבעוד מועד, נדלקו סביבי עשרות פרוג'קטורים. הסתנוורתי. מסוק ענקי ריחף מעלי ופקודות לא ברורות ניתנו לי מתוך מגפון מקולקל. אינסטנקטיבית הרמתי ידיים, האורות התקרבו במהירות, התיק היה כבד, נצמדתי מבוהל לדופן הגשר, מהפחד, התחלתי לרעוד, התיק נפל למים, צעקות מהולות בסירנות נשמעו מכל עבר. הסתובבתי בעקבות התיק, התכופפתי כדי לראות לאן הוא נפל, איבדתי שליטה ונפלתי בעקבותיו.  

       

 

 

 

6 תגובות

  1. מעולה, אהבתי וחייכתי לעיתים.

  2. לא מסוגלת לקרוא את הפונט הזעיר. חבל. הו, עיניה העששות של הפועלת המילולית… תודה :-=)

  3. אתה דוחה

  4. נערות ליווי זה תחום שאני הכי אוהבת !!!!

    http://www.111111.co.il

  5. נערות ליווי מדהימות שני פשוט לא מפסיק לבוא אליהם

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד